יפו

יפו היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. משנת 1949 מאוחדת העיר יפו עם תל אביב לתחומה העירוני של "עיריית תל אביב-יפו", אם כי ליפו היסטוריה עתיקה ושונה בתכלית מן ההיסטוריה של תל אביב.

יפו מוזכרת בתנ"ך, בין היתר כעיר הנמל ממנה יצא יונה הנביא למסעו. בזמן "מסעי הצלב" הייתה יפו מחוז ב"ירושלים הצלבנית". מאז ועד ראשית המאה ה-20 שימשה יפו כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל, אם כי עלייתה של תל אביב בסמוך לה, והשימוש בנמלים אחרים, כנמל חיפה, הביאו לכך שהנמל, ולאחריו העיר, ירדו מגדולתם. במלחמת העצמאות נכבשה יפו על ידי כוחות האצ"ל וההגנה והדמוגרפיה שלה השתנתה, כתשעים אחוזים מתושביה הערבים נמלטו, ועולים חדשים התיישבו במקום.

גאוגרפיה

יפו העתיקה נבנתה על צוק רם, מעין חצי אי שחודר אל הים המורכב מגבעת כורכר . הגבעה מהווה חלק מרכס הכורכר המערבי, אחד משלושת רכסי הכורכר החוצים לאורך את שפלת החוף של ארץ ישראל. "סלע אנדרומדה" והסלעים סביבו מהווים אף הם חלק מרכס כורכר זה, שכורסם על ידי גלי הים. רכס הכורכר בחוף הים חשוף לפעולות גלי הים ולכן הוא עובר תהליך של גידוד ונחשפות בסלע טבלאות גידוד, בצורת לוחות גדולים שגלי הים שחקו אותם. בחוף הים צפונה מיפו ניתן להבחין בלוחות אלה לאחר שהוצאו מהחוף כאשר הוכשר לרחצה.

מזרחית לרכס הכורכר ביבשה, נוצרה "מרזבה", שטח נמוך , הכולל אדמות סחף. בשקע זה היה מצוי "אצטדיון האסה" היום "אצטדיון בלומפילד. לפני הקמת המגרש היו במקום ביצות - "אל-באסה" - . בבדיקות גאולוגייות שנערכו במקום הועלו מימצאים המעידים על האפשרות כי המוצא של נחל איילון היה באזור זה. ל]יהן ניתן להניח כי לאחר התגבשות רכס הכורכר השני - היום שכונת אבו כביר - נחסמה היציאה של הנחל אל הים ומוצא האיילון עבר צפונה והוא היה ליובל של נחל הירקון. היותו באסה, אזור טופוגרפי נמוך, העלה את הרעיון להקים בן מעגנה פנימית ^[1].

הבקעה בין רכסי הכורכר במזרח של יפו, בעורף של העיר, משכה אליה חקלאים. באזור זה נמצאת קרקע סחף אשר הגיעה נסחפה באפיק נחל האיילון. הקרקע היא פוריה ומתאימה לעיבוד חקלאי. הקרקע ניתנות לעיבוד רב שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים כגון בארות . וכך, בשנת 1831, בתקופת אברהים פחה, התיישבו באזור המרזבה מהגרים ממצרים שהגיעו עם הצבא המצרי. רידים מוחשיים לעידן החקלאי של האזור ניתן למצוא בבתי הבאר החרבים שנמצאו באזור יפו ^[2]. בתי הבאר היו מבנים חקלאיים ששימשו את ענף ההדרים של יפו, והפכו לארמונות מפוארים של עשירי העיר.

נמל יפו מצוי במפרץ טבעי שנוצר על ידי חצי האי. הסלעים מזדקרים שבמפרץ שימשו כעין שוברי גלים ואיפשרו לאוניות לעגון במפרץ ולהוריד את נוסעיהן ומטענן לסירות ועימם הגיעו למזח החוף. יחד עם זאת , היה בהם סכנה, בעת סערה האניות יכלו האוניות להתנפץ בסלעים. וזו מקורה של הקללה שרווחה בקרב יורדי הים הולנדיים בימי הביניים באירופה: "ללכת אל עזה" בהולנדית - Ma Jafa gaan - בקללה זו הם התכוונה לנסיעה רחוקה וקשה שספק אם יחזרו ממנה ^[3] בעורפו, צוק בגובה שלושים וארבעה מטרים, עליו בנויה יפו העתיקה ומכונה היום גבעת יפו. הגבעה המשקיפה אל הים ונוחה לביצור ולהגנה שימשה בסיס להתיישבות האדם ביפו.

