פרשני:בבלי:זבחים צז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים צז ב

חברותא[עריכה]

ודרשינן, עד שיבלע בבשרה.  70  כגון שהמיס שומן חטאת וסך בו צלי של שלמים, ונבלע בו.

 70.  וטעם האיסור פירש רש"י משום התר מצטרף לאיסור בקדשים ולא משום טעם כעיקר. ועמד בזה בצאן קדשים שבסוגיא בנזיר מבואר שטעם האיסור משום טעם כעיקר. אכן בסוגיא בפסחים משמע משום התר מצטרף לאיסור.
יכול נגע בשר חטאת במקצת חתיכה אחרת יהא כל החתיכה כולו פסול, ויקדש כמותה?
תלמוד לומר "יגע". שהיה יכול לכתוב "הנוגע" וכתב "אשר יגע", הרי זה משמע שמקום הנגיעה בלבד מתקדש! ודורשים: הנוגע פסול! שרק מקום הנגיעה יקדש.
כיצד יתקיימו שני הדברים, שעל ידי הבליעה מתקדש, ומאידך אינו נפסל אלא מקום הנגיעה ולא יותר?
חותך את מקום שבלע, שכל מקום שיש בו בליעה קרוי נוגע והוא מתקדש, ושאר החתיכה שלא נתפשטה הבליעה לשם, לא נתקדש.
וממשיכה הברייתא לדרוש את דברי הכתוב:
"בבשרה" - ולא בגידין, ולא בעצמות, ולא בקרנים, ולא בטלפים. שלענין לקדש בבלוע, צריך בשר דווקא, ואלו אינם בשר.
"יקדש" - להיות כמוה, שתהיה החתיכה הבולעת ממנה, כמו הבליעה שנבלעה בה.
הא כיצד נהיית כמוה?
אם פסולה היא הבליעה, כגון פיגול או נותר או פסול אחר, יפסל הבולע ממנה.
ואם כשרה היא, גורמת היא לחתיכה שבולעת ממנה שלא יהא רשאי לאוכלה כמו דינה שבתחילה, אלא תאכל כחמור שבה. כגון אם נגע בשר שלמים בבשר חטאת, ובלע ממנה שמנונית, יאכל בשר השלמים כחומר דין בשר חטאת שנבלע בה.
ופרכינן: אמאי תיפסל החתיכה הכשרה משום שנבלע בה קצת מן הפסולה? וניתי עשה "ואכלו אותם" שכתוב לגבי כשירה, ולידחי את לא תעשה  71  "לא תאכל" שכתוב לגבי פסולה.

 71.  הקשה העמודי אור (נא) הרי בפסולים יש גם עשה לשורפם. ואין עשה דוחה עשה ומה קושיית הגמרא. והחזו"א תירץ שבפסול בלוע אין מצוות שריפה. עוד כתב לדון שיתכן שהאוכל קודש פסול אינו עובר על עשה של שריפה. רק שגורם שלא יוכל לקיימו ואין זה נקרא עשה שימנע עשה אחר. ובקרן אורה הקשה הרי לפי מה שפרש"י שהבליעה אוסרת משום שההתר מצטרף לאיסור, אם כן כשאכל כזית שחציו איסור וחציו התר כבר עבר בלאו כיון שגם ההתר מצטרף לאיסור והוא כמו שאכל כזית איסור. ואילו העשה אינו מתקיים רק כשאכל כזית מההתר. ותירץ שזה נקרא בבת אחת כיון שכבר באכילת החצי כזית התר מתחיל את המצווה וכשגומר הכזית נשלמת המצווה. ובאמת בכל עשה דוחה לא תעשה באכילה זה כך, שמשעה שאכל חצי שיעור יש כבר איסור דאורייתא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה. ואילו העשה רק כשמשלים הכזית. והתירוץ הוא כדברי הקרן אורה שגם באכילת החצי כזית היא תחילת המצווה ונגמרת כשמשלים הכזית. עוד הקשה בקרן אורה שלגבי מצה מבואר שבמצה אסורה אין כלל מצווה ולא יוצא בה ידי חובתו. ואם כן, הוא הדין כאן שזהו קודש פסול לכאורה אין בכלל העשה של אכילת קדשים, ותירץ שכאן האיסור רק משום תערובת איסור, אך ההתר מותר לגמרי ויש עליו עשה של אכילת קדשים.
ומשנינן: אמר רבא: אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.
דתניא, נאמר לגבי קרבן פסח "ועצם לא תשברו בו".
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אחד עצם שיש בו מוח, ואחד עצם שאין בו מוח, בשניהם אסורה שבירת עצם בפסח!
ומדייק רבא: אמאי אסור לשבור עצם שיש בו מוח? ניתי עשה  72   73  של אכילת בשר הפסח שכתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה", ולידחי את לא תעשה של שבירה?

