פרשני:בבלי:בבא בתרא קעג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קעג א

חברותא[עריכה]

ומבואר במשנה שאין חוששים לנפילה, ואף אביי הסובר שלפעמים חוששים לנפילה, מודה שלא חוששים שמא השטר נפל מאחד שיש לו אותו שם כמו זה המחזיק עכשיו בשטר. וזה המחזיק בשטר, מצא בדיוק שטר שיש בו שם כמו שלו.
וקשה, ואלא הא, הברייתא החולקת על משנתנו, דתניא: כשם שאין שני יוסף בן שמעון מוציאין שטר חוב זה על זה - כך אין הם מוציאין שטר חוב על אחרים, כי חוששים שמא השטר שייך ליוסף בן שמעון השני.
במאי קמיפלגי? במה הם חלוקים התנאים של הברייתא והמשנה? הרי פשוט הדבר שהתנאים אינם חלוקים האם חוששים שמא נפל מהשני שיש לו בדיוק אותו שם כמו שלו ובדיוק הוא מצא את השטר, אם כן במה נחלקו?
ומבארינן: באותיות בשטרות, האם נקנות במסירה קמיפלגי נחלקו, שאמנם אין חוששים לנפילה באופן זה, אבל חוששים שמא קיבל את השטר בקנין מסירה מיד השני, והשטר לא נכתב עבורו.
ובזה נחלקו, תנא דידן סבר: אותיות שטרות נקנות במסירה, ואינו צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו, אלא משמסר לו את שטר החוב לזכות בו, נתחייב הלוה לפורעם למקבל השטר ונשתעבד לו כמו שהיה משועבד למלוה, ולכן גם אם השטר נכתב עבור השני, והשני נתנו לו, כעת השטר שייך לו, כי הוא קנאו במסירה.
ועל כרחו יפרע הלוה למי שהשטר בידו.
ותנא ברא של הברייתא סבר: שאין אותיות נקנות במסירה בלבד אלא רק בתוספת שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו, ולכן אף שאין חוששים לנפילה, מכל מקום ייתכן ששטר זה נכתב לשני, ונמסר לו כפקדון בלבד  1 , ואינו יכול לגבותו - שהרי השטר אינו שלו, לפי שאין שטרות נקנים במסירה בלבד, אלא על ידי שטר נוסף. ואם יבוא השני ויתבע אותו, יאמר לו הלוה שאינו משלם לו כיון שהשטר אינו בידו.

 1.  כתב הרמב"ן, שהתנא של משנתנו, אינו חושש לפקדון, לפי שאדם ששמו כשמו לא יפקיד אצלו, מפני שהוא יכול לטעון שהוא קנה את השטר במסירה, והוא יוכל לתבוע את החוב מהלוה.
אמנם אם האחד יתן לשני רשות בכתב לגבות את חובותיו עבורו, הלוה אינו יכול לדחות את בעל ההרשאה ולומר לו שהוא חייב לשני, כי השטר מוכיח שהוא חייב לאחד מהם, ולבעל ההרשאה יש זכות לגבות את החובות שניהם.
ואי בעית אימא אפשר לומר הסבר נוסף במה נחלקו המשנה והברייתא:
דכולי עלמא סוברים שאותיות שטרות נקנות במסירה, בלא שטר מכירה  2 , כמו שנפסקה ההלכה לעיל (עז א), והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי, נחלקו במחלוקת של אביי ורבא האם צריך ראיה ועדים על מסירת השטר, שלא נמסר בתורת פקדון.

