פרשני:בבלי:בבא בתרא קנג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קנג ב

חברותא[עריכה]

אמר רבה: הרי מת, והרי קברו מוכיח עליו. כיון שכעת הוא מת, אנו מעמידים אותו בחזקה שהמצב הזה של החולי, שגרם לו למות, היה כל הזמן, ולא היו שינויים באמצע. ולכן המתנה קיימת, ואין יורשיו נאמנים לטעון שעמד מחוליו באמצע, והתבטלה המתנה  89 .

 89.  ואף על פי שאין מוציאים ממון על פי חזקה דהשתא, כאן יש חזקה דמעיקרא שהרי ידוע שהיה בתחילה חולה ועל ידי שתי חזקות מוציאים ממון קוב"ש.
אמר ליה אביי: אביי חולק ומוכיח שאין אצלנו חזקה דהשתא:  90  ומה ספינה, מי שהפליג בספינה, וטבעה הספינה בים, ואין ידוע אם ניצל, שרובן לאבד, שרוב הנוסעים בספינה שטבעה נאבדים בים, ובכל זאת מספק נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, מתייחסים אליהם כאילו הם חיים, ולכן אם הוא ישראל ואשתו בת כהן, אשתו אסורה בתרומה כדין בת כהן הנשואה לישראל, ואינה חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה. וכן לצד השני, אם הבעל הוא כהן והיא ישראלית, היא לא אוכלת עוד בתרומה כדין אשת כהן, כי שמא הוא מת.

 90.  על פי התוס' בד"ה השתא בתירוץ הראשון כפי שמבאר בקוב"ש שקושיית הגמרא שאין חזקה דהשתא כפי שראינו בספינה שמחזיקים אותו בחזקת חי. אבל בתירוץ השני כתבו התוס' שקושיית הגמרא שאין חזקה דמעיקרא שאפילו שהיה בתחילה שכיב מרע מסתבר שעמד מחוליו כמו בספינה שמחזיקים אותו שניצול מן הים. עי"ש.
ומוכח, שלמרות רוב הנאבדים, בכל זאת מחזיקים אותם, מספק, בחזקת חיים.
אם כן, חולים, שרוב חולים לחיים, לא כל שכן!? ודאי שצריך להניח שעמד מחוליו הראשון לפני שמת, כיון שכל אדם מחזיקים אותו בחזקת חיים, ולכן המתנה בטלה, כי מסתבר שעמד מחוליו הראשון, וחזר בו מהמתנה  91 .

