פרשני:בבלי:זבחים מח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מח ב

חברותא[עריכה]

וכי מכאן אתה למד? והלא כבר נאמר בפרשת צו כתוב אחר הכולל את כל החטאות "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת", ולמה צריך ללמד לשעיר חטאת הנשיא בפני עצמו?
הא למה יצא המקרא של שעיר נשיא? - לקבוע לו מקום, ששנה עליו הכתוב לעכב, שאם לא שחטה לחטאת הנשיא בצפון - פסול (ע' תוס' דיבור המתחיל קבלה. מהיכן ידענו שקבלה בצפון לעיכובא).
אתה אומר לכך יצא, או אינו בא לעכב, אלא לכך נכתב, כדי למעט מ"אותו" הכתוב בו, ולומר לך, ששעיר זה של נשיא הוא בלבד טעון צפון, ואין שעיר אחר טעון צפון. שכל החטאות הבאות שעיר, כגון שעירי יום הכפורים ושל מועדות ושל ציבור שחטאו בעבודת כוכבים, אין שחיטתן בצפון, ורק חטאות שהן כשבה או שעירה שחיטתן בצפון!?
תלמוד לומר בחטאת יחיד "ושחט את החטאת במקום העולה". ומדלא כתיב "ושחט אותה" דרשינן מיתורא ד"החטאת": זה בנה אב לכל חטאות, שיהיו טעונות צפון. ואם כן, דלית לן למעט שעיר, על כרחך קרא דשעיר נשיא לעיכובא אתא.
אשכחן שעיר נשיא דבעיא צפון, בין למצוה בין לעכב.
שאר חטאות נמי אשכחן למצוה מ"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" שנאמר לכלל החטאות.
אלא לעכב בשאר החטאות - מנא לן?
דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה, בשניהם נכתב מקרא מפורש בפני עצמו ששחיטתן במקום שחיטת העולה, וההיא דכשבה למצוה לא צריך לפי שאפשר ללמדו משעירה, אלא בא ללמד לכל החטאות לעיכובא.
והוינן בה: כיון דאסקינן שכל החטאות טעונות צפון, אלא "אותו" דשעיר נשיא, למה לי? מה הוא בא למעט!?
ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא:  3  "אותו" בצפון, ואין שעיר נחשון בצפון. ששעירי הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח לחטאת ולא באו על חטא, לא נשחטו בצפון.

