פרשני:בבלי:בבא בתרא קסה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קסה ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה רב אשי: אלא קשיא  מתניתין אם כן, לדבריך, שאתה חולק על אביי, וסובר שהמשנה לא השמיעה דין זה, מה כן באה המשנה להשמיענו? וכי הוצרך התנא להשמיענו שעד אחד בלבד פסול!? אמר ליה אמימר: הא קא משמע לן: דשנים במקושר, דינו כעד אחד בפשוט. מה התם, בעד אחד בפשוט, פסולא דאורייתא הוא,  103  שהרי נאמר "לא יקום עד אחד באיש". אף הכא נמי, במקושר שיש בו רק שני עדים, פסולא דאורייתא הוא, שחכמים הטילו עליו פסול כאילו הוא פסול דאורייתא.  104  שאם הוא גט, אין האשה מגורשת בו. ואם הוא שטר חוב, אין המלוה יכול לגבות בו מנכסים משועבדים.  105  וממשיך אמימר: תדע שכך הוא הדין, שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין, מהא דשלחו מתם  106  חברייא לרבי ירמיה, חבריו של רבי ירמיה שלחו לו משם שאלה: עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו שיצטרפו, שיהא כאילו חתמו שניהם על השטר?

 103.  לפי המאן דאמר בגיטין (פו ב) "כתב סופר ועד הולד כשר", דהיינו שהסופר שכתב את הגט מצטרף עם העד החתום עליו והגט כשר מדאורייתא, צריך לומר כאן שהסופר בעצמו חתם על הגט, או שהיה קרוב או פסול ואינו יכול להצטרף עם העד האחר. תוס' ד"ה מה.   104.  לא מדאורייתא ממש, שהרי כל ענין גט המקושר אינו אלא תקנת חכמים, ובכלל זה החיוב לחתום עליו שלשה עדים. אלא מה שכאן הולד ממזר מדרבנן כמו בגט פשוט שיש עליו רק עד אחד, זה נקרא פסול מדאורייתא, ולאו דוקא הוא. תוס' ד"ה הכא. והרמ"ה כתב, שהפסול הוא אכן מדאורייתא, משום שבעצם שטר שעדיו חתומים מאחוריו כאילו אין עליו עדים כלל, שלא עדיף מאילו היו חותמים בראש הדף שאין זו עדות כלל על הנאמר בשטר, אלא שחכמים תיקנו במקושר שיחתמו עדיו מאחוריו, וממילא הוא כשר אף מן התורה, כיון שזהו מקום חתימת העדים בשטר זה, הרי זה כאילו חתמו מתוכו, שהרי העיקר הוא שיתברר מתוך חתימתם שהם מעידים על תוכן השטר. ומאחר שלא עשה את השטר כתקנת חכמים והחתים רק שני עדים, שוב דינו כשטר רגיל שעדיו מאחוריו, שהוא פסול מן התורה.   105.  כך כתוב ברשב"ם. והתוס' הביאו בשמו שאף מבני חורין אינו גובה. והקשו עליו, שגם אם היה פסול רק מדרבנן לא היה גובה אפילו מבני חורין? תוס' ד"ה מה. וכתב הקובץ שיעורים, ששאלה זו, אם במקושר שיש עליו שני עדים גובים מנכסים בני חורין, תלויה במחלוקת האם שטר בעד אחד יש לו לכל הפחות דין של עד אחד בעל פה, ואינו נחשב כ"מפי כתבם", או לא. לצד הראשון, גם במקושר שיש עליו שני עדים דינו כשני עדים בעל פה וגובה מנכסים בני חורין. אך לפי הדיעה שעד אחד בשטר אינו כלום, משום דהוי "מפי כתבם", אם כן, גם שנים במקושר פסול לגמרי, אפילו לגבות בו מנכסים בני חורין.   106.  הרש"ש מוחק מילה זו, לפי שאין לה מובן, לכאורה. וגם בהמשך הסוגיא, כשהגמרא חוזרת על הענין, לא מופיעה מילה זו. וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאוה. והיעב"ץ כתב, שרבי ירמיה היה דר בארץ ישראל (שלכן נקרא "רבי"), ואחר שהוציאוהו מבית המדרש כמבואר בסוף הסוגיא, הלך לו לבבל. והחברייא שלחו לו מתם היינו מארץ ישראל לבבל.
יש שתי מחלוקות בברייתא לעיל (לב א):
א. תנא קמא ורבי יהושע בן קרחה חולקים.
תנא קמא סובר, לעולם אין שני עדים מצטרפים לעדות אחת אלא אם כן ראו שניהם את אותו המעשה בבת אחת, אבל אם עד אחד מעיד שראה ביום פלוני שראובן הלוה לשמעון מאה זוז, והעד השני מעיד שביום אחר הלוה ראובן לשמעון מאה זוז, אין מצרפים את עדותם לחייב את שמעון בתשלום מאה זוז לראובן, למרות ששני העדים מעידים שלמעשה שמעון חייב לראובן מאה זוז.
ואילו רבי יהושע בן קרחה סובר שמצרפים את עדותם, למרות שכל אחד מעיד על מעשה אחר, הואיל ולדברי שניהם, שמעון חייב לראובן מאה זוז.
ב. עוד מחלוקת יש באותה ברייתא, בין תנא קמא לרבי נתן:
תנא קמא סובר ששני העדים צריכים להעיד יחד בבית דין.
ורבי נתן סובר שבית הדין יכול לקבל היום את עדותו של אחד מהעדים, ולמחרת את עדותו של השני.
ומבארים החברייא את שאלתם לרבי ירמיה: אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה, לא תיבעי לך. היות דאפילו שנים בכתב, שני עדים החתומים על השטר שפלוני חייב לפלוני מאה זוז אלא שכל אחד מעיד (באותו השטר) על מעשה אחר, או ושנים על פה, שני עדים מעידים בעל פה כל אחד על מעשה אחר, לא מצטרפי להיות עדות אחת עד שיעידו שניהם על אותו מעשה. וכל שכן שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מצטרפים.  107  אלא, כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהושע בן קרחה.

