פרשני:בבלי:בבא בתרא קלט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלט ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה רבא, והשתא דשלח, מי ידעינן שהבעל כיורש?!
והרי אמר רבי יוסי ברבי חנינא, באושא התקינו: האשה שמכרה את נכסי המלוג שהכניסה לבעלה בשעת הנישואין על מנת שיאכל פירותיהם, ומכרתם האשה בחיי בעלה, על מנת שאם ימות בעלה בחייה יזכה בהם הלוקח.
ולכאורה, אם הבעל כיורש הוי, ואינו זוכה בנכסים עד שעת מיתה, הרי הלוקח קדם לו, ואף אם תמות האשה בחיי בעלה, לא ירשנה, אלא יזכה בהם הלוקח.
אבל, תקנו באושא, שאם מתה האשה בחיי בעלה, הבעל מוציא  197  את הנכסים מיד ה לקוחות.

 197.  מלשון "מוציא", משמע, שהמכירה חלה, אלא שהבעל מוציא מיד הלקוחות. וצ"ב, הא אם מתה בחיי בעלה, לא חלה המכירה כלל? ועיין ברא"ש (כתובות נ א) שלשון "מוציא", לאו דוקא. ובר"ן (שם) כתב, דמוציא מהזכות שהיתה ללוקח אילו הבעל היה מת קודם לכן. אמנם הריטב"א (לעיל נ א) כתב, שמדובר במקרה שהבעל הסתלק מפירות הנכסים מחיים, ובכהאי גוונא מכירתה קיימת לפירות עד מותה. ואז הבעל אוכל פירות. ומבואר, שתקנת אושא קיימת אף במקום שאין הבעל אוכל פירות. ועיין בקצות החושן (קג ט) שהביא שיטת רש"י, שבמקום שאין הבעל אוכל פירות לא תקנו תקנת אושא. וע"ע באבני מילואים (צ יא).
ומוכח, שהבעל נחשב כלוקח משעת הנישואין, ולא כיורש. שאם לא כן, מדוע מוציא מיד הלקוחות?  198  ואם כן קשה, מדוע גבי ירושה נחשב כיורש, ואילו לענין מכירת הנכסים נחשב כלוקח?

 198.  צריך באור, שהרי לכאורה היה מקום לתרץ, דלעולם בעל כיורש הוא, אלא דהוי יורש כבר משעת הנישואין, ולכן מוציא מיד הלקוחות ? ומבארים הראשונים (הרא"ש והר"י מיגאש), דירושה לא שייכת מחיים, אלא לענין קנין הפירות בלבד, אבל בגוף הנכסים ודאי שאינו זוכה עד שעת מיתה. מה שאין כן אי הוי כלוקח, הרי יש לו זכות ושיעבוד בנכסים כבר משעת הנישואין, ולכן מוציא מיד הלקוחות. וע"ע בקובץ שיעורים (תעג).
אלא אמר רב אשי, בעל, יש מקומות ששויוהו (עשאוהו) רבנן כיורש, ויש מקומות ששויוהו רבנן כלוקח, והיכא דטבא ליה עבדו ליה (תקנו לו באופן שיטיב עמו).
ולכן, גבי יובל, שויוהו רבנן (הניחוהו כדינו  199 , להיות) כיורש, משום פסידא דידיה, שאם היה לוקח, היה עליו להחזיר ביובל.

 199.  תוספות, ועיין מהרש"א ובשיטה מקובצת בשם הר"י מיגאש.
אך גבי דברי רבי יוסי ברבי חנינא, בדין אשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, שויוהו רבנן כלוקח, ומוציא מיד הלקוחות, משום פסידא דידיה.
אבל, גבי דרבין, שאלמנה ניזונית מהנכסים אף לאחר מות בתה, משום פסידא דאלמנה שויוהו רבנן (הניחוהו כדינו, להיות) כיורש.  200 

 200.  ואף על פי שהבעל מפסיד, מכל מקום מאחר שקדם תנאי מזונותיה לנישואין, לא טוב לנו להפסידה בידים. רשב"ם.
ומקשה הגמרא: והא גבי דרבי יוסי ברבי חנינא, דאיכא פסידא ללקוחות, ובכל זאת שויוהו רבנן כלוקח, ומדוע חששו יותר לפסידא דאלמנה?
ומתרצת הגמרא: התם, באשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, לא חששו לפסידא דלקוחות, משום דאינהו אפסידו אנפשייהו, כיון דאיכא בעל, לא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא. (לא היה להם לקנות מאשה היושבת תחת בעלה).
אך באלמנה, חששו לפסידא דידה, ותקנו לה שתאכל פירות מנכסי בעלה.

מתניתין:
מי שמת, והשאיר אחריו נכסים, והניח בנים, היורשים את נכסי האב, ובנות, שיש להם שעבוד על הנכסים עבור מזונותיהן עד שיבגרו או עד שינשאו, הרי בזמן שהנכסים מרובים, שיש בהם מספיק עבור מזון הבנים והבנות (ונחלקו בגמרא בהגדרת נכסים מרובים, האם יש בנכסים די הצורך במזונות עד בגרות הבנות, או שיש מזונות לשניהם במשך י"ב חודש)  1  -