 3.  הקשה השפת אמת הרי לפי מר זוטרא בריה דרב מרי אין צורך למעט שעיר נחשון מדין צפון אפילו לרבי יהודה, ואם כן איך נבאר את הברייתא לדבריו. ותירץ שלפי מר זוטרא דוקא לרבי יהודה צריך פסוק לרבות שעיר נחשון לסמיכה, ומשום שקדשי שעה מקדשי דורות לא לומדים, (ואם כן אין צורך למעטו מדין צפון), אבל לרבי שמעון לומדים קדשי שעה מדורות, ומשום כך לא הוצרך רבי שמעון לרבות מפסוק מיוחד שעיר נחשון לסמיכה, ולכן צריך לימוד למעטו מדין צפון.
ומבארינן מהיכא תיתי שיהא שעיר נחשון טעון צפון עד דאיצטריך קרא ד"אותו" למעטינהו:
דתניא: נאמר בשעיר נשיא "וסמך ידו על ראש השעיר", והיה לו לכתוב "על ראשו". ודרשינן מ"השעיר" לרבות שעיר נחשון לסמיכה אף על פי שלא בא לכפר, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה.
הילכך, סלקא דעתיך אמינא הואיל ואיתרבו שעיר נחשון לסמיכה, איתרבו נמי לצפון. קא משמע לן מיעוטא ד"אותו".
מתקיף לה רבינא: הניחא לרבי יהודה, אלא לרבי שמעון, שאינו מרבה שעיר נחשון לסמיכה, מאי איכא למימר? למה צריכים למעטו מצפון?
ותו הוינן בה: אמר ליה מר זוטרא בריה דרב טבי לרבינא: ולרבי יהודה מי ניחא הא דהוה אמינא הואיל ואיתרבו לסמיכה איתרבו נמי לשחיטה? ואמאי לא נימא, למאי דאיתרבי איתרבי, ומאי דלא איתרבי לא איתרבי!?
וכי תימא אי לא מעטיה קרא ד"אותו" לשעיר נחשון, הוה אמינא תיתי מבנין אב מכל החטאות שטעונות צפון. אי אפשר לומר כן. כי אם כן, סמיכה גופה תיתי בשעיר נחשון מבנין אב, ולמה הוצרך רבי יהודה לרבותו מפסוק מיוחד לסמיכה?
אלא, על כרחך, טעמא דרבי יהודה משום דשעיר נחשון קדשי שעה הוא, וקדשי שעה מקדשי דורות לא גמרינן בבנין אב לדין סמיכה, אי לאו ריבויא. ואם כן, הכי נמי לענין צפון, נימא קדשי שעה מקדשי דורות לא גמרינן.
אלא "אותו", למה לי? מאי סלקא דעתין דשעיר נחשון יהא טעון צפון עד דאיצטריך "אותו" למעטו?
וחוזרת בה הגמרא, ומתרצת תירוץ אחר:
לכדתניא: "אותו", את השעיר אתה שוחט בצפון ואין שוחט עומד בצפון. שיכול השוחט לעמוד בדרום ולהושיט ידו לצפון ולשחוט שם.
ומקשינן: וכי שוחט, דאינו טעון צפון מ"אותו" דשעיר נשיא נפקא? הרי מדרבי אחיא נפקא.
דתניא רבי אחיא אומר: נאמר בשחיטת בן צאן "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה". "אותו" מה תלמוד לומר? לפי שמצינו בקבלת הדם שהמקבל עומד בצפון כמו שאנו למדים לעיל מ"ולקח", לו קח, שהמקבל עצמו צריך לעמוד בצפון, ומקבל את הדם בצפון. ואם עמד בדרום והושיט ידו וקיבל בצפון פסול. אם כן, יכול אף זה השוחט שעמד בדרום והושיט ידו ושחט בצפון כן (יהיה פסול)? תלמוד לומר "אותו", לומר לך, "אותו", דהיינו הקרבן, הוא זה שצריך לעמוד בשעת השחיטה, ואין השוחט צריך לעמוד בצפון.
ואם כן, שאנו למדים מ"ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" האמור בשחיטת בן צאן שאין השוחט צריך לעמוד בצפון, תקשי "אותו" דשעיר נשיא למה לי?
ומתרצינן: אלא להכי הוא דאתא: "אותו" בצפון,  4  ואין מליקת בן עוף בצפון.