תולדות העיר

יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. שמה, יפו, הוא לפי אחת האגדות הוכחה לכך שנבנתה על ידי יפת בנו של נח (על שמו גם רחוב יפת בעיר, ועתיקותה הינה עוד מתקופת המבול. בתעודות מצריות רשום שמה כ"יאפו", כלומר יופי, ולכן יש המייחסים את השם ליופיה של יפו. המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היא קסיופיאה אמה של אנדרומדה.

העת העתיקה

השרידים הקדומים ביותר שנתגלו ביפו הם באזור מוזיאון יפו העתיקה . בסביבתו נמצאו שרידי חלקלקה שהקיפה את גבעת יפו מתקופת השליטה של עם היקסוס, במאה ה-18 לפנה"ס. בשטח הנמצא כיום בתוך "גן שער רעמסס" נתגלו שרידים של יישוב משלהי המאה ה-17 לפנה"סוהמחצית הראשונה של המאה ה-16 לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת (מחצית שנייה של המאה ה-16 לפנה"ס והמאה ה-15 לפנה"ס נתגלו שרידי בניינים בנויים (בנייה)מלבנים על יסודות אבן^[4]

לראשונה נזכרת יפו באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, שהשתמש בתחבולה הטרויינית שימיה כימי האנושות - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בסלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה. וכך מספר זאב וילנאי באגדות ארץ ישראל

	מלך מצרים ניסה לכבוש את יפו פעמיים. שר הצבא הבטחי לו כי יוכל לכבוש את יפו בשני תנאים: ימסור לו את שרביטו. ירשה לו להשתמש בתכסיס. המלך הסכים וקר הצבא הכין 500 כדים גדולים וובתוך 200 הוא הסתיר אנשי צבא חמושים, עם חבלים ומוטות. הוא נכנס לעיר, הגיע למושל בעיר הנצורה והודיע לו כי הוא ברח ממלכו עימו שלל ולהוכחה הוא הציג את השרביט. המושל ערך סעודה והסיר את השומרים מעל החומות. שר הצבא קם והכריז: "הנה לפניך, הו אתה המנצל, השרביט של מלך מצרים, בעל עיני האריה האדיר, אשר אביו האל אמון נתן לו חוזק ועוז! כאשר הושיט את ידו, שר הצבא היכהו על פניו, החיילים יצאו מהכדים ועם החבלים והמוטות יצאו לחומות העיר וכך נכבשה העיר.
– כרך ב' עמ' 315

תאור מפורט של המלחמה הזאת מובא על גיליון גומא בכתב הירוגליפי במוזיאון הבריטי בלונדון

גם במכתבי תל אל עמארנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-‏פּ‏וּ‏. העיר הייתה תחת שלטון מצרי עד לשנת 800 לפנה"ס לערך.

אזכורים מקראיים

יפו נזכרת בספר יהושע בתחום נחלת שבט דן. אך נראה כי לא הצליח לכבוש את כל נחלתו. בספר שופטים כתוב: "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; וּבַיָּמִים הָהֵם, שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ-לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד-הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנַחֲלָה". (פרק י"ח,א') . עם זאת בשירת דבורה הנביאה גוערת בשבט ואומרת : " וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת" (פרק ה' י"ז).

דוד המלך ובנו שלמה המלך כבר שלטו בעיר יפו, ודרכה הגיעו הארזים ששמשו לבניין בית המקדש הראשון כפי שכתוב: "וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן-הַלְּבָנוֹן, כְּכָל-צָרְכֶּךָ, וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת, עַל-יָם יָפוֹ" (דברי הימים ב' ב' ט"ו)

גם לאחר מכן, בימי מלכי יהודה שימשה יפו כנמל לתושביה היהודים של הממלכה, ויונה הנביא החל בה את מסעו אל העיר נינוה, שהתקיים כנראה בימי המלך ירבעם השני. ב־701 לפנה"ס שימשה העיר לפלישתו של המלך סנחריב, מלך אשור, בימי המלך חזקיהו.

