פרשני:בבלי:זבחים קב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קב א

חברותא[עריכה]

ואין זר רואה את הנגעים.
ואם תאמר אהרן הכהן הוא זה שהסגירה, אף כך אי אפשר לומר, שהרי אהרן קרוב הוא של מרים שאחיה הוא, ואין קרוב רואה את הנגעים.  1 

 1.  א. יש לעיין: למה לא אמרו כן גם ביחס למשה, שהרי אף הוא אחיה הוא. וכתב המהרש"א: האמת קאמר דזר הוא. ב. הקשה המהרש"א: למאן דאמר שפנחס היה כהן, למה לא הסגירה! ? וראה שם וב"צאן קדשים" וב"קרן אורה".
אלא, כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים באותה שעה!
אמר הקדוש ברוך הוא: אני כהן, ואני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה.  2 

 2.  ראה מה שכתב בזה המהרש"א.
קתני מיהת בברייתא: משה זר הוא, ואין זר רואה את הנגעים; ותיקשי לרב הסובר: משה כהן היה.
אמר תירץ רב נחמן בר יצחק: שאני מראות נגעים, דאהרן ובניו כתובין בפרשה של מצורע, כמו שנאמר (ויקרא יב ב): "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים", הרי שלענין מצורע הצריכה תורה את אהרן ובניו, ולא את משה, ואף שכהן היה.
מיתיבי לרב הסובר, שמשה כהן גדול היה, מהא דתניא:
חמש שמחות היתה אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, שהיתה אשתו של אהרן יתירה על בנות ישראל ביום שהוקם המשכן, ואבל אחד:
א. יבמה, משה שהיה אחי בעלה, היה מלך.
ב. אישה, אהרן, היה כהן גדול.
ג. בנה, אלעזר, היה סגן כהן גדול.
ד. בן בנה, פנחס בן אלעזר, היה משוח מלחמה, כמו שמצינו במלחמת מדין (במדבר לא ו): "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא ... ".
ה. ואחיה, נחשון, היה נשיא שבט יהודה.
ואבילה היתה על שני בניה, נדב ואביהוא, שמתו באותו היום.
קתני מיהת בברייתא ביחס למשה: יבמה מלך. ומשמע, מלך, אין, אכן מלך היה, אבל כהן גדול לא היה, ותיקשי לרב הסובר שמשה רבינו כהן גדול היה!?
ומשנינן: אימא ביחס למשה: יבמה אף מלך היה מלבד שהיה כהן גדול.
ומבארת הגמרא שדברי רב כתנאי הם שנחלקו בדבר, כדתניא:
כתיב (שמות ד) כשנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה, והורה לו לילך ולהוציא את בני ישראל ממצרים:
"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי. ויאמר בי אדני, שלח נא ביד תשלח. ויחר אף ה' במשה ויאמר, הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו".
רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, כלומר, מצטרף אליו איזה שהוא סימן של חרון אף, פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף -  3 

 3.  כגון "ויחר אף שאול" וקרא לבנו "בן נעות המרדות" (שמואל א כ) ; וכגון "ויחר אף יעקב ברחל" ואמר לרחל "התחת אלהים אני אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל), וזה הוא לשון נזיפה. רש"י.
ואילו זה, "ויחר אף ה' במשה", לא נאמר בו שום רושם.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שהרי נאמר: "ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי" ; והלא אהרן כהן הוא ולא לוי.
אלא הכי קאמר ליה הקב"ה למשה: אני אמרתי, בדעתי היה שתהיה אתה כהן ואילו הוא (אהרן) לוי, עכשיו שעניתני כאשר עניתני, הוא אהרן יהא כהן, ואילו אתה לוי; וזה הוא הרושם.
וחכמים אומרים: לא פסקו למשה כהונה מעולם, ולא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד, שהיה אז משמש בכהונה גדולה.
ויש אומרים: פסקו למשה כהונה, ומיהו לא פסקה ממנו ליתנה לאהרן, אלא לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה בלבד, שנאמר (דברי הימים א, כג): "ויספרו הלויים, ויחלקם דוד מחלקות: בני קהת עמרם ויצהר. בני עמרם אהרן ומשה. ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי", הרי שבניו בלבד היו לויים ואילו הוא עצמו כהן היה.
ואומר (ועוד כתוב אחד בתהלים צט מורה על זה): "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו", הרי שמשה עצמו כהן היה.
הרי שנחלקו תנאים בדבר, אם משה רבינו כהן גדול היה אף לאחר שבעת ימי המילואים.
שבה הגמרא לפרש את הברייתא, ושואלת: מאי "ואומר", כלומר, למה הוצרכנו להביא ראיה נוספת?
ומפרשינן: וכי תימא ההוא קרא "ומשה איש האלהים בניו ייקראו על שבט הלוי - לדורות הוא דכתיב, כלומר, לאחר זמן נכתב פסוק זה כשהיו מייחסים את הכהנים ואת הלויים, ובאותו זמן כבר לא היה משה קיים, ואין הפסוק מתייחס אלא על בניו לייחסם לשבט הלוי -
לכך אמר: ואומר "משה ואהרן בכהניו", ולמדנו שמשה עצמו כהן גדול היה כמו אהרן.
ומקשינן על מה שאמר רבי יהושע בן קרחה: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם:
וכי כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם!? והכתיב אחר שאמר פרעה למשה (שמות י כח): "לך מעלי, השמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות":
"ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שם יא ח), ולא אמר ליה משה לפרעה ולא מידי (לא הוסיף משה שום נזיפה או כיוצא בזה), הרי שלא בכל חרון אף יש רושם!?
אמר תירץ ריש לקיש: אף בחרון אף זה היה רושם, כי סטרו משה לפרעה ויצא.  4 

