פרשני:בבלי:בבא בתרא קנ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קנ א

חברותא[עריכה]

ואמר על כך רב דימי בר יוסף אמר רבי אלעזר (מבאר את דברי חכמים):
עשו מטלטלין שיור אצל עבד, שגם אם שייר בשטר מטלטלין סתם, כוונתו היתה לשייר את העבד לעצמו. כי אמנם עבדים הוקשו לקרקעות, אך בפועל הם אינם מחוברים לקרקע, אלא הם מטלטלים, ולכן גם הם נכללים בשיור המטלטלים.
ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. מי שהקנה את כל נכסיו לבניו, ושייר לאשתו כל שהוא קרקע לגביית כתובתה, והאשה שותקת, אומדים את דעתה בשתיקתה לגבי הקנאת הקרקע לבניו, שמוחלת על זכותה לגביית כתובתה מכל הנכסים של בעלה, המשועבדים לכתובתה, ודי לה בשיור קרקע כל שהוא לגביית כתובתה. אבל אם הקנה כל נכסיו לבניו ולאשה שייר רק מטלטלין כל שהם לגבות מהם כתובתה, היא אינה מוחלת על זכותה לשיעבוד כל נכסי בעלה לגביית הכתובה.
ומוכח מדברי רבי אלעזר, שאמר "עשו מטלטלים שיור אצל עבד", כי על אף שאמרה המשנה "שייר קרקע כל שהוא", לאו דוקא הוא, ואפשר לומר שהוא הדין בשייר מטלטלין כל שהם. ואם כן, אף אנו נאמר במשנתנו, שקרקע לאו דוקא, אלא הוא הדין מטלטלים.
אך דוחה הגמרא את ראיית אביי, ומחלקת:
התם, בכותב נכסיו לעבדו, בדין הוא דלא ליתני קרקע, לא היה צריך התנא בכלל לשנות "שייר קרקע", כי הוא הדין אם שייר מטלטלין, אלא היה לו לומר "אם שייר כל שהוא" בלבד. ומה ששנה התנא בכל זאת "קרקע" - ואיידי דתנא רישא, כיון שברישא של המשנה הוזכרה קרקע, ושם הקרקע היא בדוקא, לכן הוא נקט קרקע אף בסיפא, אך לאו דוקא הוא.
וכך נאמר ברישא של המשנה (שם): רבי עקיבא אומר, קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים, ולכתוב עליהם פרוזבול (שאין כותבים פרוזבול למלוה אלא אם יש ללוה קרקע), ולקנות עמהם, בקנין אגב עם הקרקע, נכסים שאין להם אחריות, דהיינו מטלטלין, שאם מקנה לו את הקרקע בכסף בשטר ובחזקה, קונה אגב הקרקעות את המטלטלין.
ובגלל שהרישא עוסקת בקרקע, ושם זה דוקא, משום הכי קתני קרקע אף בסיפא לענין עבד, אף שהדין נכון גם במטלטלין.
אבל במקומות אחרים, שכתוב קרקע, כמו במשנתנו לענין שכיב מרע, אולי זה דוקא קרקע.
והגמרא חוזרת לדון בשאלה השניה של רב יוסף:
וכל היכא דתני כל שהוא, לית ליה שיעורא!? וכי בכל מקום שנאמר "כל שהוא", הכוונה היא לכל שהוא, ולא צריך שיעור, הרי אין הדבר כן!
ומוכיחה הגמרא: והא תנן, שנינו במשנה במסכת חולין לגבי החיוב של ראשית הגז (קלה א):
רבי דוסא בן הרכינס אומר: אם יש לאדם חמש רחלות גוזזות, שיש מהן גז צמר במשקל של מנה ופרס, מנה ופרס, מנה וחצי מכל כבשה, הרי הן חייבות בראשית הגז, שזה הוא השיעור של צמר שממנו צריכים לתת לכהן ראשית הגז.
וחכמים אומרים, חמש רחלות, אפילו הן גוזזות כל שהן, חייבים לתת מהן ראשית הגז.
ואמרינן, ושנינו שם על המשנה הזאת: וכמה כל שהן, מהו השיעור של "כל שהוא" לפי חכמים?
אמר רב, מנה ופרס. מנה וחצי של צמר לכל הרחלות ביחד. ובלבד שיהיו מחומשות. בתנאי שכל רחל תעשה לפחות חמישית משיעור זה, ולא מועיל שרחל אחרת עושה יותר.
ומוכח מכאן, שגם במקום שנאמר "כל שהן", יש לו שיעור.
דוחה הגמרא: התם, בדין הוא דלא ליתני כל שהוא. שם לא היה צריך התנא לומר "כל שהוא", ולכן הוא לאו דוקא כל שהוא. ואיידי דקאמר תנא קמא, בגלל שהתנא הראשון מחייב בשיעורא רבה, בשיעור גדול, אמר איהו נמי, שיעורא זוטרא, התנא השני מחייב בשיעור קטן, וקרי ליה כל שהוא, לכן נוקט "כל שהוא", שזה מעט לגבי התנא הראשון.  64 