 107.  לכאורה, בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה יתכן ששניהם יעידו על אותו מעשה, כגון שכתוב בשטר שפלוני לוה מפלוני בפני העד החתום מטה ובפני העד שמעיד בעל פה, וכן העד שבעל פה מעיד שהלוה לו בפניו ובפני העד החתום בשטר. אלא, כתבו התוס', שמכאן ראיה למה שכתבו לעיל, שבאופן כזה פשיטא שאין השטר מועיל כלל, כיון שרק עד אחד חתום עליו. וכל הנידון כאן כשהעד שבעל פה אינו מעיד כלל על ההלואה אלא רק על מסירת השטר (ראה הערה 101), ונמצא שכל אחד מהעדים מעיד על מעשה אחר. אך הקשו על כך, הרי לפי האמור לעיל, עד החתימה מעיד גם על המסירה, נמצא ששניהם מעידים יחד על אותו מעשה של המסירה? ועוד תירצו, שאף אם שניהם מעידים על ההלואה, מכל מקום, לא הוי כמעידים על אותו מעשה, כי העד שבעל פה אמנם מעיד שראה את ההלואה אך העד שבשטר לא נחשבת עדותו כראית ההלואה אלא רק על מסירת השטר שהרי הדין הוא שכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, אם כן אין הוכחה מתוך השטר שהוא ראה בכלל את ההלואה, ולכן הוא נחשב כמעידים על שני מעשים נפרדים. תוס' ד"ה אמר בעמוד הקודם. והרמב"ן כתב שסתמא דמילתא כשעד אחד בשטר ועד אחד בעל פה, אינם מעידים על אותו מעשה. שאילו כן היה אומר לשניהם "כתובו" כשם שאמר לאחד מהם. ורבינו יונה כתב ששנים בכתב, היינו שני עדים שכל אחד חתום על שטר אחר, ולכן אין מצטרפים (לתנא קמא), לפי שלא ידוע לנו שהם ראו את אותו המעשה (ורק בשניהם חתומים על אותו שטר אנו מחזיקים שמן הסתם לא חתמו אלא אם כן ראו שניהם כאחד את אותו המעשה). והספק הוא לפי רבי יהושע בן קרחה, שמכשיר בשניהם בכתב, שאף על פי שאין צריך שיראו שניהם את אותו המעשה, מכל מקום, בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה שמא גם הוא מודה שאינם מצטרפים, כיון שהם שני עניני עדות, או דלמא גם כאן יכשיר, ואפילו התנא קמא של רבי נתן שמצריך שיעידו שניהם בבת אחת יודה כאן, כיון שהשטר יוצא בבית דין בשעה שהעד השני מעיד בעל פה הרי יש כאן הגבת עדות אחת.
האם דוקא שנים בכתב ושנים על פה הוא דמצטרפי, למרות שכל אחד מהעדים שבשטר או שבעל פה מעיד על מעשה אחר. אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה, לא מצרפינן.
או דלמא לא שנא. וגם עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפים?
שלח להו רבי ירמיה: אני איני כדיי (ראוי) ששלחתם לי את שאלתכם. אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שיצטרפו!
הרי שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפים.
אמר ליה רב אשי לאמימר: אין קושיא מכאן על אביי, הסובר עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין. כי אנן, הכי מתנינן לה, אנו סוברים שהנידון בין רבי ירמיה לחבריו היה בענין אחר לגמרי:
דשלחו ליה חברייא לרבי ירמיה: שנים שהעידו, באופן שהאחד העיד בבית דין זה, ואחד העיד בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין זה אצל בית דין זה, ויצטרפו יחד לשפוט על פי העדות ששמעו כל אחד מבתי הדין בנפרד?
ומבארים החברייא את השאלה: אליבא דתנא קמא דרבי נתן, לא תיבעי לך. היות דאפילו בחד בית דינא, אפילו אם היו מעידים השנים באותו בית דין, כל אחד בזמן אחר, לא מצטרפי. וכל שכן אם העידו כל אחד בבית דין אחר שאינם מצטרפים.
אלא, כי תיבעי לך אליבא דרבי נתן.
האם רק בחד בי דינא הוא דמצטרפי שני העדים, אפילו כשהם מעידים בזמנים שונים. אבל בתרי בי דינא, היות והם העידו בשני בתי דין, לא מצטרפי.
או דלמא לא שנא, שאפילו בשני בתי דין הם מצטרפים?
ושלח להו רבי ירמיה: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו!  108 