 4.  במהרש"א נתקשה: סוף סוף לא נאמר בו רושם, אם כי היה רושם! ? וראה מה שכתב בזה.
ומקשינן עלה: ומי אמר ריש לקיש הכי, שיהא משה סוטר למלך פרעה!?
והכתיב (שמות ז יד): "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח העם. לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור" -
ואמר פירש ריש לקיש: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מלך הוא והסביר לו פנים, והיינו "ונצבת לקראתו", לפי גדולתו הכון לקראתו.
ורבי יוחנן אמר: רשע הוא, והעיז פניך בו, והיינו "ונצבת לקראתו", שתהא ניצב כנגדו למלחמה ולדבר עזות.
ואם כן ריש לקיש לשיטתו, איך אמר שהיה משה סוטר לועו של מלך!?
ומשנינן: איפוך דברי ריש לקיש ודברי רבי יוחנן, וריש לקיש הוא שאמר: רשע הוא והעיז פניך בו, ולשיטתו אמר גם שסטרו ויצא.  5 

 5.  (יש לעיין: אכתי תיקשי לרבי יוחנן, היכן היה רושם בחרון אפו של משה, כיון שודאי לא סטרו).
אמר רבי ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך, שנאמר (שמות יא ח) גבי משה כשהתרה בפרעה על מכת בכורות: "וירדו כל עבדיך אלה אלי, והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך", ואילו לדידיה לא קאמר ליה (לא הזכיר משה את פרעה עצמו בין היורדים אליו).  6 

 6.  כתב רש"י: ואף על גב שבסוף כך היה שנאמר (שמות יב): "ויקרא למשה ואהרן לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי"; וראה רש"י בחומש על פסוק זה, וראה עוד במהרש"א כאן.
רבי יוחנן אמר: מהכא יש ללמוד שתהא אימת מלכות עליך:
שנאמר (מלכים א, יח): "ויד ה' היתה אל אליהו, וישנס מתניו וירץ לפני אחאב - שהיה רוכב על סוסו - עד בואכה יזרעאלה", ועשה כן משום כבודו של המלך אחאב, שאין דרך מלכים ללכת יחידי.  7 

 7.  א. העיר ה"שפת אמת" במנחות צח א: מכאן מוכח רק גבי מלך ישראל, דמדאורייתא צריך שתהא אימתו עליו, מדכתיב "שום תשים עליך מלך", ומפרשינן "שתהא אימתו עליך", אבל לדרשת רבי ינאי מוכח אפילו במלכי אומות; (ויש להעיר עוד, כבוד שמענו, אימה לא שמענו). ב. הוסיף המהרש"א: והענין, שראוי לחלוק כבוד אפילו למלכים הקדמונים הרשעים כאלו שזכר, וכדאמרינן בברכות בפרק הרואה, דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום; וראה עוד שם תוספת ביאור במעשה דאליהו ואחאב.
אמר עולא: ביקש משה מלכות, ולא נתנו לו, דכתיב (שמות ג ד): "וירא ה' כי סר (משה) לראות, ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. ויאמר אל תקרב הלום", ואין "הלום" אלא מלכות, שנאמר (שמואל ב, ז יח):
"ויבא המלך דוד וישב לפני ה', ויאמר: מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי, כי הביאתני עד הלום".
מתיב רבא מהא דתניא: רבי ישמעאל אומר: יבמה - של אלישבע - מלך; הרי שהיה משה מלך!?
אמר תירץ רבה בר עולא: לו ולזרעו הוא דקאמר "ביקש משה ולא נתנו לו", אבל משה עצמו מלך היה.
ומקשינן עלה: אם כן בהכרח ש"הלום" משמע מלכות לו ולזרעו, וכי כל היכא דכתיב "הלום" לו ולזרעו עד עולם הוא!?
והא גבי שאול, דכתיב (שמואל א, י) כשהטיל שמואל גורל מי יהיה מלך: "וילכד (בגורל) שבט בנימין. ויקרב את שבט בנימין. וילכד שאול בן קיש ויבקשוהו ולא נמצא. וישאלו עוד בה' הבא עוד הלום איש, ויאמר ה' הנה הוא (שאול) נחבא אל הכלים", ומכל מקום הוא, אין, אבל זרעו לא היה מלך!?
ומשנינן בשני אופנים:
איבעית אימא: הא הוה איש בושת בנו של שאול שהיה מלך.
ואיבעית אימא: לעולם מתחילה פסקו לשאול מלוכה עד סוף כל הדורות, אלא שאני שאול דאפילו בגויה לא קאים (אפילו בו עצמו לא נתקיימה המלכות) ומשום שהוא גרם לעצמו כשהגיס דעתו וגבה לבו.  8 

