פרשני:בבלי:בבא בתרא קסו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קסו ב

חברותא[עריכה]

ועמדו קינין בו ביום ברבעתים. כל קן ברבע דינר כסף.  132 

 132.  רשב"ם ותוס'. וכתבו התוס', שצריך לגרוס "רבעתים" ביו"ד אחת, ולא בשתים, כי אז היה מתפרש שני רבעים. תוס' ד"ה רבעיתים.
הרי להביא ש"דינרי" משמעותו דינר זהב, ואילו "דינרין" משמעותם דינרי כסף.  133 

 133.  כתבו התוס', שלפי הגירסא שלנו במשנה בכריתות לא מובן מה הראיה ש"דינרי" סתם הוא של זהב. שהרי אדרבה, מזה שנקט התנא ברישא "בדינרי זהב" והוצרך לפרש שהן של זהב, משמע שסתם "דינרי" הוא של כסף? והביאו גירסא אחרת מתורת כהנים, שבסיפא כתוב "עד שיהו בדינרין של כסף". ולפי זה ניחא. כי מאחר שבשניהם נתפרש איזה דינר, ובכל זאת נקט ברישא "בדינרי" ובסיפא "דינרין", משמע שזה של זהב וזה של כסף. תוס' ד"ה לפי.
שנינו במשנה: כתוב מלמעלה מנה, ומלמטה מאתים, מלמעלה מאתים ומלמטה מנה, הכל הולך אחר התחתון. אם כן למה כותבין את העליון, שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון.
תנו רבנן: ילמד התחתון מן העליון באות אחת, רק אם חסר אות אחד בלבד בסוף השטר כשחוזרים על הדברים, אז למדין מתחילת השטר, אבל לא בשתי אותיות. אם חסר למטה שתי אותיות ביחס לעליון, אין למדין מהעליון אלא הולכים רק אחר התחתון.
ומפרשת הברייתא: כגון חנן מחנני, וענן מענני. אם היה כתוב למטה שם המלוה "חנן", ולמעלה היה כתוב ששמו "חנני",  134  או שלמטה היה כתוב "ענן" ולמעלה "ענני", אז אנו אומרים שהוא אותו שם אלא שהסופר השמיט אות אחת. אבל אם למטה היה כתוב "חן" או "ען", איננו אומרים שהוא אותו שם והשמיט הסופר שתי אותיות. אלא נותנים את הכסף למי שנקרא בשם התחתון בלבד.  135 

 134.  לכאורה קשה, הרי חנן הוא בנו"ן סופית בסוף ואיך אפשר לומר שהוא חנני שכתוב בנו"ן רגילה? ומבאר התורת חיים שהסופרים רגילים לקצר את שמות האנשים בתחילה או בסוף, כגון ליעזר במקום אליעזר, או אליה במקום אליהו, משום שהוי"ו שבסוף במילא לא מורגשת במבטא. וכן חנני משמיטים את היו"ד. ולפי שאין כותבים נו"ן רגילה בסוף המילה, לכן הם כותבים נו"ן סופית אך כוונתם לשם חנני. וראה שם שביאר גם לדעת התוס' שמדובר במחיקה ולא בהשמטת הסופר.   135.  הרשב"א הביא שהירושלמי נסתפק אם היה כתוב למעלה "חנן" ולמטה "נני" האם נלמד תחתון מהעליו ונוסיף תי"ת, ואחר כך נלמד עליון מהתחתון ונוסיף יו"ד, ונמצא ששמו "חנני", או אין לומדים שתי אותיות אפילו בפעמיים ?
ודנה הגמרא: מאי שנא שתי אותיות, דלא, שאנו חוששים דלמא מיתרמי שם בן ארבע אותיות שמא למעלה יהיה כתוב שם בן ארבע אותיות, ואם נאמר שאפשר שלמטה יהא חסר שתי אותיות נדון אותו כשם אחד עם העליון. נמצא, והוה ליה פלגיה דשמא, שלמטה כתוב רק חצי השם, ועד כדי כך מן הסתם לא השמיט הסופר לכתוב רק חצי השם למטה, אלא ודאי הוא שם אחר? אי הכי, גם אם חסר רק אות אחת למטה, נמי נחשוש דלמא מיתרמי למעלה שם בן שתי אותיות כגון "דן" או "נח", והוה ליה פלגיה דשמא, ונמצא שלמטה כתוב רק חצי השם?
ומתרצת הגמרא: אלא שתי אותיות היינו טעמא שאיננו למדין מהעליון, דלמא מיתרמי שם בן שלש אותיות, ואם יחסרו למטה שתי אותיות, נמצא, והוה ליה רובא דשמא. חסר למטה רוב השם, ועד כדי כך ודאי לא השמיט הסופר.  136  אבל חצי השם יתכן והשמיט, ולכן באות אחת שלעולם לא יתכן שיחסר רוב השם אנו למדין מהעליון.  137 