 108.  כתב רבינו יונה, שצריך דוקא שיבאו כל הבית דין זה אצל זה. אבל אם יבאו רק שנים מכל בית דין לא יצטרפו יחד, כי מאחר ששנים אינם בית דין הרי יצטרכו השנים הללו להעיד בפני השנים האחרים על העדות של העד אחד שקיבלו בבית דינן, ושוב לא יוכלו לדון בדבר שהרי אין עד נעשה דיין. אבל עכשיו כשבאים כל הבית דין זה אצל זה אינם צריכים כלל להעיד לפני חבריהם אלא כל בית דין יפסוק שקיבל עדות של עד אחד ונמצאה עדותו נכונה, ונמצא מעשה בית דין זה מצטרף למעשה בית דין זה. אבל באופן דלהלן שכל בית דין קיבל עדות שלימה, הרי שמספיק שיבא דיין אחד מכל בית דין ויצטרפו יחד, משום שכל דיין יגמור את הדין על פי העדות שנתקבלה בבית דינו ולאחר מכן מצטרף יחד הגמר דין של כל אחד ואחד מהם.
מר בר חייא אמר: הכי שלחו ליה לרבי ירמיה: שנים שהעידו בבית דין זה, וחזרו והעידו את אותה עדות בבית דין זה, מהו שיבא דיין אחד מכל בית דין,  109  ויצטרפו יחד לדון על פי אותה עדות?