 2.  עיין בבעל המאור שכתב, כי אף שאנו נוקטים להלכה שאין קונים שטר אלא על ידי מסירה בתוספת שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו, מכל מקום כאן גבי שני יוסף בן שמעון המקנים שטר חוב זה לזה, די במסירה לחוד, כיון שבשטר שמוסר כתוב גם שמו של מקבל השטר, אבל הרמב"ן במלחמות חולק וסובר, שאף באופן זה צריך גם מסירה וגם שטר על מכירת השטר כדי לקנותו, כיון שמתחילה לא השתעבד הלוה אלא למי שהשטר נכתב עבורו.
תנא דידן סבר: אין צריך להביא ראיה, שהשטר נמסר בהקנאה גמורה, ולכן גם אם קיבל את השטר במסירה מאחר שיש לו אותו שם, הרי כעת השטר שלו, והלוה חייב לשלם לו את החוב שבשטר.
ותנא ברא סבר: צריך להביא ראיה ועדים על מסירת השטר, שלא נמסר בתורת פקדון, וכל זמן שאינו מביא עדים על כך, יכול הלוה לדחותו ולומר לו שהשטר נכתב עבור השני, ונמסר לו רק בתורת פקדון.
כי מצינו שנחלקו בזה אביי ורבא דאיתמר: אותיות נקנות במסירה.
אביי אמר: צריך להביא ראיה, שהשטר נמסר לו בתורת קנין ולא בתורת פקדון  3 , ורבא אמר: אינו צריך להביא ראיה, אלא מעמידים את השטר בחזקת המוחזק בו  4 .

 3.  הרשב"א מקשה, אם אנו סוברים שאותיות נקנות במסירה לחוד (כפי שנוקטת כאן הגמרא), מדוע לא יהא דינם כשאר מטלטלים, שהרי מטלטלים הנמצאים ברשותו הם בחזקת שלו, ואינו צריך להביא ראיה עליהם שהם שלו. ותירץ, שהשטרות שונים משאר מטלטלים, ששאר מטלטלים במסירתם נגמר קניינם, מה שאין כן בשטרות, אין די במסירת עצם נייר השטרות לקנותם, כיון שהראיה שבשטר אינה נמסרת, ועיקר השטר הוא הראיה שבו, ואינו קונה את הראיה שבשטר עד שיאמר בשעת המסירה שהוא מוסר למקבל גם את השעבוד שיש בשטרות אלו. ולכן עצם המצאות השטר ברשותו אינה ראיה לכך שגם השעבוד שבשטר ברשותו, ולכן סובר אביי שצריך להביא ראיה על כך שהשטרות נמסרו בדרך המועילה לקנותם.   4.  התוספות מבארים שאביי ורבא לא נחלקו באותה מחלוקת של המשנה והברייתא, כפי שמוכח ביבמות (קטז א) שאביי עצמו אינו חושש בשני יוסף בן שמעון בעיר אחת לא לנפילה ולא לפקדון, ואילו התנא שבברייתא חושש לנפילה או לפקדון. אלא אביי ורבא נחלקו האם צריך המחזיק בשטר להביא ראיה שהשטר שלו. וכתב הר"י מיגאש כיון שהלכה בכל מקום כרבא, אף שאנו נוקטים להלכה שאין קונים שטר אלא בכתיבה ומסירה, מכל מקום אנו נוקטים כדברי רבא שהמחזיק בשטר אינו צריך להביא ראיה שהשטר נמסר לו בכתיבה. אבל הרמב"ן והרשב"א והראב"ד חולקים עליו, וסוברים כיון לדידן שאנו פוסקים שאין השטר נקנה אלא בכתיבה ומסירה, צריך להביא ראיה שהשטר נמסר לו בכתיבה, כי מה שרבא סובר שאינו צריך להביא ראיה, הוא משום שסובר שדי במסירה לחוד, ותפיסתו בשטר מוכיחה על טענת מסירתו, שהרי היא כמו חזקה גבי שאר מטלטלין, אבל אין תפיסתו מוכחת שהשטר נמסר לו בכתיבה, ואינו נאמן על כך. הרמב"ם (מכירה ו יא) סובר, שהמחזיק בשטר נאמן שקנה את השטר בכתיבה ומסירה, ואינו צריך להביא ראיה על כך, אבל אם בא להוציא בשטר מן הלווה - אז צריך להביא ראיה שהשטר קנוי לו.
אמר אביי: מנא אמינא לה מנין אני לומד שצריך להביא עדים שהאחר הקנה לו את השטר ולא מסר לו בתורת פקדון?
דתניא בברייתא: אחד מן האחין שהשטר חוב של אביהם יוצא מתחת ידו והוא טוען שהאחים נתנוהו לו, והם טוענים שהוא חטף מהם את השטר - עליו להביא ראיה.
מאי לאו, הוא הדין לאחריני - לאחרים, ולא רק אחד מן האחים, אלא כל מי ששטר של אדם אחר יוצא מתחת ידו, צריך להביא ראיה שהאחר הקנה לו את השטר.
ורבא אמר אין להוכיח מהברייתא המדברת באחים למחזיק שטר של אחרים: כי שאני
- שונה הדין גבי אחין, שעל המחזיק בשטר להביא ראיה לאחיו, מפני שדרך האחים דשמטו מהדדי שנוטלים זה מזה, כיון שהם מצויים במקום אחד  5 . מה שאין כן במחזיק שטר חוב של אחרים, שאין חוששים שמא נטלו מהאחר בלא קנין.