 72.  רש"י פירש שהעשה הוא ואכלו את הבשר בלילה הזה והיינו עשה אכילת פסח. ובמצוות אכילת קדשים הנלמדת מהפסוק ואכלו אותם אשר כפר בהם נחלקו רש"י והרמב"ם. דעת הרמב"ם (ספר המצוות מ"ע פ"ט) שזהו רק לאכילת כהנים בחלקם. אך דעת רש"י (פסחים נט) שזהו מצווה גם לאכילת הבעלים. ואם כן, לכאורה גם באכילת פסח מתקיימת מצווה זו, ומקשים, מדוע פרש"י שהעשה הוא רק משום אכילת פסח. ולא משום אכילת קדשים וכמו קושיית הגמרא הקודמת שהיא משום מצוות אכילת קדשים הנלמדת מ"ואכלו אותם אשר כופר בהם" וכמו שפרש"י שם. ובאמת יש לעיין לפרש"י שהקושיא בפסח משום מצוות אכילת פסח. והרי למצווה זו מספיק לאכול כזית ובזה קיים את המצווה. וכי קושיית הגמרא כאן שיבוא עשה דפסח היא במי שלא אכל עדיין כזית מהפסח ואין לו כלום מבשר הפסח חוץ מעצמות שבהם יוכל לקיים המצווה במוח. שאם יש לו גם בשר הרי יכול לקיים שניהם ובזה אין עשה דוחה לא תעשה. מה שאין כן אם הקושיא משום אכילת קדשים, מובן היטב כיון שהמצווה היא לאכול את כל הקרבן.   73.  התוס' הקשו, איך שייך עשה דוחה לא תעשה בשבירת עצם. הרי אין עשה בזמן עבירת הלאו. שהלאו הוא מיד כששובר ואילו העשה מתקיים רק אח"כ כשאוכל. ובפסקי תוספות תירץ על זה שכאשר אין אפשרות לקיים את העשה רק על ידי עבירת הלאו, בזה עשה דוחה לא תעשה אפילו כשהעשה מתקיים אחרי הלאו. וביאר הגרע"א שהסברא היא שדבר שאי אפשר לעשה להתקיים מבלעדיו הוא כבר תחילת קיום העשה. וכיון שאי אפשר לעולם לאכול המוח בלי שבירה, הרי השבירה היא כבר תחילת קיום העשה של אכילת פסח.
אלא, שמע מינה, אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, לפי שאיסור לא תעשה שבמקדש חמור כמו עשה, ואין עשה אחר דוחה אותה.
ועוד משנינן: רב אשי אמר, "יקדש"  74   75  האמור לגבי חטאת, עשה הוא. והוה ליה חטאת עשה ולא תעשה, ואין עשה של אכילת קרבן כשר דוחה לא תעשה של חטאת פסולה ועשה של "יקדש".