 136.  הקשו תוס', למה נפסול גם כשאינו רובו של השם, וכי בגלל גזירה אטו היכן שהוא רובו של השם, נפסיד למלוה?   137.  כך מפרש הרשב"ם. וכתבו התוס', שמשמע, שהוא אינו מפרש שנמחקה אות אחת למטה אלא שחסרה מלכתחילה. והקשו, הרי הברייתא מדברת באותו אופן של המשנה, ובמשנה כתוב "שאם תמחק אות אחת". ולכן הם מבארים, שבאמת מדובר שנמחקה האות. ולכן, כאשר נמחקו שתי אותיות למטה, שאין למדין מן העליון, אין גובין בשטר זה כלל, כי מאחר שאנו רואין בו ריעותא בשתי אותיות, אנו חוששים שמא היה כאן שם אחר ואיננו יודעים מיהו. תוס' ד"ה אבל.
אמר רב פפא: פשיטא לי, שאם היה כתוב בשטר של פקדון "ספל" מלמעלה, שהיה כתוב למעלה בשטר שפלוני הפקיד אצל פלוני ספל, ו"קפל" מלמטה, היה כתוב למטה שהוא הפקיד אצלו קפל, דהיינו בגדים הראויים לקפלם,  138  הכל הולך אחר התחתון, וצריך לתת לו קפל.

 138.  רשב"ם. ורבינו תם מפרש, "ספל" ראשי תיבות ס' פלגי, דהיינו שלשים חצאי סלעים. ו"קפל" הוא ק' פלגי, דהיינו מאה חצאי סלעים. ורבינו חננאל מפרש, "ספל" היינו ספל ממש כמו פירוש הרשב"ם. ו"קפל" הוא שם של כלי. ועוד מפרש, "ספל" ראשי תיבות סאה ופלגא. ו"קפל" הוא קב ופלגא. תוס' ד"ה ספל.
בעי רב פפא: היה כתוב "קפל" מלמעלה, ו"ספל" מלמטה, מאי?
מי חיישינן לזבוב, האם במקרה זה אנו הולכים אחר העליון, כי מן הסתם גם למטה היה כתוב "קפל", אלא שבא זבוב ומחק קצת מרגל הקו"ף עד שנעשה סמ"ך.  139  או לא. או שאין חוששין לזבוב, וגם כאן הולכים אחר התחתון, והוא צריך לתת לו ספל?

 139.  בבית יוסף אורח חיים (לו) כתב, שמזה ראיה שרגל הימין והשמאל של הקו"ף נוטים זה לזה שאז אפשר שהזבוב חיברם. וכן כתב בתומים (מב ט) שהזבוב חיבר את רגל הקו"ף לגגה. אך בתשב"ץ (א נ) הוכיח מכאן שבימי חז"ל היו נוהגים להדביק את רגל הקו"ף לגגה, שהרי אין דרך הזבוב להוסיף אלא לחסר את האות. ובסוף כתב, שאין ראיה כל כך, כי אולי בשטרות לא מקפידים כל כך בצורת האותיות ואפילו בדברים שפוסלים בספר תורה.
ומסקינן: תיקו!  140 

 140.  דעת הרשב"ם שהלכה כסומכוס, שכל ממון המוטל בספק חולקין. אך זה דוקא בספק שהוא על עצם המעשה איך היה. אבל בספיקא דדינא, כגון הכא, שנשאר בתיקו, אין אומרים יחלוקו. אלא, כיון שהדיינים אינם יודעים איך לפסוק, ישתקו, והמחזיק יחזיק מה שבידו. וכתב הקובץ שיעורים, שאין הכוונה לדין המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא לכל דאלים גבר. והנפקא מינה שמועילה תפיסה, כיון שהבית דין אין פוסקין כאן דין כלל. וכתב עוד, שעיקר דברי הרשב"ם קשה להבינם, כי מהו ההבדל בין ספיקא דדינא לספק במעשה, והלא גם בספק מעשה אין הדיינים יודעים של מי הוא? ובנמוקי יוסף כתב בסגנון אחר, שהדין "ממון המוטל בספק חולקין" אמור רק בדבר שאי אפשר להתברר, כגון בנפל הבית עליו ועל אביו, ולא יודעים מי מת קודם. אבל כאן, בעלי הדין יודעים מה היה כתוב שם, ורק אנחנו איננו יודעים, לכן ישתקו הדיינים, והמחזיק יחזיק מה שבידו. וראה עוד בקונטרס הספיקות בתחילתו.
ההוא שטר, דהוה כתב ביה שפלוני חייב לפלוני "שית מאה וזוז", שש מאות ועוד זוז (דינר), ולא היה כתוב מאיזה מטבע השש מאות.
שלחה רב שרביא קמיה דאביי את השאלה הזאת: האם הכוונה היא לשית מאה איסתירי, סלעים, וזוזא. או דלמא, הכוונה היא לשית מאה פריטי פרוטות, וזוזא?
אמר ליה אביי: דל פריטי, אין להסתפק בפרוטות, דלא כתבי בשטרא. שלא כותבים בכלל פרוטות בשטרות, דאסוכי מסכן להו,

דרשני המקוצר[עריכה]