 5.  ברבינו גרשום כתב, שהאח מורה היתר לעצמו לגנוב כיון שהוא יורש.
איכא דאמרי שהדברים נאמרו להיפך:
אמר רבא: מנא אמינא לה? מנין אני לומד שאינו צריך להביא עדים שהאחר הקנה לו את השטר ואין חוששים שמא מסר לו בתורת פקדון?
דתניא בברייתא: אחד מן האחין שהשטר חוב של אביהם יוצא מתחת ידו והוא טוען שהאחים נתנוהו לו, והם טוענים שהוא חטף את השטר מהם - עליו להביא ראיה.
ומכך שהברייתא דיברה במקרה של אחים, מדויק שרק גבי אחין הוא שצריך להביא ראיה שמסרו לו את השטר לקנותו, כיון שדרך האחים דשמטו מהדדי, שנוטלים זה מזה. אבל גבי אחריני שאין חשש זה, לא צריך להביא ראיה שהשטר נמסר לו לקנין ולא לפקדון.
ואביי חולק על רבא וסובר שאין לדייק כן מהברייתא, אלא גם בקיבל שטר מאחרים צריך להביא ראיה שנמסר לו לקנין ולא לפקדון, והטעם שהברייתא נקטה מקרה של אחין כי איצטריכא ליה לחידוש.
סלקא דעתך אמינא: כיון שדרך האחים דשמטו מהדדי שנוטלים זה מזה, לכן אימא הייתי אומר שמיזדהר זהירי נזהרים הם איש מאחיו, ולא צריכי להביא ראיה, שהשטר נמסר לו לקנין, קא משמע לן, שגם אחים צריכים להביא ראיה על השטר שהגיע לידם.
נתבאר בגמרא, ששני התנאים מהמשנה והברייתא שנחלקו האם יכולים שני יוסף בן שמעון להוציא שטר חוב על אחרים, נחלקו האם שטרות נקנים במסירה, או שנחלקו במחלוקת של אביי ורבא, האם צריך להביא ראיה על השטר שנמסר לו לקנין ולא לפקדון.
ומביאה הגמרא תנא שלישי החולק על שני התנאים הללו.
ואלא הא דתניא בברייתא: כשם שמוציאין הן שני יוסף בן שמעון שטר חוב על אחרים - כך מוציאין הם שטר חוב זה על זה. ותנא זה חולק על התנאים שלעיל הסוברים שאין הם יכולים להוציא שטר חוב זה על זה.
במאי קמיפלגי?
ומבארינן: בדבר זה הם נחלקו, בכותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו קמיפלגי.
תנא דידן סבר: כותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו, וכיון שכך, גבי שני יוסף בן שמעון יש לחשוש לרמאות, כי זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי, פעמים שהולך יוסף בן שמעון אחד אצל הסופר והעדים, ואמר להו: כתבו לי שטרא על סך מאה זוז, דבעינן למיזף שאני רוצה ללוות מיוסף בן שמעון חברי.
ובתר דכתבי וחתמי ליה, ואחרי שכותבים וחותמים לו, כיון ששם המלוה כשם הלוה, נקיטא ליה לוקח את השטר ומשתמש בו כראיה שהוא המלוה, ואמר ליה ליוסף בן שמעון השני: הב לי מאה דיזפת מינאי, תן לי מאה זוז שלוית ממני, והרי לך השטר החתום בעדים.
ומשום כך סובר התנא שבמשנתנו שאין הם יכולים להוציא שטר חוב זה על זה.
אבל תנא ברא סבר: שאין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו, וכיון שהיו הלוה והמלוה יחד במעמד כתיבת שטר החוב, משמע שאינם מקפידים זה על זה, ואין חוששים לרמאות, וגם אין חוששים לנפילה. לכן סובר תנא זה שיכולים לגבות שטר חוב של שני יוסף בן שמעון שמוציאין הם זה על זה  6 .

