פרשני:בבלי:בבא בתרא קסד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קסד ב

חברותא[עריכה]

והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה, הזמן שכותבים בשטר פשוט אינו דומה לזמן שכותבים בשטר מקושר:
כי שטר פשוט, מלך שנה, בשנה הראשונה לשלטונו של המלך, מונין לו שנה, כותבים בשטר "שנה אחת למלך פלוני". שתים, ובשנה השניה למלכותו מונין לו שתים, כותבים בשטר "שנתיים למלך פלוני".
ואילו בשטר מקושר, מלך שנה, מונין לו שתים. בשנה הראשונה כבר כותבים "שנתיים למלכותו". שתים, מונין לו שלש. בשנה השניה כותבים "שלש שנים", מן הטעם שיבואר להלן.
ואם נכשיר שטר מקושר שעדיו מתוכו, עלולה לצאת מזה תקלה - וזימנין דיזיף מיניה זוזי במקושר, לפעמים הוא ילוה ממנו בשטר חוב מקושר שעדיו מתוכו, ומיתרמי ליה זוזי ביני וביני, ויזדמנו לו מעות במשך השנה הקרובה, ופרע ליה וישלם למלוה. ואמר ליה הלוה למלוה: הב לי שטראי, החזר לי את שטרי. ואמר ליה המלוה: אירכס לי, אבד לי השטר (והוא מחביא את השטר אצלו). וכתב ליה תברא, המלוה יכתוב לו שובר (קבלה) על תשלום החוב לפי התאריך האמיתי של עכשיו, שהוא עדיין לפני הזמן הכתוב בשטר המקושר, וכי מטי זמניה, כאשר יגיע זמנו האמיתי של השטר בשנה הבאה, יוציא המלוה את השטר המקושר הזה, ומשוי ליה פשוט, יעשנו שטר פשוט,  78  ויציגו לפני הלוה, ואמר ליה: השתא דיזפת הוא מינאי! לאחר שפרעת לי את החוב הישן בשטר המקושר, לוית ממני פעם נוספת בשטר זה הפשוט, שהרי התאריך שלו מאוחר מתאריך השובר שבידך, ונמצא גובה מהמלוה שלא כדין.  79 

 78.  הקשו התוס', על פי מה שביארו בתחילת הפרק ששטר מקושר שעדיו מתוכו דינו כפשוט לענין הזמן (ראה שם הערה 9), אם כן, אף שכאן מדובר שכך היה מעשה שכתבו את הזמן לפי מקושר, אך למה הוא צריך לעשותו פשוט? הרי בלאו הכי נידון כפשוט לענין הזמן, והגמרא היתה צריכה לומר רק שלאחר שיפרענו הלוה יוציא המלוה את השטר כמות שהוא ויתבענו לפי הזמן שכתוב בו? ותירצו, שאילו היה משאיר אותו כך מקושר לא היינו גובים בו, כיון שבשובר כתוב שפרעו, רגלים לדבר שכן הוא ואילו המקושר מן הסתם נכתב שלא כדין. אבל עכשיו שהוא עושהו פשוט לא יוכלו להרגיש שיש כאן רמאות. תוס' ד"ה מקושר בדף קס א.   79.  דהיינו, שהלקוחות של הלוה יפסידו שלא כדין שיגבה מהם המלוה עבור חוב שכבר נפרע, אבל להפסד של הלוה עצמו אין לחשוש שהרי הוא עצמו גרם לכך שלוה בשטר כזה, וכמו שנתבאר לעיל בהערה 69 שאין חוששין להפסד של העדים עצמם. או שכאן חוששים גם להפסד של הלוה עצמו (ואפילו בשטר שאין עליו אחריות שאין חשש הפסד ללקוחות) כי לא היה לו להעלות על דעתו שיעשה זיוף כזה. תוס' ד"ה השתא.
ולכן, מן הדין היינו צריכים לפסול כל שטר מקושר שעדיו מתוכו!  80 

