פרשני:בבלי:בבא בתרא קלו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלו ב

חברותא[עריכה]

אמר רבי יוחנן, לא קנה לוקח, אפילו לאחר מות האב  149 . כמו שיבואר להלן.

 149.  הרשב"ם כתב, שיחזרו הנכסים ליורשי האב, כיון שהבן כבר הסתלק מהם. אך התוספות הביאו בשם הריב"ן שיחזרו הנכסים חיורשי הבן. ובבאור מחלוקתם, כתב בקובץ שיעורים (תע), דהתוספות סברי, שלא סילק הבן את עצמו אלא על מנת שיזכה הלוקח בנכסיו. אך אילו לא יזכה, לא סילק כלל. ולכן יורשיו ירשוהו. מה שאין כן הרשב"ם סבר שבכל מקרה סילק את עצמו. וכשיטתם לקמן (קלח א) יעויין שם.
וריש לקיש אמר, קנה לוקח אחר מות האב.
מבארת הגמרא: רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח, כיון שסבר, קנין פירות שיש לאב כקנין הגוף דמי, ואם כן עד שלא מת אין הבן יכול למכור אלא על אותו זמן שיבא לידו. וכיון שלמעשה לא הגיעו הנכסים לידו, שהרי מת בחיי אביו, לא קנה הלוקח, ושאר יורשי האב ירשו נכסים אלו.
אבל, אם הבן לא מכר את הנכסים, ומת בחיי אביו, יורשי הבן ירשו את זכות אביהם שהיתה לו בקרקע, ולא יורשי האב  150 .

 150.  עיין רשב"ם. ובבאור החילוק בין ירושה למכירה, כתב הריטב"א, שלגבי היורשים לא הקפיד האב, ונתן את הגוף מעכשיו, כדי שבנו או יורשיו יקבלוה.
אך כשמכר, סילק נפשו מהנכסים משעת המכירה, וגם הלוקח לא זכה בהם עד שעת מיתה, שאז יכול לזכות בנכסים מכחו, ולכן אם מת הבן לפני אביו, לא זכה הלוקח בכלום  151 .

 151.  דברי רבי יוחנן טעונים באור. א. כיון שקנין הגוף של האב מעכב ביד הבן מלמכור, ואם מכר בחיי האב, הרי הוא כאילו מכר דבר שאינו שלו, אם כן, מדוע אם מת האב בחיי הבן קנה הלוקח, הרי הוי כאומר לו "מה שאירש מאבא מכור לך" שלא אמר כלום? ועוד קשה: הרי לעיל נתבאר שאם כתב "מהיום ולאחר מיתה", הגוף קנוי לבן מהיום, והפירות לאחר מיתה, ומדוע אינו יכול למוכרם? הרשב"ם לעיל (נ א) כתב, כיון שסברנו "קנין פירות כקנין הגוף דמי", הרי מי שיש לו פירות נחשב כבעלים גמור על החפץ, ואין לבעל הגוף כלום בחפץ. ומשום כך, אין הבן יכול למכור את הפירות שיש לו לאחר מיתה. ומכל מקום, כתבו התוספות (יבמות לו ב ד"ה ורבי יוחנן) שקנין הפירות של האב לא אלים עד כדי כך, לומר שאם מכר הבן את הפירות בחיי האב, ומת האב בחיי הבן, הוי כ"דבר שלא בא לעולם". אלא, מקחו חל. ובר"י מיגאש כתב, שאם מת האב בחיי הבן, הוברר למפרע שהיה לבן קנין גוף לפירות, ולכן מקחו חל למפרע. אלא שכל זמן שהאב חי, קנין הגוף שלו מעכב בעד קנין הפירות של הבן לחול. (ועיין עוד בדרך זו בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן יח, נמצא ב"פתח הגליון" בשו"ע אבהא"ז סימן צ' מהד' טל מן).
וריש לקיש אמר, קנה לוקח. דסבר קנין הפירות שיש לאב בנכסים לאו כקנין הגוף דמי, ואם כן הבן יכול למכור את גוף הנכסים כבר מעכשיו, וזכה בהם הלוקח לאלתר.  152 

 152.  וכך קיימא לן להלכה, כריש לקיש.
ומקשה הגמרא: והא איפליגו בה חדא זימנא (הרי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בענין זה במקום אחר, ומדוע חזרו וחלקו גם כאן)?
והיכן נחלקו: דאיתמר, לענין ביכורים, המוכר שדהו לפירות, רבי יוחנן אמר: הלוקח מביא ביכורים מפירותיו, וקורא עליהם "האדמה אשר נתת לי", כיון שקנין פירות כקנין הגוף דמי, וכאילו גוף הקרקע קנוי לו.
וריש לקיש אמר, הלוקח מביא ביכורים, ואינו קורא עליהם "האדמה אשר נתת לי", כיון שקנין הפירות שיש לו אינו כקנין הגוף.
אבל, מכל מקום חייב הוא להביא ביכורים כיון דכתיב "אשר תביא מארצך", ופירות אלו נחשבים כ"מארצך", כיון שבעל הקרקע שיעבד לו את יניקת הקרקע לפירותיו  153 .