 6.  הש"ך (חו"מ מט י) הקשה, שאף אם אין כותבים שטר ללוה אלא אם כן מלוה עמו, מכל מקום נחשוש שמא זה המחזיק בשטר היה בתחילה לוה, והמלוה ששמו כשמו החזיר לו את השטר בשעת הפרעון, ועכשיו הוא טוען שהוא המלוה כיון ששמו כשמו, וטעם זה כתב הרשב"ם לעיל (קעב א) במשנה, ועיין שם תירוצו, (ועיין לעיל במשנה מה שהבאנו בהערה שם).
שנינו במשנה: נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע - שני יוסף בן שמעון שלוו מאחד, וכל אחד מהם נתן לו שטר הלואה, ונמצא בידי המלוה שובר שהיה כתוב בו, שהשטר של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהן פרועין, ואינו יכול לגבות מהם, כיון שיש לו שובר שיוסף בן שמעון פרע את החוב.
ואף על פי ששנינו בבבא מציעא (כ ב) ששובר הנמצא בידי המלוה ולא בידי הלוה, אינו ראיה לפטור את הלוה. בגמרא שם ביארו שבמשנתנו מדובר ששטר ההלואה נמצאת בין השטרות הקרועין והפרועין של המלוה, ולכן סומכים על השובר לפטור את הלוה.
ודייקינן: טעמא דנמצא בידי המלוה שובר שהשטר של יוסף בן שמעון פרוע, הא לא נמצא שובר בידי המלוה - מצי יכול המלוה מפיק, לגבות החוב מיוסף בן שמעון.
ומקשינן: והאנן והרי במשנתנו קודם לדין זה שנינו: "ולא אחר יכול להוציא עליהן לאחד משני יוסף בן שמעון שטר חוב" ואף אם אין בידי המלוה שובר שהשטר פרוע, אינו יכול לגבות את שטר החוב, כיון שכל אחד מהם יכול לטעון: יוסף בן שמעון האחר הוא שלוה ממך ולא אני. כך תנן!
אמר רבי ירמיה: כאן מדובר במשולשין, שבשטרי החוב כתב שלושה דורות, כגון: בשטר של האחד כתב, יוסף בן שמעון בן יעקב, ובשטר השני כתב, יוסף בן שמעון בן יצחק, שיש סימן מובהק בשטר החוב של מי הוא, ולכן אם אין לו שובר יכול לגבות את שטרי החוב, אבל כיון שיש לו שובר שכתוב בו שהחוב של יוסף בן שמעון פרוע, הורע כוחם של השטרות, והם בחזקת פרועים, שכל אחד מהם טוען שלי פרוע, והמלוה אינו יכול להכחיש אף אחד מהם, הואיל ונמצאו שטרי ההלואה בין שטרותיו הקרועים והפרועים.
ומקשינן, כיון שמדובר שכותבים בשטר שלושה דורות, אם כן גם השובר נכתב עם שלושה דורות, ומבורר למי הוא נכתב, ונחזי תברא בשמא דמאן דכתיב! ונראה מה כתוב בשובר בשם מי הוא נכתב! אמר רב הושעיא: מדובר במשולשין בשטר שבשטרי החוב כתב שלושה דורות, ואין משולשין בשובר, ובשובר כתב רק שני דורות, ואינו מבורר למי הוא נכתב. ולכן הורע כוחם של השטרות, והם בחזקת פרועים, שכל אחד מהם טוען שלי פרוע, והמלוה אינו יכול להכחיש אף אחד מהם, הואיל ונמצאו שטרי ההלואה בין שטרותיו הקרועים והפרועים  7 .

