פרשני:בבלי:בבא בתרא קנג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קנג א

חברותא[עריכה]

סבור מיניה, תלמידי רב סברו, הני מילי לאחר, שלא יכול לחזור ולהקנות לאחר. אבל לעצמו, לא. אם עמד מחוליו, יכול לחזור בו, כיון שכל הקנין היה מחמת מיתה.
אמר להו רב חסדא: כי אתא רב הונא מכופרי, פירשה. רב הונא ביאר את תשובת שמואל, שלא חוזר בין לעצמו בין לאחרים.
ולסיכום: שמואל אמר ד' דינים במתנת שכיב מרע
א. מתנת שכיב מרע עם קנין - לא קנה.
ב. אם כתב יפוי כח, קונה. אבל אם עמד, חוזר.
ג. אם כתב וזיכה לראשון - יכול לחזור ולתת לאחר.
ד. אם כתב וזיכה והקנה - הראשון קנה, ואינו חוזר.
ההוא דקני מיניה. שכיב מרע שכתב וזיכה לחבירו, וגם קנו ממנו. ועתה רצה לחזור בו.
אתא לקמיה דרב הונא. אמר לו רב הונא: מאי אעביד לך, מה יכול אני לעשות למענך, דלא אקנית כדמקנו אינשי. לא הקנית במתנת שכיב מרע בדרך שרגילים להקנות בה, שאז היה אפשר לך לחזור. אבל אתה נתת בצורה שונה ממתנת שכיב מרע, כיון שהיתה כאן כתיבה, מסירה, וגם קנין.
ההיא מתנתא, מתנת שכיב מרע,  85  דהוה כתיב בה "בחיים ובמות". ונחלקו רב ושמואל האיך לפרש את כוונתו -

 85.  בפשטות מדובר במתנת שכיב מרע בכולה ועשה קנין, שאם לא כן, לשמואל לא יקנה בלי קנין, שהרי הוי כמתנת בריא. אך הרשב"ם מעמיד במתנה במקצת עם קנין ולכאורה, אין לזה דין של מתנת שכיב מרע שהרי לא נתן את כל נכסיו. הב"ח סי' רנ"א מבאר כיון שאמר ובמות אם כן הוי מצוה מחמת מיתה. ולכן הוי מתנת שכיב מרע. וצריך להוסיף שכתוב יפוי כח אחרת לשמואל לא קנה שמא רוצה שיקנה לאחר מיתה.
רב אמר, הרי היא כמתנת שכיב מרע. ואם עמד, חוזר. כיון שהדגיש "ובמות", וכוונתו היא שיקנה לאחר מיתה.
ושמואל אמר, הרי היא כמתנת בריא, ואם עמד אינו חוזר. כיון שהדגיש "בחיים", וכוונתו לומר, שהמתנה תקנה מחיים, כמתנת בריא.
ומסבירה הגמרא את מחלוקתם, על אף שגם חיים וגם מוות נכתבו בשטר המתנה.
רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, כי מדכתיב בה "במות", אחר מיתה קאמר ליה. כוונתו שתחול לאחר מיתה. והאי דכתיב "בחיים" ומה שכתב גם "בחיים", סימן בעלמא דחיי, כוונתו לסימן בלבד, שהוא מקוה שינצל מחוליו זה, ויחיה.
ושמואל אמר, הרי היא כמתנת בריא. כי מדכתיב בה "בחיים", כוונתו, מחיים קאמר, שיקנה כבר בחייו. והאי דכתב "ובמות", ומה שהזכיר גם את מותו, כמאן דאמר מעתה ועד עולם. כוונתו שהמתנה תתחיל בחייו, ותהיה לעולם גם לאחר מותו.
אמרי נהרדעא: והלכתא - כוותיה דרב. שהוי כמתנת שכיב מרע, ויכול לחזור.
אמר רבא, הוסיף רבא ואמר: ואי כתיב בה "מחיים ובמות", קנה. ולא יכול לחזור, כיון שהוי כמתנת בריא שהקנה בחייו.
והניחה הגמרא שאין הבדל בין "מחיים" לבין "בחיים".
ולכן אמר אמימר: לית הלכתא כוותיא דרבא! כיון שפסקנו כרב, שהוי כמתנת שכיב מרע.
אמר ליה רב אשי לאמימר: פשיטא! הרי דבר פשוט הוא שאין הלכה כרבא, דהא אמרי נהרדעא הלכתא כוותיא דרב!?
מתרצת הגמרא: מהו דתימא, היינו אומרים שכאשר כתב "מחיים", מודה רב שיקנה מחיים, במתנת בריא, לפי שכאן כוונתו היא שיתחיל הקנין מחיים וימשך לאחר מיתה לעולם, ואין זה דומה ל"בחיים ובמות" שהיא מתנת שכיב מרע. קמשמע לן אמימר, שאין הבדל בלשונות, ולפי רב תמיד זה מתנת שכיב מרע, וכך היא ההלכה.
מעשה בההוא שכיב מרע דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא, והוה כתיב בשטרו "בחיים ובמות".
שדריה לקמיה דרב ירמיה בר אבא לשום טמיא. רב נחמן שלח אותו לרב ירמיה בר אבא, שלא היה בנהרדעא אלא בטמיא.
אמר, נימק רב נחמן מדוע הוא לא ענה לו, אלא שלחו לרב ירמיה בר אבא שהיה מחוץ לנהרדעא, בטמיא, כי הכא, אתרא דשמואל, כאן בנהרדעא, זה מקומו של שמואל, ואם כן, היכי נעביד כוותיא דרב!? לא ראוי במקום הזה לפסוק כרב.
ההוא דאתאי לקמיה דרבא, מעשה באשה שבאה לפני רבא והיה כתוב בשטרה מחיים ובמות ורצתה לחזור בה.
עבד לה רבא כשמעתיה רבא פסק לה כשיטתו שזה מתנת בריא ואי אפשר לחזור
הוי קא טרדה ליה, היא הטרידה אותו שלא פסק לה דין אמת.
אמר ליה רבא לרב פפא בריה דרב חנן, ספריה, שהיה הסופר שלו: זיל, לך וכתוב לה שהדין עמה, שיכולה לחזור, וכתוב בה ותוסיף, שוכר עליהן או מטען. שזה היה סימן שכולם ידעו שהשטר אינו נכון, אלא רק לדחות אותה.
והיא הרגישה בדבר. אמרה, קללה אותו: ליטבע ארביה, ספינתו תטבע, והוסיפה ואמרה: אטעויי קמטעית לי, האם אתה חושב להטעות אותי!? וכדי לבטל את קללתה, אמשינהו למניה דרבא במיא, שמו את בגדיו במים, כדי שהקללה תתקיים בזה. ואפילו הכי, בכל זאת, לא איפרך מטיבעא, לא ניצול מטביעה.  86 