 80.  הקשו התוס': למה לא הקשה רבי קושיא זו על כל השטרות המאוחרים שהם כשרים שיכול לעשות ערמה כזאת שיוציא אותו פעם שניה לאחר שכבר נפרע? ותירצו, שבכל שטר מאוחר רואים בשעת כתיבת השובר שזמנו של השטר מאוחר מהתאריך של היום ולכן עושים בצורה כזאת שלא תצא תקלה דהיינו שכותבים בשובר שהוא מתייחס להלואה שבשטר פלוני שכתוב בו זמן פלוני או שלא כותבים בכלל תאריך בשובר ואז לא יוכל המלוה לעשות שום ערמה (וכן אמרו בגמרא לקמן בדף קעא ב). אבל בשטר מקושר לא מבחינים בכלל שהוא מאוחר, שהרי כך זמנו של המקושר להיות מאוחר כשנה מהזמן האמיתי, וגם לא עולה על הדעת שהמלוה יעשה ממנו פשוט ואז הוא יהיה מאוחר. לכן הקשה רבי שעלול לצאת משטר כזה מכשול. ועוד תירצו, שרבי באמת סובר ששטר מאוחר פסול. תוס' ד"ה מקושר בדף קס א.
ומתרצת הגמרא: קא סבר רבי חנינא בן גמליאל: אין כותבין שובר. אלא, כל עוד שהמלוה אינו מחזיר את השטר ללוה, לא יפרע לו הלוה. ולכן אין חשש לתקלה אם נכשיר שטר מקושר שעדיו מתוכו.  81 

 81.  התוס' בגיטין (יז א) ד"ה ריש לקיש הוכיחו מדברי רבי חנינא בן גמליאל שגט מאוחר כשר, שהרי הוא אומר שגט מקושר אפשר לעשותו פשוט, למרות שאז יהא זמנו מאוחר כמבואר בסוגייתנו. ודעת הרמב"ם בהלכות גירושין (א כה) שגט מאוחר פסול. ולכאורה יקשה עליו קושיית התוס' ? ומתרץ הגרנ"ט שדעת הרמב"ם ששטר מקושר שעדיו מתוכו דינו כמקושר לענין הזמן (ודלא כתוס' בהערה 9), ולכן היות שבשעת כתיבת השטר שהיה עדיין מקושר לא היה זמנו מאוחר, אם כן, גם לאחר שעשאו פשוט שוב אינו נפסל שהרי אינו גרוע מגט שהיה כתוב בו זמן ולאחר מכן חתך ממנו את הזמן שדעת הרמב"ם שהוא כשר הואיל ובשעת כתיבתו היה בו זמן, והוא הדין כאן לא איכפת לן שלאחר כתיבתו נעשה מאוחר.
ודנה הגמרא: ומי בקי רבי במקושר!? וכי ידע רבי בכלל כיצד סדר כתיבתו של שטר מקושר עד שהוא אומר שזמנו של מקושר אינו כזמנו של פשוט!?
והא ההוא מקושר, דאתא לקמיה דרבי, הביאו לפני רבי שטר מקושר, ואמר רבי: שטר מאוחר זה! לפי שהיה כתוב בו הזמן של המלך בשנה יותר ממנין השנים שמלך.
ואמר ליה זונין (שם חכם) לרבי: כך מנהגה של אומה זו שאנו ביניהם: מלך שנה, מונין לו שתים,  82  מלך שתים, מונין לו שלש. ותיקנו חכמים שיכתבו כך גם בשטרות המקושרים, כדי להבדיל מה שיותר בינם לבין השטרות הפשוטים, כדי שיהא קשה לכהנים לעשות גט מקושר, ובינתיים יימלך מלגרש את אשתו.

 82.  שמא לכבוד המלך היו עושים כן, כלומר, שהוא כבר מולך שנתיים. רשב"ם.
הרי שרבי לא ידע כלל שזמנו של שטר מקושר שונה מזמנו של שטר פשוט! ומתרצת הגמרא: אמנם תחילה לא ידע רבי, אך בתר דשמעה מזונין, לאחר ששמע זאת מזונין, סברה, קיבלה, ועל סמך זה הקשה על רבי חנינא בן גמליאל.
ההוא שטרא דהוה כתב ביה מעשה בשטר שהיה כתוב בו "בשנת פלוני (וכאן היה כתוב שמו של המלך) ארכן לוה ראובן משמעון מנה". ולא היה כתוב באיזה שנה לאותו מלך. ושטר פשוט היה.
אמר רבי חנינא: יבדק, אימתי עמד ארכן בארכנותיה. באיזה שנה הומלך אותו מלך, שבאותה שנה נכתב השטר הזה, שזו משמעות המילה "ארכן": שנה ראשונה למלכותו של אותו מלך. ומאותו זמן משועבדים נכסיו של הלוה למלוה שיוכל לטרוף אותם מהלקוחות שקנו ממנו לאחר אותו זמן.
ודנה הגמרא: ודלמא הפירוש של "ארכן" הוא, דאריך מלכותיה שהאריך במלכותו, כלומר, שכבר כמה שנים הוא מלך, ומאחר שאיננו יודעים לכמה שנים בדיוק הכוונה, לא יוכל המלוה לטרוף אלא רק מכאן ולהבא!?  83 