 1.  מלשון המשנה "הבנים ירשו והבנות יזונו", משמע שהבנים יורשים את כל הנכסים, אף על פי שיש לבנות שעבוד עליהם עבור מזונותיהן. ואף בנכסים מועטים, מעיקר הדין הבנים יכולים ליזון מהם, אף שעל ידי כך יחסר למזון הבנות. ומבואר בשעורי ר' שמואל (של"ז), שחיוב המזונות חל ומתחדש כל יום. אמנם סיבת החיוב היא בשעת הנשואין, אבל זמן הפרעון, עדיין לא הגיע, ולכן מעחקר הדין הנכסים הם בחזקת היורשים, ולא בחזקת הבנות.
הבנים ירשו, והנכסים בחזקתם, והבנות יזונו על ידי הבנים.
אבל, אם הוריש לבניו רק נכסים מועטים, שאין מספיק בנכסים עבור  2  מזונות לבנים ולבנות -

 2.  בריטב"א מבואר, שהנכסים בחזקת הבנות כדי שהבנים לא יוציאום. אך הרמב"ן כתב שמעמידין את הנכסים ביד בי"ד או ביד אפוטרופוס שבי"ד ממנים, והם מוציאין להם דמי מזונות.
הבנות יזונו,  3  הן מקבלות את הנכסים בשביל מזונותיהן, והנכסים יהיו כעת בחזקתן. ותקנו זאת חכמים, כדי שהבנים לא יוכלו להפקיע מהם את הנכסים.

 3.  ברשב"ם מבואר, שבצרכי הבנות לוקחים בחשבון את המזונות ואת פרנסת הנשואין. אך התוס' חולקים, היות שבלשון המשנה משמע שהנדון הוא רק על המזונות, דהיינו אכילה ושתיה, ולא צרכים אחרים. והרש"ש מוסיף, שהתוס' חולקים רק על פרנסת נשואין, אבל המלבושים נכנסים בחשבון, אע"פ שבלשון מזונות בדרך כלל הכוונה היא רק לאכילה ושתיה. וכן כתב הנמו"י. והרשב"א מוסיף, שאף הרשב"ם מודה לתוס' שפרנסת נשואין לא נחשבת כהוצאה לעשות את הנכסים למועטים, וכל דבריו הם רק בנכסים מרובים, ששם אכן הבנות מקבלות גם צרכי נשואין.
והבנים ישאלו על הפתחים. מאחר שהפקיעו מהם את הנכסים והעבירו אותם לחזקת הבנות.
אדמון אומר: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי!?
דהיינו, אדמון חולק על רבנן, וסובר שהיות ולזכר יש עדיפות על הבת, שהרי מן התורה הוא היורש את נכסי האב, ולא הבת, הרי לא מסתבר להעדיף את הבנות על הבנים.
אמר רבן גמליאל:  4  רואה אני את דברי אדמון!

 4.  תוס' מדייק מזה שרבן גמליאל אומר "רואה אני את דברי אדמון" שהלכה כאדמון. אבל ר"ח פוסק כרבנן, כיון שמכל הסוגיא שדנים בבה נכסים מועטים משמע כרבנן. כי לפי אדמון, אין כלל תקנת "נכסים מועטים". ובשעורי ר' שמואל מחדש, שאף לאדמון יש תקנה של נכסים מועטים, ורק נחלקו בגדר התקנה. שלרבנן, רק הבנות נזונות ולא הבנים. ואילו אדמון סובר שלא תקנו לבנות במקום שהזכר מפסיד. ולכן, אף בנכסין מועטים, שניהם נזונים בשוה. והתקנה היתה שאין לבנים זכות להוציא את הנכסים כרצונם כמו בנכסים מרובים.
דברי אדמון נראים לי יותר, ולכן אני סבור שהלכה כמותו.
גמרא:
שנינו במשנה שיש הבדל בין נכסים מרובים למועטים.
ודנה הגמרא: וכמה מרובים, איזה כמות של נכסים צריך כדי להחשיבם למרובים?
אמר רב יהודה אמר רב: כדי שיזונו מהן מהנכסים, אלו הבנים, ואלו הבנות שנים עשר חדש.  5  והוסיף רב יהודה, ואמר: כי אמריתא קמיה דשמואל, כאשר באתי לפני שמואל ללמוד ממנו תורה אחר פטירת רב, ואמרתי לו מה שאמר רב לגבי נכסים מרובים, אמר לי, השיב לי שמואל: זו דברי רבן גמליאל בר רבי, הסובר שצריך נכסים למזונות של י"ב חדש. אבל חכמים אומרים, חולקים וסוברים, כדי שיזונו אלו הבנים ואלו הבנות עד שיבגרו. עד שיגיעו הבנות לבגרות. כיון שעד הזמן הזה האב התחייב לזונן בתנאי כתובה.

 5.  צריך להבין, מדוע אם יש מזונות לי"ב חודש זה נחשב למרובים? והרי מגיע להן מזונות עד שיבגרו. ותירץ הגר"ש רוזובסקי, כיון שתקנה זו באה לעקור ירושה דאורייתא, לכן, אם יש מזון לי"ב חודש לא רצו לעקור את דין ירושת הבנים, אף על פי שלבנות מגיע יותר.
איתמר נמי, יש ראיה שאף רבי יוחנן סובר שהשעור הוא עד בגרות הבנות:
כי אתא רבין, כאשר בא רבין מבבל לארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן, ואמרי לה, ויש שאמרו שאמר זאת רבין בשם רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: כל שיזונו, אם יש בנכסים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו, הרי הן נכסים מרובים. פחות מכאן, אם אין בנכסים לזון את הבנים והבנות עד הזמן הזה, הרי אלו נכסים מועטין, והנכסים בחזקת הבנות.
ומדברי המשנה אפשר לדייק, שאם אין בנכסים שיעור של מרובים הכל הולך לבנות.
ועל כך תמהה הגמרא: ואי ליכא לאלו ואלו עד שיבגרו,

דרשני המקוצר[עריכה]