 109.  לאו דוקא אלא שנים מבית דין זה ואחד מבית דין זה. ורבינו גרשום כתב שהם העידו לפני שלשה בתי דין, ולפי זה הוא כפשוטו שמכל בית דין יב אדיין אחד.
אליבא דרבי נתן, לא תיבעי לך. שהרי השתא, עדים שהעידו כל אחד בנפרד מצרפינן, אם כן, דייני, מיבעיא!? ודאי הוא שהם יכולים להצטרף, למרות שכל בית דין קיבל את העדות בנפרד.  110 

 110.  שאם עדים שלא בקיאים כל כך, מצטרפים. כל שכן דיינים שבקיאים לחקור ולדרוש שמצטרפים. רבינו גרשום.
אלא כי תיבעי לך, אליבא דתנא קמא דרבי נתן.
האם דוקא עדים הוא דלא מצרפינן. אבל דייני מצרפינן.
או דלמא, לא שנא. שאף דיינים משני בתי דין אינם יכולים להצטרף יחד כדי לדון לפי העדות ששמעו בנפרד?  111 

 111.  לכאורה הנידון הזה דומה יותר לפלוגתא דתנא קמה ורבי יהושע בן קרחה, שהרי החסרון הוא בשמיעת הדיינים את העדות שלא היתה באחד (בדומה לשני עדים שלא ראו כאחד את המעשה) ולא בהגדתם שהם מעידים אחד לפני השני על קבלת עדותם? אלא אומר הריטב"א, שהחסרון אינו בצירוף הדיינים אלא בקבלת העדות של כל אחד מהבתי דינים אם היא מצטרפת יחד, שהואיל והם העידו בבתי דין מפוזרים הרי זה כמו שני עדים שהעידו בשני ימים מפוזרים, או שמא הדיינים מצטרפים יחד וכאילו היו מקובצים במקום אחד בשעת שמיעת העדות של כל אחד וממילא מצטרפת קבלת העדות.
שלח להו: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שיצטרפו!
רבינא אמר: הכי שלחו ליה: שלשה דיינים שישבו לקיים את השטר, שצריך לזה בית דין של שלשה,  112  ולאחר שבית הדין קיבלו את העדים שהעידו שזו אכן חתימת ידם, מת אחד מהן מהדיינים. האם צריכי הדיינים למכתב באישור שלהם "במותב תלתא הוינא (ישבנו שלשתנו יחד) וחד ליתוהי", שהם צריכים להוסיף שאחד מאתנו איננו עתה. כדי שלא יראה כשקר שהם כותבים בתחילה "במותב תלתא הוינא" (שזה הנוסח הרגיל בכל קיום) ובסוף חתומים רק שנים. או לא, שאין צריך לחשוש לכך, ויכולים לכתוב כרגיל?

 112.  כדי לקבל את העדות על חתימות העדים. רשב"ם.
שלח להו: איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי"!
ועל דא, בגלל תשובותיו של רבי ירמיה שהשיב להם כראוי (כל אחד לפי גירסתו), עילוה לרבי ירמיה בי מדרשא. החזירוהו לבית המדרש, לאחר שהוציאוהו משם בגלל ששאל שלא כהוגן, בענין גוזל שנמצא רחוק מהשובך, ורגלו אחת היתה בתוך חמשים אמה לשובך ורגלו השניה מחוץ לחמשים אמה של השובך, למי הוא שייך (לעיל כג ב).
מתניתין:
שטר חוב שהיה כתוב בו שפלוני לוה מפלוני "זוזין מאה (מאה זוז), דאינון סלעין עשרין" (שהם עשרים סלעים). והרי מאה זוז הם עשרים וחמש סלעים (כל סלע שוה ארבע זוז (דינר)). בכל זאת אין לו למלוה אלא עשרין סלעים בלבד, משום שיד בעל השטר תמיד על התחתונה כיון שהוא המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה לדבריו. וכאן אנו מסתפקים שמא הכוונה למאה זוז גרועים ושחוקים ששוים רק עשרים סלעים.  113 