 83.  רשב"ם. וכתב הקובץ שיעורים שלפי מה שכתבו התוס' בכתובות (צד ב) ד"ה כתב שאי אפשר לטרוף מלקוחות אלא אם כן השטר מוכיח מתוכו, ואם כתוב בו יום פלוני אינו גובה אלא מסוף היום או אם כתוב בו שנה פלונית גובה רק מסוף השנה. אם כן הכא, גם מכאן ולהבא לא יוכל לגבות ואף שאנו רואים את השטר בידו, כמו שם שאנו רואים את השטר בידו באמצע היום ובכל זאת אינו גובה אלא מסוף היום. וגם כאן כל ימי המלך אין מוכח מתוך השטר מהו זמנו? ושמא כוונת הרשב"ם שלא יגבה רק לאחר מיתת המלך כמו שם בסוף היום.
ומתרצת הגמרא: אמר רב הושעיא: כך מנהגה של אומה זו: שנה ראשונה קורין לו למלך "ארכן" (מלשון מתוקן, כלומר, מתוקן למלכות מחדש  84 ). שנה שניה קורין לו "דיגון" (שתים בלשונם).

 84.  רשב"ם. והרמה מפרש, לשון מנוי והרשאה ושלטון מלשון ערכי הדינים וערכאות של גויים.
ומקשה הגמרא: ודלמא עבורי עברוהו, והדר אוקמוה. שמא העבירו את המלך ממלכותו והחזירוהו לאחר כמה שנים, ושוב הוא נקרא "ארכן" בשנה הראשונה. ושמא נכתב השטר כשמלך בפעם השניה, ולא יוכל המלוה לטרוף רק מאז!?  85 

 85.  כתבו התוס', נראה ש"ארכן" אינו מלך ממש אלא ממונה מטעם המלכות שהדרך להעבירו ממשרתו כעבור זמן (ודרך הגמרא לכנות כל שררה בלשון מלכות כמו "מלך רבה") שאילו מלך ממש אין הדרך להעבירו ממלכותו. תוס' ד"ה בשנת. ובדומה לזה כתב הרשב"א, ויישב בזה שלכאורה קשה, מה מקשה הגמרא שלמה נחשוש לזה שהעבירוהו ממלכותו ומלך פעם שניה, ומי שטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה, וגם מדוע לא מקשה הגמרא כן על כל שטר שכתוב בו זמן של המלך שמא הוא מפעם שניה שמלך? אלא ש"ארכן" הוא שר בלשון יון ולא היה להם מלך אלא היה מנהגם להעמיד שר לזמן מוגבל ואחר כך מעבירים אותו וממנים אחר תחתיו. ולפעמים חוזרים וממנים את הראשון פעם שניה. לכן הקשו כאן ולא בכל מלך שהמלך אין מעבירים אותו לאחר שהומלך.
ומתרצת הגמרא: אמר רבי ירמיה: ההוא "ארכן דיגון" קראו ליה. כלומר, שנה ראשונה של הפעם השניה. אבל "ארכן" סתם, הכוונה היא לפעם הראשונה.
ומביאה הגמרא שתי ברייתות העוסקות בעניני המספרים בלשון האומות.
תנו רבנן: האומר "הריני נזיר" -
סומכוס אומר: אם אמר "הריני נזיר הינא" (שהוא "אחת" בלשון יון), הרי הוא נוהג נזירות אחת. כלומר, שלשים יום בלבד.
"הריני נזיר דיגון" (שתים בלשון יון), נוהג שתים. שתי נזירויות. כלומר, ששים יום.
"הריני נזיר טריגון" (שלש) נוהג שלש נזירויות.
"טטריגון" נוהג ארבע.
"פנטיגון" נוהג חמש.
ובאה הברייתא להשמיענו שאדם יכול לקבל על עצמו נזירות בכל שפה שהיא.  86 