חז"ל הוסיפו ליפו עוד שתי אגדות:

• לפי זכריה הנביא , ירושלים תגיע באחרית הימים עד "וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל, עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ" ( י"ד, י'. חכמים דרשו על יקבי המלך. רבי זכאי רבה אמר " עד שיחיה דיפו - כלומר היקבים של שלמה המלך ביפו.
• כאשר הכינו דלתות ללבית המקדש בימי בית שני, יהודי עשיר מאלכסנדריה שבמצרים בשם ניקנור הכין שתי דלתות יקרות לשער קדש-הקדשים: כל דלת עשוחה נחושת ןמשובצת ככסף וזהב. בדרל ממצרים הים סער ונאלצו להטיל את אחת משתי הדלות לים. כאשר רצו להטיל את השנייה , ניקנור בקש כי יטילו גם אותו לים וכך היא ניצלה.עשאר הגיעו ליפו, גילו את הדלת השנייה על החוף. הציבו אתם בבית המקדש והן נקראו דלתות ניקנור.

התקופה הפרסית

יפו, ככל ערי יהודה, הייתה תחת שלטון האימפריה הפרסית אשר מסרה אותה לפיניקים. מלך צידון, שהפך את חבל יפו ל"אסם התבואה" של ממלכתו, אשמנעזר בנה בה מקדש גדול לאל אשמון. בספר עזרא מוזכר כי בתקופה זו שוב שמשה יפו נמל דרכו הובאו ארזים לבניין הבית השני.

התקופה ההלניסטית והחשמונאים

תלמי הראשון, כבש את ארץ ישראל בשנת 301 לפנה"ס. בתקופתו הייתה יפו נמל חשוב, למרות שמרכז השלטון היה במצרים או באנטיוכיה, שם ישב המלך, אם מבית תלמי או מבית סלאוקוס.

בימי מלכות בית חשמונאי הייתה יפו עיר עוינת, שתושביה אויבים מרים ליהודים. בימי המרד התנכלו תושבי העיר ההלניסטים ליהודים והטביעו כמה מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המקבי על העיר והשמיד את הנמל ואת הספינות. יונתן, אחיו ויורשו, כבש שוב את העיר. וכך כתוב בספר חשמונאים ב':

	"ואנשי יפו עשו מעשה מתעב זה בקראם ליהודים היושבים בקרבם לרדת הם נשיהם וטפיהם אל הסירות אשר הכינו כאלה אין בלבם כל שנאה אליהם . כי אם עשו זאת בדעת כל העיר . וכאשר קבלו עליהם ברצותם ליהיות בשלום ולא היה להם כל חשד ויוליכו אותם אל תוך הים ויטבעו אותם ( והם) לא פחות ממאתיים נפש . וכשמע יהודה על האכזריות אשר נעשתה לבני עמו ויעור את האנשים אשר אתו ויקרא האלוהים שופט הצדק ויעל על רוצחי אחיו ויטל בלילה דליקה בחוף ואת הסירות שרף ואת הנמלטים שמה המית.
– י"ב, ג' -ו'

בשנת 147 לפנה"ס, שמעון התרסי ויונתן הוופסי הצליחו לכבוש את העיר והיא הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.

התקופה הרומית

פומפיוס קרע את יפו מעל ממלכת יהודה, אך יוליוס קיסר הורה על השבתה אל הממלכה, לאחר שקיבל סיוע מן השליט החשמונאי הורקנוס השני ויועצו אנטיפטרוס האדומי. מרקוס אנטוניוס נתן את האזור לקליאופטרה והורדוס קיבל את השטח חזרה. בשנת 67 לספירה, בימי המרד הגדול כבשו הרומאים את העיר לאחר קרב ימי עז, הציתו אותה וערכו טבח בתושביה.