 64.  הנתיבות בסי' ר"נ סק"ט דן אם שייר קצת נכסים אבל הוא חייב אותם לאחרים. והוא תולה זאת בראשונים. לפי הרא"ש שצריך כדי פרנסתו, כאן לא יועיל, כיון שיגבו זאת ממנו. אבל לנמו"י, שכל שהוא מספיק, גם כאן, כיון שיכול להנות מזה, הוי שיור.
אבל בסתמא, אין ראיה שכל שהוא יש בזה שיעור.
ודנה עתה הגמרא בהלכות "שיור".
פשיטא, זה פשוט, שאם אדם מקנה לאחרים, בין בריא ובין שכיב מרע, ואמר "מטלטלי לפלניא!", שהוא מקנה את מטלטליו לפלוני, כל מאני תשמישתיה קני, יקנה אותו פלוני את כל הכלים שהוא משתמש בהם, לבר מחטי ושערי, חוץ מחיטים ושעורין. והוא הדין חוץ מהבהמות, שהם לא נקראים מטלטלין.
אבל אם אמר שהוא מקנה "כל מטלטלי לפלניא", שהשתמש במילה "כל", שהיא לשון רבוי, הרי הוא מקנה לו אפילו חטי ושערי, ואפילו ריחים העליונה. אפילו חטים ושעורים, ואף את החלק העליון של הריחיים, על אף שלא נחשב כל כך מתשמישי הבית, הוא מקנה לו, לבר, חוץ מריחים התחתונה, שאותה הוא אינו מקנה לו, כי היא אינה נכללת בלשונו "כל מטלטלי", שהיות ואין מטלטלים אותה, אין היא נקראת "מטלטלים".
אבל אם אמר "כל דמטלטל", כוונתו היא לכל דבר שאפשר לטלטלו ממקום למקום. ואפילו ריחיים תחתונה, קני. אפילו את האבן התחתונה של הריחיים, אף על פי שאין רגילים לטלטלה, ואינה נקראת "מטלטלים", אבל סוף סוף היא דבר הניתן לטלטול.
איבעיא להו, בני הישיבה הסתפקו:
עבדא - כמקרקעא או כמטלטלא דמי. עבדים דינם כקרקעות או כמטלטלין. לענין דיני תורה, ודאי שעבדים דינם כקרקעות, כמו שבועה, שלא נשבעין על העבדים, וכן יש לעבד קניני קרקע. והספק הוא לענין לשון בני אדם, האם עבדים כלולים בלשון מטלטלין  65  או לא.