 113.  מפרש הרשב"ם. וכתב הרש"ש כי מהגמרא לקמן משמע שאביי חידש את הטעם זה רק על הברייתא, ואפשר לפרש טעם המשנה בלא זה, אלא משום שיותר שכיח שהזוזים יתחסרו מאשר שהסלעים יהיו יותר גדולים מהרגיל, וכן בסיפא יותר שכיח שהסלעים יתחסרו מאשר שהזוזים יתווספו.
ואם היה כתוב בשטר "זוזין מאה, דאינון תלתין סלעין" (שהם שלשים סלעים), והרי שלשים סלעים הם מאה ועשרים זוז, אין לו למלוה אלא מנה מאה זוז בלבד. לפי שיש לפרש שהכוונה לשלשים סלעים קלים ששויים מקביל לעשרים וחמשה סלעים רגילים.
ואם היה כתוב בשטר "כסף זוזין דאינון", ונמחק הסכום שהיה כתוב אחרי "דאינון", אין למלוה פחות משתים, משני זוזים, שמיעוט "זוזין" הם שנים.  114 

 114.  כתב הרש"ש שננמחק שם של המטבע הכוללת, שכך היה דרכם לכלול את המטבעות הקטנות במטבע הגדולה מהם כמו לעיל "זוזין מאה דאינו סלעים". ולכן אין פחות משני זוזים שיש לומר שהיה כתוב שם שקל אחד (שהוא שני זוזים) וכן סלעים ודרכונות שמא היה להם מטבע פי שנים מהם. וזה החידוש בכל אחד. כתב הרמ"ה, שמכאן משמע שאם יש מחיקה באמצע השטר ולפי ענין השטר שלפני ואחרי המחיקה אפשר להבין מה היה כתוב שם, אין חוששין שמא היה כתוב שם ענין אחר שעלול לפסול את השטר, אלא הולכים אחר הענין, ולפי מה שרגילים לכתוב בשאר שטרות, ונותנים לו לפי המעט ביותר שאפשר שהיה כתוב שם. שהרי כאן אין חוששים שמא היה כתוב שם "כסף זוזין דאינון נחשא" כלומר, שהם מנחושת או "כסף זוזין דאינון פרועין" כלומר, שכבר נפרעו. אלא ודאי משום שלפי הענין מוכח שהיה כתוב שם סכום הזוזים.
ואם היה כתוב "כסף סלעין דאינון", ונמחק סכום הסלעים, אין למלוה פחות משתים, משתי סלעים.
ואם היה כתוב "דרכונות (שם מטבע זהב) דאינון", ונמחק הסכום, אין למלוה פחות משתים, משתי דרכונות.
שטר שהיה כתוב בו מלמעלה, בראש השטר "מנה", ומלמטה בסוף השטר כשחוזרים על הדברים, היה כתוב "מאתים".
או שמלמעלה היה כתוב מאתים, ומלמטה מנה. הכל הולך אחר התחתון!  115 

 115.  ובתנאי שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה, שאז אין למדין ממנו. רשב"ם. כתב הרמב"ם בהלכות מלוה (כז יד): ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם (כמו לעיל שהולכים אחר הפחות שבלשונות) ? לפי שאין האחד תלוי בחבירו. (כלומר) שאם היה כתיב בו "מאה שהן מאתים" או "מאתים שהן מאה" היה נוטל מאה (שהוא הפחות מביניהם). אבל שני דברים שאין האחרון תלוי בראשון (כגון הכא שהמנה והמאתים רחוקים זה מזה), הלך אחר התחתון. וכן כתב הר"י מיגש, שברישא דיבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם, וכיון שדבריו סותרים זה את זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. אבל בסיפא, שהם שני דיבורים מחולקים, וכל אחד מהם הוא דיבור בפני עצמו ואין צריך לחבירו, וכיון שהתחתון סותר את העליו אמרינן שחזר בו מהעליון ולכן הלך אחר ה תח תון. והרשב"א כתב, שלא יתכן כאן לדון מדין תפוס לשון ראשון או אחרון, משום שברישא של המשנה "זוזין מאה דאינון סלעין עשרין" הוא בא לפרש את דבריו אלא שטעה בחשבון, ולכן אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. וגם הסיפא שלמעלה, מנה ולמטה מאתים, אינה שייכת למחלוקת של תפוס לשון ראשון או אחרון, כי אנו אומרים שמן הסתם הוא עיין ובדק שוב ותיקן למטה וחזר בו מדבריו הראשונים. ורק באופן שהוא אמר שני דברים סותרים בבת אחת, אז יש לדון בדין תפוס לשון ראשון או אחרון.
אם כן, למה כותבין את העליון, מאחר שחוזרים על הסכום בסוף השטר וסומכים רק עליו, למה בכלל כותבים אותו בתחילה?
כדי שאם תמחק אות אחת מן התחתון, ילמד מן העליון.
גמרא:
תנו רבנן: שטר שהיה כתוב בו שפלוני לוה מפלוני "כסף", ואין ידוע לאיזה מטבע מכסף הכוונה, אין למלוה פחות מדינר של כסף.
אם היה כתוב בו "כסף דינרין. ודינרין כסף. כלומר, או שהיה כתוב "דינרין כסף", אין למלוה פחות משני דינרין של כסף, שמיעוט "דינרין" הם שנים.  116 