יוסף בן מתתיהו מספר שיפו הוקמה בימי המרד הגדול על ידי יהודים מגורשו מערים אחרות. ^[5] כי נמנע מהם "לפשוט על מקומות ביבשה והרבו לעשות חמס בדרך הים. הם בנו ספינות ושדדו אוניות בין פיניקיה לבין מצרים "עד אשר לא יכלה להפליג בים הזה מפחתדם וממוראם". אספסיאנוס - שר הצבא הרומאי בארץ ישראל החליט להלחם ביהודי יפו. כאשר שמעו על בואו " רק ברחו אל אניותיהם ולנו נום, הרחק ממטחני קשת". יוסף בן מתתיהו מתאר את גורל יהודי יפו שנסו לספינות:

	" ופתאם קם עליהם רוח סערה לפנות בקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם "רוח הצפון השחור", והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה וספינות אחרות קפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי-אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו יצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס וגם הנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה הייתה צוחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נפץ הספינות ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נפצו במפלת המפינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רב האנעים נסחפו בזרם הים ונפצו אל צוקי הסלעים, עד אשר אדם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל ההוף. קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה והפכו אותה לשממה. ואשר להמשך גורל העיר: ככה נפלה העיר יפו בידי הרומאים שנית, אחרי עבור זמן קצר. ולמען אשר לא יתקבצו שודדי-הים במקום הזה שנית, הקים אספסינוס מחנה במקום מצודת העיר והציג שם חיל רוכבים עם רגלים. על הרגלים צוה להשאר במקום ההוא ולשמור את.המחנה, ואת הרוכבים שלח לפשט על הכפריס הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו להשחיתם . הם מלאו אחרי מצותו.

הרומאים טבעו מטבעות מיוחדים לזכר הניצחון בקרב זה, ועליהם הכיתוב Judea Navalis (יהודה הימית - כשם אחד הרחובות הראשיים ביפו של ימינו) ו Victoria Navalis (ניצחון ימי). בניצחון זה נחרבה העיר.

העיר נבנתה מחדש על ידי הרומאים, ונקראה "פלאביה יופיי" על שם המשפחה הפלאבית, היא משפחת הקיסרים שהקים אספסיאנוס. בתקופה זו הייתה בעיר אוכלוסייה יהודית, והיא מוזכרת במספר מקומות במשנה ובתלמוד.

בית הקברות היהודי של יפו

בשנת 1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג והמדינאי הצרפתי - שארל קלרמון-גנו. הוא חפר באזור המנזר הרוסי שהוקם באותה עת. הוא זיהה בגבעה ממזרח לעיר יפו נקרופוליס - עיר קבורה יהודית. הוא איתר 34 מצבות שיש, שעליהן חרותות אותיות בעברית וביוונית ואף היו חרוטים עליהם סמלים יהודיים כגון: לולב, מנורה וכן המלה "שלום" - כנהוג במצבות יהודיות מאותה העת. הוא קבע כי הן מההמאה ה-1 עד המאה ה-3 הם היו חלק מבית קברות היהודי של קהילת יהודי יפו ^[6]. בין השאר נמצאו בבית הקברות מצבות מחדיאב, מקפדוקיה, מאלכסנדריה, מיוון ומלוב. לפי מקצועות הנפטרים כפי שנרשמו על המצבות: סוחרים, פקידים, דייגים ורבנים , ניתן ללמוד כי הייתה ביפו קהילה יהודית מבוססת ועשירה .

רובו של האוצר התגלגל לגנו המפורסם של הברון פלאטון פון אוסטינוב במושבה הגרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ הברון, שהיה נתין מעצמה עוינת לטורקיה, לעזוב את הארץ. האוסף הארכאולוגי הגדול הגיע לאירופה. עד מהרה ירד האיש מנכסיו והאוסף נעלם ^[7].

בשנת 1975 הצליח החוקר והעיתונאי צבי אילן לאתר את אוסף הברון אוסטינוב במרתף האוניברסיטה של אוסלו, לאחר מאמצים דיפלומטיים הוחזרו לארץ שבע המצבות. ^[8]הן מוצגות במוזיאון יפו העתיקה, ביפו.