 4.  הקשה המקדש דוד (סימן כח סוף סק"ד) לשיטת הרמב"ם (מעשה הקרבנות ז ט) שמליקת חטאת העוף טעונה מזבח, וכל שכן עולת העוף, (שלכולי עלמא היא בראש המזבח), אם כן איך יתכן מיעוט זה, שהרי לדברי האומר (לקמן נ"ח א) מזבח כולו בצפון, בלאו הכי מליקתו בצפון, ולדברי האומר מזבח כולו בדרום גם כן אין צורך ללמוד שאינו טעון צפון במליקתו, וגם למאן דאמר חציו בצפון וחציו בדרום, הרי הדין הוא שהמזבח עצמו דינו כצפון גם בחלקו הדרומי כמבואר ברמב"ם. וכתב שבהכרח לומר שדרשה זו היתה נצרכת רק לרבי יוסי ברבי יהודה (שם) שסובר שהחלק הדרומי שבמזבח אין דינו כצפון.
ומבארת הגמרא מהיכא תיתי למליקה שתהא טעונה צפון עד שצריכים פסוק מיוחד למעטה מדין זה.
דתניא: יכול יהא בן עוף טעון צפון. ודין הוא, שהיה מקום ללמוד כן בקל וחומר: ומה בן צאן, שלא קבע לו כהן לשחיטתו, שהרי זר כשר לשחיטה, קבע לו צפון לשחיטה. בן עוף שקבע לו כהן, שהמליקה אינה כשרה אלא בכהנים, אינו דין שיקבע לו צפון למליקה!? לכן תלמוד לומר "אותו" בשעיר נשיא, למעט מליקה מצפון.
אך דוחה הגמרא: מה לבן צאן, שטעון צפון שכן קבע לו כלי, שהשחיטה היא בסכין וכן הקבלה היא במזרק. מה שאין כן עוף, שמליקתו נעשית בצפורן, ואין בו קבלה בכלי, ולפיכך דין הוא שלא יטעון צפון, ולמה לי מיעוטא ד"אותו"?
והדרינן ומתרצינן תירוצא אחרינא: אלא "אותו" בא ללמד, "אותו" שוחטים בצפון, ואין שחיטת קרבן פסח בצפון.
ומבארינן השתא מאי סלקא דעתין דפסח בצפון:
דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא פסח טעון צפון בשחיטתו מקל וחומר: ודין הוא, ומה קרבן עולה, שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו, בכל זאת קבע לו צפון. פסח, שקבע לו זמן לשחיטתו, שזמנו בארבעה עשר בניסן בין הערביים, אינו דין שיקבע לו צפון?! לכן תלמוד לומר "אותו", למעט פסח מצפון.
ופרכינן לקל וחומר: מה לעולה, שטעונה צפון שכן עולה היא כליל למזבח. מה שאין כן פסח, שאוכלים את בשרו.
ומתרצינן: הוה אמינא ללמוד דין צפון בפסח בקל וחומר מחטאת, שאינה כליל ואין לה זמן קבוע וטעונה צפון.
ואכתי פרכינן: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות, מה שאין כן פסח.
ומתרצינן: דהוה אמינא ללמוד מאשם שאינו מכפר על חייבי כריתות.
ודחינן: מה לאשם שכן קדשי קדשים הוא. מה שאין כן פסח.
ואם נבוא ללמוד פסח מכולן, מכל הקרבנות הטעונות צפון בילפותא של "במה הצד" נפרוך נמי: מה לכולן, שכן קדשי קדשים הם וליכא למילף פסח מהם, ואם כן תיקשי מה היתה ההוה אמינא דפסח טעון צפון עד שהיה צורך למעט אותו, והדרא קושיא "אותו" דשעיר נשיא למה לי?
ומתרצינן: לעולם כדאמרן מעיקרא, "אותו" בצפון ואין שוחט בצפון. ודקשיא לך אמאי צריך למעט שוחט בצפון, הרי מדרבי אחיא נפקא לן? תריץ: "אותו" דשעיר נשיא לאו למעוטי שוחט בצפון אתא, שודאי מדרבי אחיא נפקא. אלא לרבות מקבל הדם שצריך לעמוד בצפון. וכך הוא נדרש: "אותו" בצפון ואין שוחט בצפון, ולאו לגופיה איצטריך אלא לדיוקא מיניה, דדוקא אין שוחט צריך לעמוד בצפון, אבל מקבל צריך לעמוד בצפון.
ותמהינן: הא מקבל בצפון מ"לקח ולקח" נפקא לן לעיל, דדרשינן "לו קח", שיקח עצמו לצפון!?
ומתרצינן: הך דרשא של "לקח ולקח", לא משמע ליה.
ועתה חוזרת הגמרא לבאר דיני צפון בעולה.
והוינן בה: אשכחן שחיטה שטעונה צפון בעולה, למצוה.  5  קבלה נמי בצפון  6  למצוה אשכחן, כדדרשינן "אין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון" (ע' תו' דבור המתחיל קבלה ושיטה מקובצת אות יב). אלא שחיטה וקבלה בצפון לעכב, מנלן?