 74.  ולכאורה תמוה לומר שבליעה תהיה חמורה יותר מהפסול עצמו. שקודש פסול רק בלאו ואם נבלע יש גם עשה. והיקדש לכאורה רק בא לומר שהבליעה דינה כמו העיקר. והשפת אמת רוצה לפרש כוונת הגמרא שמיקדש לומדים שגם בבליעה יש עשה של שריפת פסולים כמו בפסול עצמו. ושוב אין שייך עשה דוחה לא תעשה כי יש גם העשה כנגדו. (ויעויין לעיל מהחזו"א מש"כ בזה).   75.  בספר שבעים פנים לתורה למהר"י ענגיל הביא בזה קושיית האחרונים. שבסוגיא בפסחים אמר רב אשי שמשרת ויקדש הם שני כתובים הבאים כאחד שבליעות אסורות אוסרות. ומבואר שם שמיקדש אי אפשר ללמוד לנזיר כי חולין מקדשים לא ילפינן. אך היקדש מיותר כי אפשר ללמוד איסור בליעות ממשרת הכתוב לגבי נזיר. ותמהו, הלא רב אשי עצמו אמר כאן שזה שאין עשה דוחה לא תעשה לאכול קודש כשר שנבלע בו פסול זה משום שיקדש עשה, ואם כן, בלי היקדש כשנבלע קודש פסול בקודש כשר הרי היה הכשר נאכל עם הבליעה משום עשה דוחה לא תעשה. ולכן צריך את היקדש לומר שזה עשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומהר"י ענגיל כתב על זה שבעים תירוצים.
והוינן בה: אשכחן חטאת דמתקדשת בבלוע, שאר קדשים שמתקדשים בבלוע, מנלן?
ומפרשינן: אמר שמואל משום רבי אלעזר: נאמר "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים". כל הפסוק הזה מיותר, שהרי בכל אחד מהקרבנות בפני עצמו כתוב "זאת תורת העולה", "זאת תורת החטאת", וכו' אלא פסוק זה בא להקיש כולם זה לזה, וללמוד מזה על זה, ודורשים שלכך הוקשו כולם לעולה - כי עולה, מה עולה טעונה כלי אף כל הקרבנות טעונה כלי.
והוינן בה: מאי כלי, על איזה כלי מלמדת עולה?
אילימא שצריך מזרק לקבלת דם? הרי בשלמי צבור נמי כתיב בהו בהר סיני "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות", וכתוב שם "ויזבחו זבחים שלמים", וכיון שחוזר ומקיש כל הקרבנות גם לשלמים, אם כן, גם דין זה שצריך קבלת הדם במזרק נלמד משלמים.
ומפרשינן: אלא, מלמד על סכין לשחיטה, ולהוציא צור וציפורן וקנה שצריך כלי שרת  76 .

 76.  כך פירש רש"י כאן. והתוס' לעיל תחילת פרק איזהו מקומן האריכו בזה אם נאמר בזה שיהיה הסכין כלי שרת או שמספיק כלי ואפילו כלי חול.
ועולה גופה, מנלן שצריך סכין לשחיטה?
דכתיב "וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת", ולא כתוב "את המחתך", משמע שצריך דווקא כלי. והתם בעקידת יצחק, עולה הוא, דכתיב,  77  "ויעלהו לעולה תחת בנו". ולמדים מעולה לכל הקרבנות שטעונים שחיטה בסכין.

 77.  מקשים, הלא ביצחק עצמו נאמר והעלהו שם לעולה. ולמה צריכה הגמרא להביא ראיה מהאיל שקרב תחתיו.
והוקשו כל הקרבנות למנחה - מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, שנאמר "כל זכר בכהנים יאכלנה", אף כל הקרבנות אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה.
והוינן בה: מאי היא, איזה מן קרבנות למדים ממנחה שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה?
אי חטאת ואשם נלמדים ממנחה, הרי בהדיא כתיב בהו "כל זכר בכהנים יאכלנו", ואינם צריכים ללמוד ממנחה.
ואי זבחי שלמי צבור נלמדים ממנחה, שכבשי עצרת נאכלים לזכרי כהונה, הרי מריבוייא דקרא אתי שכתוב "בקדש הקדשים תאכלנו, כל זכר יאכל אותו".
ואף על גב שזבחי שלמי צבור לא כתוב שם, אך מהייתור הזה לימד על שלמי צבור שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה.
ומשנינן: תנאי היא, יש מחלוקת תנאים מנין למדים על זבחי שלמי צבור שנאכלים לזכרי כהונה.

דרשני המקוצר[עריכה]