 65.  לפי הרשב"ם. אבל התוס' ד"ה עבדא כמקרקעי מבארים, שהספק הוא במילי דרבנן, אם עבדים כמטלטלין. ויש לעיין אם הם חולקים על הרשב"ם? ויתכן שכוונתם לומר, שרבנן תקנו לפי דעת בני אדם, כמבואר בראשונים.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: תא שמע ראיה ממה ששנינו (לעיל סח א): המוכר את ה"עיר", כוונתו היא לכל הדברים שנחשבים לקרקע, ולכן מכר בתים, שיחין ומערות, ומרחצאות, ובית הבדין ובית השלחין. אבל לא מטלטלין. דברים שאפשר לטלטלם אינם כלולים במכירת "העיר". אבל, ובזמן שאמר "היא וכל מה שבתוכה", הרי כיון שהוסיף בדבריו שהוא מוכר אף מה שבתוך העיר, אפילו היו בה בהמה או עבדים, הרי כולן מכורין, אף שהם לא קשורים לעיר.
ומוכיח רב אחא בריה דרב אויא: אי אמרת בשלמא, אם נסבור, שעבדים כמטלטלא דמי, משום הכי שפיר לא מיזדבן עבדים עם העיר ברישא של המשנה, כי היות ומכר רק את העיר, לא כלולים העבדים במכירה כיון שהם מטלטלין.
אלא אי אמרת, אבל אם נסבור שעבדים כמקרקעי דמי, אמאי לא מיזדבן!? מדוע העבדים לא כלולים במכירה.
ומוכח מכאן, שעבדים כמטלטלין.
אך דוחה הגמרא: ואלא מאי, כמטלטלי דמי!? הרי גם אם נסבור שהם כמטלטלין, קשה, מאי "אפילו" שכתוב בסיפא לגבי עבדים!? והרי משמע, שהם אינם דומים לשאר החפצים המטלטלים, שהוא כולל אותם באמירתו שהוא מוכר גם מה ש"בתוך העיר"!?
אלא מאי אית לך למימר, אלא מה יש לך לתרץ ולומר, שאני מטלטלא דנייד ממטלטלא דלא נייד, יש הבדל בין מטלטלין שהם ניידים מעצמם, כמו בהמה ועבדים, למטלטלין שאינם ניידים מעצמם, כמו כלים. ולכן יתכן גם לומר, כי אפילו תימא עבדים כקרקעות דמי, אפילו נסבור שעבדים כקרקעות, שאני מקרקעי דנייד ממקרקעא דלא נייד. יש הבדל בין "קרקעות ניידים", כמו עבדים, לקרקעות שאינם ניידים, כמו בורות ומערות, ולכן העבד לא כלול במכירת העיר, כיון שאינו דומה לעיר שהיא קבועה.  66 

 66.  לפי מסקנת הגמרא שעבדים הם מקרקעי דניידא, יש להסתפק גם במקרה שאמר שמוכר קרקעות ומטלטלין, האם עבדים בכלל, כיון שהעבד נייד הוא כלול בשניהם עד שיאמר שמוכר את נכסיו. נמו"י.
תא שמע ראיה ממה ששנינו לעיל (קמט ב): הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא בן חורין. אבל שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין, כיון שאולי שייר בכך את העבד. רבי שמעון אומר, לעולם הוא בן חורין עד שיאמר "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן", שבלשון הזה יתכן שהתכוון להוציא את העבד מהנתינה.
ואמר רב דימי בר יוסף אמר רבי אלעזר (רב דימי מבאר את דברי חכמים): עשו מטלטלין שיור אצל עבד, שגם אם שייר לעצמו מטלטלין, העבד לא משתחרר, שמא התכוין לשייר לעצמו את העבד. אבל, ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה, מי שנותן קרקעות לבניו, ולא נותן להם את הכל אלא משייר קרקע עבור אשתו, והאשה שומעת מכך ושותקת, הרי היא מוחלת בכך על גביית כתובתה משאר הקרקעות. אבל אם משייר עבורה רק מטלטלין, אין דעתה למחול.
ואמר ליה רבא לרב נחמן, מאי טעמא? מה הטעם לחלק לענין שיור בין עבדים לכתובה? כי עבדא מטלטלא הוא, עבד נחשב כמטלטלין, ומטלטלא למטלטלא הוי שיור, ולכן אם שייר האדון לעצמו מטלטלין בשטר המתנה, יתכן שהתכוין לשייר את העבד לעצמו. אבל, וכתובת אשה, מקרקעא הוא, עיקר גביית הכתובה היא מקרקעות, שעל זה האשה סומכת, ולכן, שיור של מטלטלי למקרקעא, לא הוי שיור. ואף אם קבלה מטלטלין, היא אינה מוותרת על הכתובה.
ומדברי רבא אפשר לפשוט שעבדים כמטלטלין.

דרשני המקוצר[עריכה]