 5.  כונת הגמרא לשאול על עולה, אבל בחטאת ידענו שהקבלה בצפון מעכבת, ולא נתפרש מהיכן. וכנראה משום שהדרשה שדרשנו לעיל (מח א) "ולקח הכהן מדם החטאת" להצריך צפון בקבלה, נאמרה ונשנית, כלומר בחטאת נשיא ובכשבה ובשעירה, ואם כן נלמד שזה מעכב, כמו שדרשנו לעיל ממה ששנה הכתוב דין צפון בשחיטה בכשבה ובשעירה.   6.  התוס' (ד"ה קבלה) הקשו מהיכן למדנו כלל בעולה דין קבלה בצפון, והרי "אותו" שמלמד שצריך שהמקבל יהיה בצפון, נאמר בחטאת, ו"אותו" שנאמר בעולה לומדים משם שהשוחט אינו טעון צפון, והניחו בקושיא. ומתרץ בחק נתן שמאחר ו"אותו" שנאמר בחטאת מלמד שהמקבל יהיה בצפון, אם כן זה גילוי גם על "אותו" האמור בעולה שהמקבל יהיה בצפון. אך עדיין יקשה הקושיא השניה של התוס', מהיכן יודעים בעולה שצריכה הקבלה עצמה להיות בצפון, והרי מ"אותו" הנאמר בעולה יכולים ללמוד רק לענין המקבל. ותירץ בחק נתן שמאחר שלמדנו שצריך המקבל להיות בצפון, יכולים ללמוד מזה שגם הקבלה צריכה צפון, וכנראה כונתו לפי מה שהבאנו לעיל (בעמוד א' בהערה) מהאבי עזרי, שהדין צפון שנאמר במקבל יסודו הוא שהקבלה צריכה צפון, ומאחר שהקבלה נמשכת אחר המקבל ונחשבת שנעשית במקום עמידתו, משום כך צריך הוא גם כן להיות בצפון, ואם כן מאחר שלמדנו בעולה שהמקבל בצפון, גם הקבלה צריכה צפון.
ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה, ואיתימא רבה בר שילא: מקל וחומר אנו למדין: ומה שחיטת צפון של חטאת, הבאה מכח עולה, (שהרי לא נאמר בחטאת בפירוש שטעונה צפון אלא כתב בה שתשחט "במקום העולה") שחיטה בצפון מעכבת בה. עולה, שבאה שחיטת צפון של חטאת מכחה, אינו דין שמעכבת בה שחיטת צפון!?
אך קשה על הקל וחומר: מה לחטאת שמעכבת בה שחיטת צפון, שכן מכפרת על חייבי כריתות. מה שאין כן עולה, ולכן דין הוא שלא תעכב.
אמר רבינא: הא קשיא ליה לרב אדא בר אהבה, כלומר, כך הוא דורש את הקל וחומר:  7  כלום מצינו טפל חמור מן העיקר?! שהחטאת טפלה היא לעולה, שהרי למדה היא ממנה, ולא יתכן שדין צפון יעכב רק בחטאת שהיא הלמד, ולא בעולה שהיא המלמד.

 7.  בחידושי רבי אריה לייב (ב עח) חוקר ביסוד דין צפון: האם הוא דין פרטי ומסוים בכל קרבן בפני עצמו, או שהוא דין כללי בקדשי קדשים. ורוצה להוכיח ממה שעולה נקראת עיקר וחטאת טפל, ובהכרח שהוא דין פרטי הנאמר במסויים בעולה, ומשם למדנו לחטאת, שאם היה זה דין כללי בכל הקדשי קדשים לא היה כאן עיקר וטפל שהרי הוא נאמר בכולם בשוה, וכן רוצה להוכיח ממה שרצינו לומר לעיל שפסח טעון צפון, ובהכרח שאינו דין שנאמר בקדשי קדשים, אך כתב שיתכן שזה עצמו פירכת הגמרא "מה לכולן שכן קדשי קדשים", שאין זה רק בגדר חומר שמצאנו בהם, אלא הוא פירכא על עצם הלימוד שלא יתכן, מכיון שהדין צפון נאמר בקדשי קדשים. אולם מצד שני כתב, שיש ללמוד ממה שהמשנה כללה "קדשי קדשים שחיטתן בצפון", שהדין נאמר בקדשי קדשים באופן כללי, ולכן חידש שישנם שני דינים בזה, עיין שם.
ותמהה הגמרא: וכי לא מצינו שיהיה הטפל חמור מן העיקר!?

דרשני המקוצר[עריכה]