 153.  כך פירש הרשב"ם. והקשו התוספות, אם הקרקע נחשבת כ"מארצך", מדוע אינו יכול לומר "האדמה אשר נתת לי"? ולכן כתבו, שאינו מביא אלא מדרבנן, שתקנו להביא משום קנין פירות. אך אינו קורא משום שנראה כשקר. או מחשש שיבואו להתירו מחיוב תרומה ומעשר.
מכל מקום, אף כאן נחלקו האם קנין פירות כקנין הגוף, או לא.
רבי יוחנן, שאמר "מביא וקורא", קסבר, קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש שאמר "מביא ואינו קורא" סבר, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
וקשה, מדוע מה חידשו לנו במחלוקתם בסוגיין?
ומתרצת הגמרא: אמר לך רבי יוחנן, אף על גב דבעלמא גם כן סברתי שקנין פירות כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך לאשמועינן באופן מיוחד, דסלקא דעתך אמינא אבא לגבי בריה אחולי אחיל, (אב הנותן נכסיו לבנו לאחר מותו, מוחל לו להקנות את הגוף לגמרי, אף על פי ששייר לעצמו את אכילת הפירות), וקנין הפירות שיש לו אינו כקנין הגוף, להכי קא משמע לן דאף הכא קנין פירות כקנין הגוף דמי.
וכן ישנו חידוש מיוחד בדברי ריש לקיש: רבי שמעון בן לקיש אמר, אף על גב דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך לאשמועינן באופן מיוחד, דסלקא דעתך אמינא, כל לגבי נפשיה אפילו במקום בריה, נפשיה עדיפא ליה, (כל מקום שמשייר פירות לעצמו, אפילו במקום בנו, כונתו לשיור גמור), ובזה, קנין פירות כקנין הגוף דמי. קא משמע לן דאף הכא קנין פירות אינו כקנין הגוף.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, הלא שנינו בברייתא: האומר לחבירו "נכסי לך, ואחריך יירש פלוני נכסים אלו, ואחריו יירש פלוני".
מת ראשון, קנה שני, מת שני, קנה שלישי.
אבל, אם מת שני בחיי ראשון, כשימות הראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון. כיון שלא זיכה לשלישי אלא מכח השני, וכיון שהשני לא זכה, אף השלישי לא זכה. עד כאן הברייתא.
ואם איתא כדבריך, שקנין פירות אינו כקנין הגוף, מדוע יחזרו הנכסים ליורשי הראשון? הרי לראשון אין כי אם קנין פירות עד מותו, וכיון שאין אחריו מי שיזכה בגוף או בפירות, ליורשי נותן מיבעי ליה (על הנכסים לחזור ליורשי הנותן)  154 ?

 154.  לכאורה קשה, מדוע אם קנין פירות אינו כקנין הגוף, יחזרו הנכסים לנותן, ולא אמרינן שיזכו בהם יורשי השני? הרי למאן דאמר "קנין פירות לאו כקנין הגוף", אם מכר הבן בחיי האב ומת בחיי האב, קנה הלוקח, ובנידון דידן, יורשי השני הרי הם כלוקח, ומדוע לא יזכו בנכסים? ומבארים הראשונים: יש לחלק בין המקרה שהובא במשנה, כשאמר האב "נכסי לך מהיום ולאחר מיתה", לנידון דידן, שאמר "נכסי לך, ואחריך לפלוני", דהתם, הקנה לבנו את הגוף כבר מעכשיו, ולכן, כיון שקנין הפירות שנשאר ביד האב אינו כקנין הגוף, זכה הלוקח בגוף הקרקע, וכשימות האב הרי היא שלו. אבל בנידון דידן, אין לשני כלום עד שימות הראשון, ואף לראשון אין כי אם קנין פירות ולא קנין גוף. נמצא, שהגוף עדיין ברשות הנותן. ולכן אם מת השני בחיי הראשון, ושוב אינו יכול לזכות בפירות, יחזרו הנכסים לנותן.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: כבר תרגמה (פירש ענין זה) רב הושעיא בבבל: כשאמר "נכסי לך ואחריך ירש פלוני" שאני.
כיון שמשמעות הלשון שנותן לו את הגוף והפירות לגמרי, ורק מה שישתייר לאחר מותו יקבל פלוני.  155  ואכן, הראשון יכול למכור גם את הגוף, כמבואר להלן  156 .