 116.  כתב הריטב"א, ששובר שכתוב בו שהלוה פרע "דינרין" ולא ידוע כמה, יש אומרים שכאן אומרים שיד בעל השובר על העליונה, שהרי בעל השטר הוא המוציא ממנו ודנים אותו כאילו היה כתוב כל סכום ההלואה. אבל דעתו היא, כיון שהשובר בא לבטל את השטר הברור, ידו על התחתונה ומיעוט דינרין שנים. (שאין ספק מוציא מידי ודאי, וכמו "איני יודע אם פרעתיך").
ואם היה כתוב "כסף בדינרין", אין למלוה פחות מבשני דינרין דהב, כסף. כלומר, הוא חייב לו כסף בשווי של שני דינרי זהב.
אמר מר: "כסף", אין פחות מדינר כסף.
ודנה הגמרא: ואימא נסכא, שמא "כסף" האמור בשטר אין הכוונה למטבע של כסף אלא לחתיכה של כסף?  117 

 117.  רבינו תם מפרש, שהוא שוה פחות מדינר. והקושיא מכח שיד בעל השטר על התחתונה. ותוס' מפרשים שהיה להם שיעור ידוע לנסכא הפחותה ביותר והיא שוה יותר מדינר, ומכל מקום מקשה הגמרא, כיון שלא כתב מטבע רק סתם כסף, מן הסתם כוונתו לחתיכת כסף. תוס' ד"ה אימא.
ומתרצת הגמרא: אמר רבי אלעזר: כגון דכתוב ביה מטבע. שהיה כתוב בשטר במפורש "מטבע כסף" אלא שלא היה כתוב איזה מטבע.
ודנה הגמרא: ואימא פריטי, שמא הכוונה לפרוטה של כסף שהיא פחות מדינר של כסף?  118 

 118.  אין הכוונה לפרוטות ממש, שאותן אין עושים מכסף בשום מקום. אלא לכל המטבעות שפחות מדינר כגון מעה פונדיון ואיסר. ועל זה מתרץ, שבאותו מקום לא עשו מכסף מטבע שהוא פחות מדינר. תוס' ד"ה אימא. ולקמן אומרת הגמרא "פריטי דדהבא לא עבדי אינשי", שבשום מקום לא עושים מטבע זהב פחות מדינה. שיטה מקובצת בשם תוס'.
ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: באתרא דלא סגי פריטי דכספא. באותו מקום לא היו פרוטות מכסף רק מנחושת, והמטבע הקטן ביותר של כסף שם, הוא דינר, ולכן הוא חייב לו דינר כסף.
תנו רבנן: שטר שהיה כתוב בו "דהב" (זהב), אין למלוה פחות מדינר דהב.
אם היה כתוב "דהב דינרין", ודינרין דהב. כלומר, או שהיה כתוב "דינרין דהב", אין למלוה פחות משני דינרין דהב.
ואם היה כתוב "דהב בדינרין", אין למלוה פחות מבשני דינרין כסף, דהב. הוא חייב לו זהב, בשווי שני דינרי כסף.
אמר מר: "דהב" - אין פחות מדינר דהב.
ודנה הגמרא: אימא נסכא!? שמא הכוונה לחתיכת זהב?
ומתרצת הגמרא: אמר רבי אלעזר: דכתב מטבע, שהיה כתוב במפורש "מטבע דהב".

דרשני המקוצר[עריכה]