 91.  מוסיף הרא"ש בסי' ל"ב ורבה לא חושש לתשובת אביי, משום דלא דמי, דהתם בספינה אמנם היו בסכנה אבל לא ראינו אותם מתים, לכן איכא למימר דנצלו, אבל אצלנו כיון שמת וקברו מוכיח עליו. אית לן למימר שמת מחוליו ולא עמד.
והגמרא מביאה סיוע לדינו של רבה, שהולכים אחרי חזקה דהשתא:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כמאן אזלא הא שמעתא דרבה, כמו מי סובר רבה? כרבי נתן.
דתניא, שנינו בברייתא: מי מוציא מיד מי במקרה של המשנה, שאין בנוסח השטר לא לשון מתנת בריא, ולא לשון מתנת שכיב מרע, ויש עתה ספק אם היה בשעת הנתינה שכיב מרע או בריא, מי נחשב מוציא שצריך להביא ראיה לטענתו?
הוא, הנותן, מוציא מידיהן של המקבלים בלא ראיה שהיה שכיב מרע, כיון שהוא מוחזק בנכסים.
והן, המקבלים שיש להם שטר, אין מוציאין מידו של הנותן אלא בראיה, שהיה בריא בשעת הנתינה, דברי רבי יעקב.
אבל רבי נתן אומר, חולק וסובר, שהולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן, אם בריא הוא עכשיו, צריך להניח שכל הזמן הוא היה בריא, גם בשעת הנתינה, ולכן עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע. אבל אם עכשיו שכיב מרע הוא, הרי החזקה דהשתא אומרת שיש להתייחס אליו כאילו כל הזמן הוא היה באותו מצב, לכן עליהן להביא ראיה שבריא היה. וכל זמן שלא הביאו ראיה יכול לחזור מהנתינה.
נמצא, שרבה סובר כרבי נתן, שהולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן הוא פוסק שאם עכשיו הוא מת, מסתבר שבמצב של שכיב מרע הוא היה כל הזמן.
אמר רבי אלעזר: ולטומאה - כמחלוקת רבי יעקב ורבי נתן בסוגייתנו, שהמחלוקת של רבי יעקב ורבי נתן קשורה גם לענין טומאה.
דתנן, שנינו במשנה: בקעה, שדה המוקפת מחיצה - בימות החמה, שאין זרעים בשדות, הרי היא רשות היחיד לשבת, בגלל המחיצות שסביבה, ואסור להעביר לשם מרשות הרבים.
ורשות הרבים לטומאה. לענין ספק טומאה, היא נחשבת כרשות הרבים, כיון שאנשים עוברים שם, ולכן אם אדם מסתפק אם נטמא בבקעה, הוא טהור, דהוי ספק טומאה ברשות הרבים, שטהור.
אבל בימות הגשמים, שאין אנשים עוברים בבקעה כדי שלא לקלקל את הזרעים, לכן היא רשות היחיד לכאן ולכאן, הן לענין שבת, והן לענין טומאה, כיון שעתה אין היא מקום שעשוי להלוך הרבים.
וכל זה, בזמן שיודע אימתי נכנס לבקעה. אבל אם הוא מסתפק אם נכנס אליה בימות החמה או בימות הגשמים, הרי לפי רבי יעקב הוא טהור, כיון שהאדם היה בחזקת טהור, ומשאירים אותו בחזקתו. אבל לרבי נתן, הולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן אם הוא מסתפק בימות החמה מתי הוא נכנס, הרי הוא טהור כי משאירים אותו במצב הנוכחי, ואומרים שגם אז, כשנכנס לבקעה, היה זה בימות החמה. אך אם הוא מסתפק בימות הגשמים, הרי הוא טמא, כי תולים שגם אז, כשנכנס לבקעה, היה זה בימות הגשמים  92 .

 92.  והקשה בקובץ שיעורים תקנ"ט מתי מעמידים בחזקה, כשזמן המתנה ידוע ורק לא ידוע אם היה בריא או שכיב מרע. אבל אם יודעים באיזה יום היה בריא ובאיזה היה שכיב מרע, ולא ידוע מתי נתן, לא שייך להעמיד בחזקה. ולכאורה גם אצלנו יודעים מתי היו ימות הגשמים ומתי ימות החמה, והספק הוא רק מתי נכנס, ומה זה קשור לחזקה. ותירץ אילת השחר, שאין הכוונה כיון שהיום ימות החמה תולים שנכנס אז, אלא נותנים לו את הדינים של היום. כיון שאם היה נכנס היה טהור, הוא מקבל דין של טהור, וכך גם בשכיב מרע. עי"ש.
אמר רבא: רבא מוסיף, לא שנו שבקעה בימות החמה היא רשות הרבים לטומאה, אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים, על בקעה זו, לאחר שגדרוה. אבל אם עברו עליו ימות הגשמים לאחר שגדרו את הבקעה, הרי היא רשות היחיד לכאן ולכאן, כיון שהיה לה כבר שם של רשות היחיד, וזה לא נפקע גם לאחר מכן  93 .

 93.  על פי הרש"ש שמיישב בכך את שאלת תוס' שאין בזה סברא כיון שפעם זה היה רשות היחיד כך זה ישאר, ולכן הוא מיישב שזה דין דרבנן שלא יראה חוכא ואטלולא שאנשים יאמרו שאדם אחד טהור והאחר טמא.
שנינו במשנה: וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה:

דרשני המקוצר[עריכה]