 8.  נתבאר על פי רש"י, שהראיה מרבי אלעזר היא, שאדם המגיס דעתו, הקב"ה משפילו. וב"שפת אמת" תמה על זה, כי שאול היה נחבא אל הכלים, וראה עוד שם. והוא מפרש באופן אחר.
וכדרבי אלעזר אמר רבי חנינא, דאמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא:
בשעה שפוסקין גדולה לאדם, פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנאמר (איוב לו ז): "לא יגרע מצדיק עיניו, ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו".
ואם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר (באיוב שם בפסוק הסמוך):
"ויושיבם לנצח ויגבהו. ואם אסורים בזיקים ילכדון בחבלי עוני", כלומר, אם יגביהו לבם, יהיו נידונים ביסורים ובחבלי עוני.  9 

 9.  נתבאר על פי רש"י במגילה יג ב, שכתב: ואם הגיס דעתו, הכי סמכי קראי: "ויושיבם לנצח ויגבהו, ואם אסורים בזיקים", על ידי שמגביהין עצמן באים לידי עניות ויסורים. ורש"י כאן נראה שמפרש באופן אחר.
שנינו במשנה: בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין, חולקין ואוכלין:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי שבעל מום חולק אף על פי שאינו ראוי לחיטוי והכתוב אומר "המחטא אותה יאכלנה"?  10 

 10.  כמבואר לעיל צט א, וראה מה שנתבאר בהערות שם.
ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב בפרשת מנחה (ויקרא ו יא): "כל זכר בבני אהרן יאכלנה", ולכך אמר הכתוב "כל" לרבות בעלי מומין.
והרי למאי, לענין מה ריבה אותם הכתוב?
אי להתירם באכילה, כך אי אפשר לומר שהרי כבר נאמר בפרשת בעלי מומין (ויקרא כא כב): "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל", ולמה לי עוד מקרא -
אלא לחלוקה ריבה הכתוב בעלי מומין שיחלקו בקדשים כתמימים.
תניא אידך: כתיב בפרשת חטאת (ויקרא ו כב): "כל זכר בכהנים יאכל אותה", לרבות בא הכתוב בעלי מומין.
למאי ריבה אותם הכתוב? אי להתירם באכילה הרי כבר אמור "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל".
אי לחלוקה, הרי כבר אמור בפרשת מנחה "כל זכר" ולרבותם לחלוקה בא הכתוב וכמבואר לעיל.
אלא לרבות בעל מום מעיקרו (בעל מום מלידה) בא הכתוב.
שיכול הייתי לומר: אין לי אלא תם ונעשה בעל מום שהוא אוכל וחולק בקדשים, אבל בעל מום מעיקרו מנין שהוא אוכל וחולק? לפיכך תלמוד לומר "כל זכר".  11 

 11.  ואם תאמר: שמא בא הכתוב לרבותו לאכילה, ואילו לחלוקה עדיין לא שמענו! ? כתבו התוספות בעמוד ב בד"ה בעל מום: כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה, מסתמא הוא הדין לבעל מום מעיקרו. וב"חק נתן" כתב, דלאכילה אין צריך ריבוי, כי בפרשת בעלי מומין שנאמר שם "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" פורט הכתוב כל סוגי המומים, ראה שם.
תניא אידך: כתיב בפרשת אשם (ויקרא ז ו): "כל זכר בכהנים יאכלנו" לרבות בעל מום.
למאי? אי לאכילה, הרי כבר אמור "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל".
ואי לחלוקה, הרי כבר אמור "כל זכר" בפרשת מנחה.
ואי לבעל מום מעיקרו, הרי כבר אמור "כל זכר" בפרשת חטאת.
אלא הוצרך הכתוב לרבות בעל מום, משום שיכול הייתי לומר, אין לי אלא בעל מום קבוע שהוא אוכל וחולק בקדשים, אבל בעל מום עובר מנין שאף הוא אוכל וחולק בקדשים? לפיכך תלמוד לומר "כל זכר".
ותמהינן: כלפי לייא!? והרי איפכא מסתברא, כי יותר נראה לרבות בעל מום עובר מבעל מום קבוע, ואילו אתה אומר, שאם לא כתוב זה, לא הייתי מרבה אלא בעל מום קבוע ולא עובר!?
אמר רב ששת: אכן איפוך, ותאמר: שיכול אין לי אלא בעל מום עובר, בעל מום קבוע מנין, תלמוד לומר "כל זכר".
רב אשי אמר: לעולם לא תיפוך, ואיצטריך הכתוב לרבות בעל מום עובר לאכילה וחלוקת קדשים, אף שכבר ידענו שבעל מום קבוע אוכל וחולק בקדשים, ומשום דסלקא דעתך אמינא:

דרשני המקוצר[עריכה]