 155.  מבואר, שהראשון זוכה בגוף ובפירות מיד, ורק כשימות, יזכה השני במה שישאר. והקשה הקצות החושן (רמא ד' בתוך דבריו שם), באיזה קנין יזכה השני במה שישאר? והרי כעת לא עשה שום קנין בנכסים? ומבאר, שהראשון זוכה בקנינו לשני שיזכה בזמן שיצטרך לזכות.   156.  אבל במשנתינו, שאמר "נכסי לך מהיום ולאחר מיתה", לא אמרינן שכונתו לתת לאחר מיתה רק מה שישתייר מנכסיו, ועד מיתה ישייר לעצמו גוף ופירות כדהכא, כיון שאין אומרים כן אלא במקרה שסילק את עצמו מהנכסים, ונתנם לראשון ואחריו לשני, אזי אמרינן, כשם שלשני נתן גוף ופירות, כך לראשון נתן גוף ופירות, ולכן אין לשני אלא מה ששייר הראשון. אבל במשנתינו שנתן את גוף הנכסים לבנו ושייר פירות לעצמו, ודאי "נותן בעין יפה הוא נותן", ולא שייר לעצמו כי אם פירות בלבד. הר"ן.
ולכן, אם אותו פלוני אינו בחיים ואינו יכול לרשת, יחזרו הנכסים ליורשי הראשון.
וכן רמי (הקשה) רבה בר רב הונא קמיה דרב, ואמר לו רב: "אחריך" שאני. כנ"ל.
ומקשה הגמרא לדברי רבי יוחנן: והרי תניא בבריתא אחרת, במקרה שאמר "נכסי לך, ואחריך ירש פלוני", ומת השני בחיי הראשון, יחזרו הנכסים ליורשי הנותן, ולא ליורשי הראשון.
ומוכח, שאף על פי שאפשר לומר "אחריך שאני", מכל מקום יחזרו ליורשי הנותן, כיון שקנין הפירות של הראשון אינו כקנין הגוף, וכל שכן קנין פירות דעלמא אינו כקנין הגוף, ולא כדברי רבי יוחנן  157 ?

 157.  באור קושיית הגמרא על פי הרשב"ם. ולשיטתו קושיית הגמרא אליבא דרבי יוחנן, והתירוץ, שמחלוקת ריש לקיש וריו"ח תלויה במחלוקת תנאים. ולכן הרשב"ם לא גרס "אלא תנאי היא", רק "תנאי היא", כיון שהגמרא אינה חוזרת מהתירוץ שאמרה אליבא דריש לקיש, רק מתרצת את שיטת רבי יוחנן. אך התוספות פרשו, שקושיית הגמרא היא אליבא דריש לקיש, והכי מקשינן: אילו אמרינן ש"אחריך" לא שאני, וההיא ד"יחזרו ליורשי ראשון" הוי טעמא משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, כרבי יוחנן, והברייתא השניה שאמרה "יחזרו ליורשי נותן" כריש לקיש, אתי שפיר, כיון דמצינו הרבה תנאים דפליגי בהכי. אלא אי אמרת דההיא ד"יחזרו ליורשי ראשון", סברא נמי בעלמא דלאו כקנין הגוף דמי, ומכל מקום יחזרו ליורשי ראשון משום ד"אחריך" שאני, קשה, והתניא "יחזרו ליורשי נותן"? כלומר, שהרי אין סברא לומר דסבירא ליה ד"אחריך" לאו כלום, דלא מצינו פלוגתא בהכי? ומשני, אלא אחריך תנאי היא. כלומר, לעולם קמייתא נמי כריש לקיש, ו"אחריך" נמי תנאי היא, כדמייתי דפליגי רבי ורבן שמעון בן גמליאל ב"אחריך". דרבי סבר, אחריך לאו כלום היא, ולא הקנה לו אלא פירות, ורשב"ג סבר, אחריך שאני. נמצא, דכולי עלמא סברי כריש לקיש, ונחלקו רק בדין "אחריך".

דרשני המקוצר[עריכה]