 7.  כתב הטור (חו"מ מט) בשם הרמ"ה, אם בשטרי החוב כתב שלושה דורות ובשובר כתב רק שני דורות, על בעל השובר להביא ראיה, ופירש ביד רמ"ה שמה שאמר רבי הושעיא בסוגייתינו שאם בשטרי החוב כתב שלושה דורות ובשובר כתב רק שני דורות, ואינו מבורר למי הוא נכתב, הורע כוחם של השטרות, והם בחזקת פרועים. כל זה נאמר רק באופן ששני השטרות הם של מלוה אחד ושני לווים, שהמלוה הפסיד לעצמו בכך שהוא כתב בשובר רק שני דורות. אבל באופן ששני השטרות הם של שני מלווים ולוה אחד, השובר אינו מועיל אם לא נכתב בו שלשה דורות, כי יכול להיות שהלוה עשה קנוניא עם אחד המלוים שיתן לו שובר, ועל ידי זה יפטר מהמלוה השני. אבל הטור חולק על הרמ"ה, וסובר שלעולם יד בעל השטר על התחתונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה, והקשה על הרמ"ה מדוע כאשר יש שני מלוים ששמותיהם שוים צריך לכתוב בשטר החוב שלשה דורות, והלא ההלכה היא ששני יוסף בן שמעון מוציאים שטר חוב על אחר. (ועיין בבית יוסף אות יג ובש"ך ס"ק יז). הריטב"א סובר, שאם יש ספק בשובר, יד בעל השובר על התחתונה, והרמ"א (חו"מ מב ח) דחה דעה זו, ונקט כדעת הנמוקי יוסף בשם הרא"ה שאם יש ספק בשובר יד בעל השובר על העליונה, כיון שהוא המוחזק. וכתב הגר"א (שם ס"ק כז) שמוכח כדבריו מסוגייתינו שאם בשטרי החוב כתב שלושה דורות ובשובר כתב רק שני דורות, יד בעל השובר על העליונה.
אביי אמר, הכי קאמר המשנה מדברת באופן ששני יוסף בן שמעון הלוו לאחד, שהם היו המלווים ולא הלווים, ובאופן זה יכולים הם לגבות את החוב, וכמו שביארו בגמרא לעיל, שהם יכולים להוציא שטר חוב על אחרים, ואין חוששים שמא שטר החוב שביד אחד מהם נפל מידי יוסף בן שמעון השני.
וכך יש לפרש את דברי המשנה: נמצא ללוה בין שטרותיו שובר שכתוב בו ששטרו של יוסף בן שמעון עלי שאני חייב לו פרוע הוא - והיה לו שטר חוב אצל שני יוסף בן שמעון, שטרות החוב של שניהם פרועין, כי הורע חזקתם בשובר זה ויד בעל השטר על התחתונה, וכשמוציא כל אחד מהם את שטר החוב, אומר לו הנה השובר שלו.
ואם הם כתבו שטר הרשאה בין שניהם, שיש לכל אחד מהם זכות לגבות את החובות של שניהם, הלוה חייב לפרוע להם שטר אחד, שהרי מודה הוא שלא פרע אלא רק שטר אחד.
אמנם אם הלוה טוען שפרע את שני החובות והשובר נכתב סתם על שניהם, אינו חייב לפרוע להם אף שכתבו הרשאה זה לזה. אבל אם מודה שלוה שתי הלוואות ופרע רק אחד מהם, אף על פי שהורע כח המלווים לגבות כל אחד את חובו, כיון שעשו שטר הרשאה ביניהם, יכולים הם לגבות מן הלוה שטר אחד בהרשאה.
שנינו במשנה: כיצד יעשו שני יוסף בן שמעון שטר הלואה או מכירה שלא יחליפו ביניהם? ישלשו, יכתבו בשטר שלושה דורות, כגון יוסף בן שמעון בן יעקב, כדי שיהא היכר בשטר למי נכתב, ואם היו משולשין, ששמות שלושת הדורות שווים - יכתבו סימן, כגון יוסף בן שמעון הארוך, או יוסף בן שמעון השחור, ואם היו מסומנין שהיו שווים בסימניהם - אם אחד מהם היה כהן יכתבו בשטר שהוא כהן.
תנא בברייתא: אם היו שניהם שווים בשלושת הדורות וכן בסימניהם, וגם היו שניהם כהנים - יכתבו בשטר ארבעה דורות, כגון יוסף בן שמעון בן יעקב בן יצחק, ובאופן זה ודאי לא יהיו שמות אבותיהם שווים.
מתניתין:
האומר לבנו בשעת מיתתו: שטר חוב אחד שנמצא בין שטרותי הוא פרוע, ואיני יודע אי זהו והלוה האמין לי ולא החזרתי לו את שטר החוב שלו, ואיני רוצה להענש על כך  8  שיגבו בו ממנו שלא כדין.