 86.  כך כתב רש"י בנזיר (ח ב). והתוס' כאן הקשו דפשיטא היא כי מה לי לשון עברי ומה לי לשון יון או לשון לעז? ותירצו, שהחידוש הוא, שאפילו אם הוא אינו מבין מהו דיגון וטריגון, מכל מקום, הוא מתחייב לפי המספר הזה הואיל שהוא נתכוין לקבל על עצמו נזירות. תוס' ד"ה הינא וביתר ביאור ברמב"ן. וכתב הקובץ שיעורים שאין כוונת התוס' שאינו יודע כלל מה הוא אומר, שאם כן, לא תחול עליו הנזירות ואפילו היה בלשון הקודש שהרי צריך שיהא פיו ולבו שוין אלא שהוא מתכוין אמנם לקבל עליו שתי נזירויות אלא שאינו מבין את משמעות המלה "דיגון". והביא מהמאירי בתחילת נדרים שהקשה בכגון זה שאם הוא מתכוין למה שהמלה הזאת מבטאת הרי הוא גם מבין את משמעותה של אותה מלה? וראה שם מה שיישב.
תנו רבנן: בית שהוא עגול, ללא זויות. או שהוא דיגון (בעל שתי זויות בלבד, ובצד השני הוא עגול). או טריגון (משולש). או פנטיגון (מחומש), הוא אינו מטמא בנגעים (נגעי בתים).
ורק בית שהוא טטריגון, מרובע בעל ארבע זויות, מטמא בנגעים.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שרק בית מרובע מטמא בנגעים?
דתנו רבנן: למעלה, בפרשת נגעים הוא אומר, "קיר קירות". כלומר, שהיה יכול לכתוב "והנה הנגע בקיר הבית", ואמר הכתוב "בקירות הבית", ומשמע שתים, שתי קירות. ולמטה, באותה הפרשה, הוא אומר "קיר קירות". שנאמר "והנה פשה הנגע בקירות הבית", משמע עוד שתים. וביחד הרי כאן ארבע קירות. דהיינו בית מרובע דוקא, שאילו בית עם קיר עגול, כולו קיר אחד הוא נחשב.
ההוא שטר מקושר דאתא לקמיה דרבי. ואמר רבי: אין זמן בזה!? שחסר הזמן בשטר זה.
אמר ליה רבי שמעון ברבי, ענהו רבי שמעון בנו, לרבי: שמא בין קשריו מובלע הזמן, ולכך אינך רואהו?
פלייה, התיר את הקשרים, וחזייה. וראה שהיה כתוב שם הזמן.
הדר חזא ביה רבי בבישות, הביט רבי על רבי שמעון בנו בפנים זועפות, לפי שסבר רבי שהוא כתב את השטר הזה, ולא היתה דעתו נוחה מכך שכותבים שטר מקושר, כי לא יודעים איך לכותבו.  87 

 87.  או משום שהזמן היה מובלע יותר מדי בין הקשרים שהרי רבי עצמו טעה ולא הבחין בכך. רשב"ם.
אמר ליה רבי שמעון: לאו אנא כתבתיה, לא אני כתבתיו, אלא רבי יהודה חייטא כתביה.
אמר ליה רבי: כלך (הסתלק) מלשון הרע הזה! לא היית צריך להטיל את האשמה עליו, אלא לומר שלא אני כתבתיו, בלבד.  88 

 88.  ובאופן שעל ידי זה יוודע לשואל מי העושה, כגון שלא היה הספק כי אם על שניהם, אם מותר לו לומר שלא הוא עשה את הדבר. ראה מה שכתב החפץ חיים בסוף הלכות לשון הרע בבאר מים חיים. וגם באופן שאין ודאות שהשואל ידע מי עשה את המעשה, כתב החפץ חיים שם שאמנם מצד הדין מותר לו לומר שלא הוא עשה זאת, אך לפנים משורת הדין ראוי לבעל נפש שיטיל על עצמו את האשמה במקום שיכול להיות שיוודע לשואל, ויתבייש פלוני על ידי זה. וכן מצינו בגמרא בסנהדרין (יא א) שכמה תנאים שעשו כן. והביא מספר חסידים, שאם הוא בחבורת בני אדם ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר אני הוא שחטאתי, אף על פי שלא חטא.
זימנין, פעם אחרת, הוה יתיב קמיה, ישב רבי שמעון לפני אביו וקא פסיק סידרא וקרא בספר תהלים.
אמר רבי: כמה מיושר כתב זה! שהוא נכתב בדקדוק כה רב כפי שנשמע מקריאתך.
אמר ליה רבי שמעון: לאו אנא כתבתיה, אלא יהודה חייטא כתביה.
אמר ליה רבי: כלך מלשון הרע הזה! ודנה הגמרא: בשלמא התם, במקושר, איכא לשון הרע. אלא הכא, מאי לשון הרע איכא!? והלא דיבר בשבחו של יהודה חייטא!
ומבארת הגמרא: משום דרב דימי.
דתני רב דימי אחוה (אחיו) דרב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו (בשבחו) של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. כי מתוך שמרבים בשבחו,  89  מפשפשין במעשיו, עד שמזכירים גם את גנותו.  90 

