פרשני:בבלי:בבא בתרא קמד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קמד א

חברותא[עריכה]

והא אמר רב חנינא: אפילו לא הניח להם אביהם בירושה אלא  אודייני, בור ומכסהו, השכר מתחלק לאמצע בשוה.
והא אודייני, דשבח מחמת עצמו הוא, כי בבור צריך לעמוד כל הזמן ולשמור, ולטפל בו, והגדולים טורחים בו בעצמם, ומדוע השכר לאמצע?
מתרצת הגמרא: שאני אודייני, בור מים שונה, דלנטירותא הוא דעבידא, זה צריך בעיקר שמירה, ואפילו קטנים נמי מצו מנטרי ליה, וגם קטנים יכולים לשמור, יוצא שהגדולים לא השקיעו כאן עבודה מיוחדת, ולכן השכר לאמצע כמו בשבחו נכסים מחמת נכסים.
שנינו בהמשך המשנה: אמרו, ראו מה שהניח אבא, הרי אנו עושין ואוכלין, השביחו לעצמן.
הגמרא מביאה מעשה, שממנו אפשר ללמוד שלפעמים השביחו לעצמן גם בלי שאמרו "ראו".
רב ספרא שבק אבוה זוזי, אביו של רב ספרא הוריש לבניו כסף.
שקלינהו, רב ספרא לקח את הכסף, עבד בהו עיסקא, עשה בזה עסק, והרויח בו.
אתו אחי, תבעינהו בדינא. באו אחיו ותבעו אותו לדין, שמגיע להם חצי מהרווחים, וזה נחשב כשבחו נכסים מחמת נכסים, כי אף הקטנים יודעים לעשות עסקא, והיתה התביעה קמיה רבא, לפני רבא.
אמר להו, פסק להם רבא: רב ספרא, גברא רבה הוא, אדם חשוב, שזמנו יקר לו, ולכן, לא שבת גירסיה, לא יפסיד למודו, וטרח לאחריני, בשביל לטרוח לאחרים. ולכן, הרי זה כאילו התנה שכל מה שעושה הוא עושה לעצמו, אף על פי שלא התנה במפורש.
שנינו במשנה: האשה השביחה את הנכסים השביחה לאמצע:
ותמהה הגמרא: אשה בנכסי יתמי, מאי עבידתיה!? מדוע תקבל חלק בשבח הנכסים, והרי אם קבלה את כתובתה היא מסתלקת מהנכסים. ואם היתומים נותנים לה מזונות, אם כן, מעשה ידיה שלהם.
ומתרצת הגמרא: באשה יורשת. מדובר שאשה אשר יש לה חלק בנכסים על ידי ירושה. כגון שראובן נשא את בת שמעון אחיו, ומת יעקב אביהם, ולאחר מכן מתו ראובן ושמעון. נמצא שבני ראובן יורשים את יעקב. וכן האשה יורשת את יעקב, שהיא עומדת במקום שמעון אביה. והיא השביחה את הנכסים.
שואלת הגמרא: פשיטא! זה פשוט, כי כמו שגדולים משביחים לאמצע, כך גם אשה יורשת משביחה לאמצע, וומדוע צריך להוסיף מקרה נוסף.
ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, שמא הייתי אומר, כיון דלאו דרכה, אין אשה רגילה למטרח להשביח נכסים, לכן, אף על גב דלא פריש, למרות שלא אמרה שמשביחה לעצמה, כמו דפריש דמי, כאילו אמרה זאת במפורש, לכן משמיעה לנו המשנה שבכל זאת, אם לא אמרה במפורש, הרי היא משביחה לאמצע, גם עבור היתומים.
שנינו במשנה: ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה:
שואלת הגמרא: פשיטא! דבר פשוט הוא שאם היא מודיעה שמשביחה לעצמה, שהשבח הוא רק שלה, כמו ביתומים שהשביחו.
ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, שמא יגידו, קא טרחא קמי יתמי, שהיא טורחת עבור היתומים, ובגלל זה אחולי אחלה, היא מוחלת להם, ואף על פי שאמרה, מסתבר שחזרה בה ומשביחה גם בשבילם, והשבח יהיה לאמצע, לכן קא משמע לן, משמיעה לנו המשנה, שגם כאן, אם היא מודיעה, היא לא חוזרת בה, והיא נוטלת את כל השבח.
ועתה הגמרא מביאה כמה דינים שקשורים בדעת בני אדם.
אמר רבי חנינא: אבא המשיא אשה, שעושה נשואין לבנו גדול בבית, קנאו. הבן הגדול קונה את הבית שבו נערכו הנשואין, לפי שכך תקנו חכמים.