בשנת 1970 כאשר ניסו לסלול את המשכו של רחוב קיבוץ גלויות בתל אביב עם דרך שלמה ביפו, התגלו קברות יהודים באתר הסלילה. ולכן בקטע שבין רחוב שלבים ובין רחוב שניצלר נבנה מתחת לכביש כעין מנהרה בהתאם לדרישת ההלכה ^[9]

התקופה הביזנטית והצלבנית

ידוע מעט מאוד על יפו בימי הביזנטים. הכיבוש המוסלמי של הארץ, בשנת 638 הביא לירידתה, ואוכלוסייתה, כמו גם חשיבותה, נדלדלו מאד, שכן שכנתה רמלה הפכה לבירת הארץ המוסלמית.

כאשר מסע הצלב הראשון התקרב ליפו, המוסלמים הרסו את העיר ואת הנמל והתושבים נטשו את העיר. הצלבנים בראשות גוטפריד מבויון שיקמו אותה. הם ראו חשובות בקיום הנמל. דרכו ניתן היה לשמור על קשר עם אירופה ולקבל אספקה ותגבורת חיילים. כמו כן, נמל יפו היה לשער לעולי הרגל. שימוש מיידי היה לנמל כאשר הגיעו אליו אוניות עם הציוד הדרוש להקמת מגדלי המצור שהיו דרושים לכיבוש ירושלים. חשיבותו של נמל יפו נשמרה עד לכיבוש נמלי עכו וצור.

בשנת 1011 הגיע לנמל יפו צי של 32 אניות מהנמל האיטלקי בגנואה. הוא הביא עימו סוחרים ותושבים מהעיר והוענק להם רובע עצמאי.

לאחר סערה בשנת 1102 בה ניספו כאלף איש ונטרפו אוניות רבות. נוסע נוצרי מאותה תקופה, זוולף מתאר:" כאשר הגענו לחוף ראינו שסערה עזה מתחוללת וגלים אדירים התנשאו לגובה ההרים. גופות גברים ונשים לאין ספור טבעו והושלכו לחוף... שאון הים ומשבריו החרישו את קריאות ההמון וזעקות הספנים... לפתע ניתקו העוגנים ונקרעו היתרים והאוניות הופקרו לחסדי הגלים. חלק מהן הועלו למרומים , עד שנשברו לרסיסים. מ-30 אניות גדולות, הידועות לשמם , ועליהם נוסעים וסחורה נותרו 7 שלא התנפצו. יותר מאלף איש ניספו ביום הזה. פורענות גדולה מזו ביום אחד לא ראתה עין. ^[10] במחצית השנייה של המאה ה-12 שיגשגה יפו הודות לסוחרי פיזה. ב- 1173 ביקר הנוסע היהודי רבי בנימין מטודילה ביפו, ומצא בה יהודי אחד, המתפרנס מצביעה. היישוב היהודי גדל, בעלי המלאכה נזכרים בתור בעלי מונופול ביצור כלי זכוכית וחרס מצופה שתפסו מקום חשוב בייצוא לאירופה.

בשנת 1191, מסע הצלב השלישי בראשות ריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה הגיע ליפו, מצא אותה הרוסה, עד שלא ניתן למצוא בה מקום לינה. הצבא נאלץ לחנות בכרמי זיתים מחוץ לעיר ו"סעדו לבם בהמון פירות, תאנים, ענבים, רימונים ואתרוגים - הגדלים בכל הסביבה". הם הצליחו להדוף מהעיר את צבאו של צלאח א-דין.

התקופה העות'מאנית

העיר עמדה בחורבנה עד המאה ה-17 . בשנת 1776 נכבשה העיר עלידי צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב " הממלוכי. הנוסע היווני וולני שעבר בעיר מתאר את תוצאות הטבח שנעשה בעיר:" נשים וטף, זקנים וצעירים, כולם נגזרו לגזרים: ומוחמד האכזר והפראי מכולם ציווה להקים פירמידה מן הגולגלות של המעונים, האומללים האלה, כמצבת זיכרון לניצחונו.^[11] הגבעה כונתה תל א-רוס (גבעת הראשים).