 8.  כך פירש הרשב"ם, והתפארת ישראל פירש, שאינו רוצה להכשיל את בנו בגזל
שטרות כולן פרועין, שיכול כל לוה לטעון ששטרו פרוע, ואינו יכול לגבות אלא רק מאותם האומרים שעדיין לא פרעו  9 .

 9.  כתב הש"ך (חו"מ סה עו), שאין חילוק בדינים אלו בין אם המלוה מת אחר כך או שנשאר בחיים, ואם הוא נשאר בחיים וטוען אחר כך שעיין בדבר ונזכר על שטר מסוים שהוא פרוע והאחרים אינם פרועים, הרי הוא חוזר וגובה בהם.
ואם אותו שאמר לבנו ששטר חוב אחד משטרותיו פרוע, נמצא לאחד שם שנים נמצא אצלו שני שטרות על לווה אחד, שלוה ממנו שתי הלוואות.
הגדול השטר שסכומו גדול יותר הוא בחזקת פרוע, והקטן אינו פרוע, כיון שלא אמר אלא על שטר אחד שהוא פרוע  10 .

 10.  כתב הרמ"א (חו"מ סה כג): וכן אם לא אמר "שטר אחד פרוע", אלא אמר "שטר אחד מחול לך" - הקטן מחול ולא הגדול. והקשה הש"ך (ס"ק עח) שהרי הלווה מוחזק במעות, כמו שאנו רואים גבי שובר שידו על העליונה, ואינו דומה לספק מכירה שהמוכר מוחזק. ובביאור הגר"א (ס"ק עה) תירץ, שכל שזכותו של הלווה הוא מצד דיבורו של המלוה, ידו על התחתונה. ובתומים (אורים ס"ק פז) תירץ, כיון שיש ספק על מה מחל, הרי זה כספק פרעון, וכאשר יש ודאי הלואה וספק פרעון אינו נפטר מהחוב.
גמרא:
אמר רבא: האומר לחבירו שטר לך בידי שהוא פרוע - ויש בידו שני שטרות, השטר עם הסכום הגדול יותר פרוע, והקטן אינו פרוע, שהרי הודה רק על שטר אחד שהוא פרוע.
ואם אמר לו: חוב לך בידי שהוא פרוע, משמע כל החוב ואף אם הוא מחולק בשטרות רבים, ומשום כך שטרות כולן פרועין.
אמר ליה רבינא לרבא: אלא מעתה, גם גבי מכירה נאמר כן, שאם הוא כותב בשטר המכירה: שדי מכורה לך - שדה גדולה שלו מכורה לו, ואם הוא כותב לו שדה שיש לי מכורה לך שלשון "שדה" כולל את כל השדות כמו "שדה אדום" (בראשית לב ד) - כל שדותיו מכורין לו! והרי הדין אינו כן.
ומתרצינן: יש לחלק בין הלואה למכירה, כי בהלואה שטר ההלואה נמצא ביד המלוה, ואילו במכירה שטר המכירה נמצא ביד הלוקח, לכן התם במכירה יד הקונה שהוא בעל השטר על התחתונה, ואינו יכול לקבל בשטר אלא את המועט ביותר. מה שאין כן בהלואה, שהשטרות ביד המלוה, יד המלוה על התחתונה ואם אמר שאחד השטרות פרוע, אינו יכול לגבות אלא את השטר עם הסכום הקטן מביניהם.
מתניתין:
המלוה את חבירו על ידי ערב שקיבל עליו אחריות להלוואה, לא יפרע מן הערב, אין המלוה רשאי להפרע מן הערב עד שיתבע את הלווה לדין ויחייבו אותו בית דין לשלם, ורק אם אין ללווה מה לשלם, אז יתבע את הערב וייפרע ממנו.

דרשני המקוצר[עריכה]