 86.  כתב הנמוקי יוסף שמעינן מכאן שהוא נענש כיון שלא פסק לה כראוי, משמע שאין הלכה כמותו.
מתניתין:
מתנה שלא כתב בה שכיב מרע, לא כתבו בה לשון של מתנת שכיב מרע, וכן לא כתבו לשון של מתנת בריא.  87 

 87.  לכאורה במשנה מדובר שהיה קנין דאל"כ על הצד שנתן כשהיה בריא איך קנו בלי קנין ולכאורה לפי רב מתנת שכיב מרע עם קנין לא יכול לחזור ותירץ הריטב"א שמיירי שמצוה מחמת מיתה שאז אף רב מודה שנותן מחמת מיתה ויכול לחזור או שזה גופא הספק אם היה בבריא עם קנין או שהיה שכיב מרע ונתן בלי קנין.
הוא הנותן אומר, שכיב מרע הייתי בשעת הנתינה, ולכן יכול אני לחזור מהמתנה, והן, מקבלי המתנה אומרים, בריא היית, ואינך יכול לחזור.
צריך הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה, וכל זמן שלא מביא ראיה הנכסים בחזקת המקבל, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, חולקים עליו, וסוברים: המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שהנותן הוא המוחזק, יכול הוא לחזור בו, כל זמן שאין ראיה שהיה אז בריא  88 .

 88.  בקוב"ש הקשה מדוע שלא נוכיח שהיה שכיב מרע בשעת הקנין כי מסתמא אדם בריא לא נותן את כל נכסיו. הקצוה"ח בסי' ר"נ סקי"א הקשה שנוכיח שהיה בריא מזה שהיה עם קנין כפי תרוץ הריטב"א שהובא לעיל. ויתכן ששאלה אחת מתורצת בחבירתה שיש ראיה לשני הצדדים ולכן זה נשאר ספק שקול.
הקדמה:
יש שני סוגי חזקות: א. חזקה דמעיקרא, שלומדים אותה מבית המנוגע, שאם הכהן רואה שיש נגע בשעור שצריך לטמא את הבית, יכול הוא לטמאותו אף על פי שהוא מטמא את הבית רק לאחר שיצא החותה מהבית, ואין לו לחשוש אולי התקטן הנגע לאחר שיצא מהבית, ומכאן ראיה שמעמידים את הנגע בחזקה דמעיקרא, ואנו דנים שהמציאות לא השתנתה משהיתה קודם לכן, אלא היא נשארה כפי שהיתה בהתחלה.
ב. חזקה דהשתא, אם יש ספק אם הוא היה בזמן כתיבת השטר שכיב מרע או בריא, ועכשיו הוא בריא, אנו מחזיקים שהמצב של היום היה גם למפרע, וכל הזמן הוא היה בריא.
גמרא:
ההוא מתנתא, שטר מתנת שכיב מרע, דהוה כתב בה, שהיה כתוב בו: כד הוה קציר ורמי בערסיה. שנתן את המתנה כשהיה חולה ושוכב במטה, ולא כתב בה ולא הוסיפו לכתוב את הנוסח הרגיל בשטר שכיב מרע, "ומגו מרעיא, מתוך החולי, אפטר לבית עולמיה", נפטר לבית עולמו.
וכך היו רגילים תמיד לכתוב, כדי שידעו שלא עמד מחוליו לפני שמת. ועתה, אנו מסופקים האם עמד מחוליו לפני כן, ורק אחר כך נהיה חולה, ומת.

דרשני המקוצר[עריכה]