לאחר מכן השתקמה העיר, עד שנפוליאון הטיל עליה מצור בשנת 1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. לאחר שעיר נכבשה, נפוליאון הורה לבצע טבח בחיילי חיל-המצב הטורקי שנכנעו ורוכזו על חוף ימה של יפו אחרי כיבושה: 2,440 שבויים. גם מושלה, אגא עבדאללה הוצא להורג. מגיפות שפרצו בשל החללים שלא הובאו לקבורה, הביאו להרג רב הן בקרב תושבי העיר הנותרים, והן בקרב חיילי נפוליאון, אשר הורה ללא רחמים להרוג אף את חייליו שנדבקו במגפה.

בשנת 1804 סולימאן פחה כבש את העיר בעזרת מוחמד אבו נבוט ובתמורה לכך מינה אותו מושל הארץ אחמד אל ג'זאר למושל יפו. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר, בתקופת שלטונו, 15 שנה, העיר שוקמה, נבנתה והורחבה. נבנתה חומה לכיוון הים, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי בצד המזרחי של העיר והוצבו לצידו תותחים אחדים. בנוסף נבנתה המצודה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל בגבעת יפו של היום. מסגד אל מחמודיה נבנה מחדש ברחבה, המכונה היום ככר השעון. בה גם מצוי מזרקת מים , סיביל , לאספקת מי שתייה לתושבים. סיביל נוסף הוקם בדרך לירושלים, כיום דרך בן צבי, בסמוך למסגד שנקרא "חאן אל קמח". מעמדה של העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות.

ספינות קיטור שהגיעו לנמל הביאו עימם סוג חדש של מתיישבים חדשים - מארצות הברית מגרמניה בני כת הטמפלרים.

הקבוצה הראשונה הגיע בשנת 1852. בראשה הייתה האישה קלורינדה מינור מפילדלפיה במדינת המיין. הם קראו לישובם "גבעת התקוה" (Mount Hope), לימים נבנה במקום בית הספר המקצועי שבח והיום .. הייושב התקיים חמש שנים ונעזב. בהספד שכתב עליה רב באמריקה הוא כתב: "היא הייתה ידידה אמיתית של ישראל והאמינה שהמרת דתם בנצרות תעשה אותם למאושרים" ^[12]

ניסיון אחר של התיישבות היה בהקמת "חוות מודל פרם" היה זה נוצרי שבקש להקים משק חקלאי לדוגמה. מבנה החווה שוחזר ומצוי היום בחצר משרדי חברת החשמל בתל אביב.

בשנת 1865 נעשה ניסיון נוסף להתיישב ביפו על ידי חברים ל"כנסייה של המשיח" (Church of Messiach) בראשות א. אדמס ו י ג'ייקובס. אלו הביאו עימם לוחות עץ לבניית בתים. חלק מבתים אלה שוקמו ומשמשים לאיכסון עד היום ^[13] . ההתיישבות של האמריקאים עודדה את היהודים והאמינו כי הדבר ישפיע על התפתחות היישוב היהודי. עיתון הלבנון כתב בשנת 1867:" שמחתי יחד עם כל הדורשים לשלום ירושלים, בעת בוא לארץ הקדושה המתנדבים מארץ אמריקה לכונן קולוניה ולעבוד את האדמה בארץ הנשמה: בתקוותו כי מהם יראו גם אחינו נדיבי עם ה' וכן יעשו גם הםה ויתנו ידם לחברת ישוב ארץ ישראל ^[14]. המושבה לא התקיימה זמן רב ובשנת 1868 נעזבה. עד היום הערבים קראו למקום "אלאמליקאן" שיבוש מהמילה האמריקאיים.

אחריהם הגיעו הגרמנים. תחילה הם הקימו שכונה זעירה בשם "ואלהאלה" (Walhalle) שפרושו "גן העדן של האלים הגרמנים הקדמונים. הם נטעו גן עצי פרי, אשר נתן השראה לראשוני המתיישבים במושבות אשר ראו בכך דוגמה לאפשרויות גידול עצים על אדמות הארץ ובתנאיה האקלימיים. הטמפלרים גידלו פרי הדר בפרדסים במושבות שרונה ווילהלמה ושיווקו דרך נמל יפו את תפוזיהם תחת שם המותג "Jaffa Oranges" הקיים עד היום.