ודוקא גדול, שהנשואין היו של בנו גדול, שהוא חביב עליו.
ודוקא בתולה, וכן דוקא שנשא אשה בתולה, שאז השמחה גדולה יותר.
ודוקא אשתו ראשונה, שאלו הנשואין הראשונים של הבן.
ודוקא שהשיאו ראשון, שזו השמחה הראשונה של האב. שכל הדברים האלו הם סיבה שיהיה לו רצון להקנות לו את ביתו.
פשיטא, יחד לו אביו בית ועליה, זה פשוט, שאם האב יחד לו לנשואין בית ועליה, בית שעליו יש עליית גג, בית קנה, עליה לא קנה. הוא קונה רק את הבית בלי העליה. כיון שהעליה זה דבר נפרד, ואם מקנה את הבית, אין כוונה להקנות את העליה.
ומסתפקת הגמרא: בית ואכסדרה, מהו? בית שנכנסים אליו דרך אכסדרה, שהוא מקום מוקף בחלונות, כאן יש סברא לומר, שאולי מקנה אף את האכסדרה, כיון שעושים שם חלק מתשמישי הבית, ולכן אם מקנה את הבית, מתכוין אף לכניסת הבית.
ואם תרצה לומר, שאכן קונה, עדיין יש להסתפק: שני בתים זה לפנים מזה, מהו? שני בתים שאחד משמש כמעבר לבית השני, האם מתכוין להקנות את שניהם כיון שהבית החיצון משמש כמעבר לבית הפנימי, או שזה לא דומה לאכסדרה, שאין לה תפקיד מצד עצמה, מה שאין כן הבית החצון, שהוא יחידה נפרדת.
ומסקנת הגמרא: תיקו. הגמרא נשארת בספק.
מיתיבי שואלת הגמרא על דינו של רבי חנינא, ממה ששנינו: יחד לו אביו וכלי בית, כלי בית קנה, בית לא קנה. ומוכח, שאף על פי שיחד לו בית, לא קונה אותו.
מתרצת הגמרא: אמר רב ירמיה כגון שאוצרו של אביו מונח שם. מדובר באופן שהאבא משתמש בבית בזה המחסן, ולכן מסתבר שלא מקנה את הבית, שהרי עדיין הוא משתמש בו.
ומבארת הגמרא איזה דברים הוא צריך להשאיר בבית, שבזה מוכח שלא רוצה להקנות אותו לבנו:
נהרדעי אמרי, בני נהרדעי מבארים, שאפילו שובכי דיוני, אפילו נשאר שובך של יונים לאבא, לא קונה הבן את הבית.
רב יהודה ורב פפי אמרי, מוסיפים: אפילו השאיר האב לעצמו עציצא דהרסנא, כלי מלא דגים מטוגנים בשמן, אין קונה הבן את הבית.
מספרת הגמרא כי מר זוטרא אנסביה לבריה, השיא את בנו, ותלא ליה סנדלא, תלה בבית את סנדליו, להראות שאינו נותנו לו.
וכן רב אשי, נסביה לבריה, השיא את בנו, ותלא ליה אשישא דמשחא, תלה בבית פח של שמן, ובזה שממשיך להשתמש, הוא מראה שלא רוצה להקנותו.
אמר מר זוטרא: הני תלת מילי, שלוש הלכות אלו שיבוארו לקמן, שוינהו רבנן, רבנן תקנו אותם כהלכתא בלא טעמא. כהלכות שנאמרו למשה בסיני, אף על פי שאין טעם גמור לתקנות האלו.
חדא הא, התקנה הראשונה, היא שהתבארה לעיל, שמקנה אדם את הבית לבנו, ואין כאן טעם גמור כי זה לא דבר כל כך ברור, לפי שהאב רוצה להקנות לבנו. ובכל זאת רבנן תקנו שיקנה.
אידך, תקנה נוספת, דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו, מי שכותב את כל נכסיו לאשתו ולא השאיר לבניו כלום, תקנו רבנן שלא עשאה, לא התכוין להקנות לה את נכסיו, אלא אפוטרופא, לעשות אותה אפוטרופוס, שהיא תהא אחראית על הנכסים, כדי שהבנים יכבדו אותה
אידך, התקנה השלישית, היא מה דאמר רב: מנה לי בידך, יש לי כסף אצלך בפקדון. תנהו לפלוני, תן אותו מנה לפלוני, שאני רוצה להקנות לו את הכסף הזה, הרי אם אמר זאת במעמד שלשתן, שהיו שם המפקיד הנפקד ומקבל המתנה, קנה מקבל המתנה, ואין בזה טעם האיך יקנה זאת בלי מעשה קנין, אבל כך חכמים תקנו. וזהו נקרא קנין מעמד שלשתן.

דרשני המקוצר[עריכה]