 89.  נתכוין ליישב בזה קושיית רבינו יונה, שהרי מצוה לספר בשבח החכמים (ראה הערה הבאה) אלא שאם מרבה לשבחו, על ידי זה רגיל לגנותו לבסוף, לומר "חוץ ממדה רעה זו שיש לו", או שהשומעין ישיבוהו "למה אתה מרבה בשבחו והלא מדת כך וכך בידו". חפץ חיים (ט א). והמהרש"א כתב, שמהסוגיא כאן לא משמע כן. שהרי הגמרא מביאה את הדין הזה על המעשה דיהודה חייטא, ושם לא הרבה כלל בשבחו אלא סיפר רק שהוא כתב את הספר. ולכן הוא מבאר באופן אחר, שרק כאשר מתוך השבח עצמו שמספר עליו בא לידי גנותו, אז אסור, וכמו במעשה דיהודה חייטא, שעל ידי שהזכיר שהוא כתבו, קיים על ידי זה את הלשון הרע הקודם, שהוא כתב את השטר המקושר, שהרי ניכר שהוא אותו כתב. ובעיון יעקב הוסיף, שזה עצמו שהתאמץ כל כך לכתוב בכתב מיושר הוא גנותו, שביטל מתלמוד תורה.   90.  והוא בכלל אבק לשון הרע לדעת הרמב"ם בהלכות דעות (ז ד) ולדעת רבינו יונה כמבואר בהערה 93. וכתב רבינו יונה שם: והנה אנחנו צריכים לבאר המאמר הזה, כי ידוע הדבר כי מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים! ? וכתב לתרץ, שמותר לספר בשבחו של אדם רק ביחידות ולא ברבים, כי ברבים תמיד ימצא מי שהוא שונאו או שמקנא בו ויבא לספר בגנותו. אלא אם כן ידוע לו בודאי שאין שם במעמד ההוא אדם ששונאו או מקנא בו, אז מותר לדבר בטובתו. וכתב עוד, שמותר לשבח אדם שמוחזק ונודע לאדם כשר וצדיק שלא תמצא בו רעה ואשמה ואפילו במעמד שונאו כי לא יוכל לגנותו, ואם יגנהו, ידעו הכל אשר פיו דיבר שוא "ותהי לשונו מוקש לנפשו". וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה לאבות (א יז). וביאר שם שלכן גער רבי על רבי שמעון בנו משום ששיבח את רבי יהודה חייטא ברבים.
אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום:
א. הרהור עבירה.
ב. ועיון תפלה. לאחר שהתפלל הוא חושב בלבו שודאי תתקבל תפלתו, לפי שהתפלל בכוונה.  91  ג. ולשון הרע.  92 

 91.  רשב"ם. ורבינו גרשום כתב שנראה כאילו מנסה את הקדוש ברוך הוא. והתוס' הקשו על פירוש זה, האיך אין אדם שניצול מהם כל יום? והרי הרבה אנשים אינם מצפים שתתקבל תפלתם! ? ולכן ביארו, שעיון תפלה הוא כפשוטו, הכוונה בתפלה (וכמו שאמרו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה ואחד מהם עיון תפלה). ומזה אי אפשר להינצל, שאין אדם יכול לכוין בתפלתו היטב. והביאו מירושלמי, שאמר אחד האמוראים שהוא מחזיק טובה לראשו, כיון שכאשר הוא מגיע ל"מודים" הוא כורע מעצמו. תוס' ד"ה עיון.   92.  לכאורה קשה, אם אי אפשר להנצל מהם, איך יתכן לומר שהוא עבירה, וגם למאי נפקא מינה מזה שאי אפשר להנצל מהם? ונראה, שאדם הוא ממוצע בין העליונים והתחתונים, וכמו שאמרו חז"ל, שאמר הקדוש ברוך הוא: אברא את האדם מן העליונים ומן התחתונים. זכה - הוא מן העליונים. לא זכה - הוא מן התחתונים. ולכן, מי שהוא בדרגת אדם, שנקרא כן על שם אפר דם מרה, הרי מצד שנברא מעפר ואפר אי אפשר לו לכוין בתפלתו, ומצד שהוא בעל רתיחת הדם הוא בא לידי עריות, ומצד שהוא בעל המרה הוא בעל לשון הרע ומדות רעות. אבל האיש הזוכה ומדמה עצמו למלאכים, יוכל שפיר להנצל משלש עבירות אלו. מהרש"א. וזה לשון הרמ"ה "ללמדך שצריך אדם להזהר מהן יתר מדאי, שאם לא נזהר, אי אפשר שלא יבא בהן לידי מכשול".
ותמהה הגמרא: לשון הרע, סלקא דעתך!? וכי כל אדם נכשל כל יום בלשון הרע!?

דרשני המקוצר[עריכה]