פני העיר יפו

משה ריישר ביקר בעיר בראשית המאה ה-19 ובספרו שערי ירושלים הוא כותב על העיר

	עיר ישנה על חוף ים התיכון. חוף לאוניות הרבה המוליכות אליה כל מיני סחורות אשר נתחלק לירושלים ולשאר היערות. רוכלות העמים ובפרט בבורית [15] שהמוקפת חומה גבוה עבה כשלש חומות ולמעלה נקיקים להעמדת כלי שריפה (קאנאנין) - היום תותחים. סביבה גנות ופרדסים נחמדים מכל עצי פרי תנובה הרבה מאד: ונשקפת על פני השרון כגן אלקים. לדעת קצת חכמים היא בנויה עוד מימי נח והוא קבור בה. בשנת תקצ"ז (1837) הייתה רעידת אדמה גדולה מאוד ושלשה עשר אלף איש ירדו שאולה ורוב הבתים נהרסו.
– עמ' 25

שרגא פייבל כהנוב, איש העלייה הראשונה, יוצאי רוסיה כותב על מראה העיר בשנת 1885 . תחילה הוא מספר כי מספר היהודים בעיר הוא מועט ואחר כך הוא עובר לתאורם :

	הם לא נבדלים מן הערבים לא בתלבושתם ולא בכיסוי-ראשם. הספרדים היפואים, יוצאי המערב - מרוקו, תוניס ואלג'יר - לא נבדלו מן הערבים גם בלשונם. היהודים הראשונים שראינו ביפו, המה סרסורים, לא נבדלו מן הערבים גם במידת תרבותם".

והוא ממשיך בתאור העיר יפו. הוא רואה כי בעיר מסתובבים סרסורים יהודים, הבחרים (יורדי הים), הסבלים , החמרים (מובילי החמורים) והגמלים (מובילי הגמלים ) ואז הוא ממשיך בתיאורו: .

	זעקותיהם וצריחותיהם הגסות החרישו את האזנים. ודומה כי עוד רגע אחד ויקומו איש על חברו וירצחו איש את חברו נפש. וכל זה נצטרף בלבי לרושם אחד: עיר שכולה ערבים.
– שרגא פייבל כהנוב

חידוש הקהילה היהודית

הרב יעקב שאול אלישר ^[16] מספר בזכרונותיו כי היהודים שהיו מגיעים ליפו, היו נוהגים להתאכסן, בבואם לארץ ישראל, בביתו של לא-יהודי. בעל האכסניה היה מודיע ל"פקיד העדה" בירושלים את מספר היהודים שהגיעו. הוא היה מארגן שיירה של חמורים, כולל תיבות מעין עריסות לנשיאת זקנים, וכך עלו לירושלים. בדרך הנוסעים לנו באכסניה יהודית ברמלה ושילמו דמי מעבר לשייח שהיה באבו גוש ובעוד "איזה כפרים (שילמו)מס קצוב".

בשנת 1820 עלה לירושלים "הגביר" ר' ישעיהו אג'ימאן מאיסטנבול, "איש עשיר ונכבד", שהיה ההשולחני, מנהל הכספים, דפתרדאר של ראש חיל "ייניצ’רים", כוחות העילית של האימפריה העות'מאנית . הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה עבור העולים המגיעים לארץ ישראל בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יאהוד" - דהיינו חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הוא הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מנין יהודים ביפו.

בשנת 1832, תחת שלטון מוחמד עלי, אשר הגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. לעיר הגיעו יהודים ממרוקו אשר ניסו להגיע לצפת וספינתם נטרפה בים מול חיפה. בחיפה העולים לא מצאו פרנסה. הם עברו לעזה ושם הצליחו במסחר החיטה, אשר ייצאו אותה לחו"ל דרך נמל יפו. העולי ממרוקו יחד עם משפחות מיוצאי מרוקו מירושלים הקימו בשנת 1838 שכונה קטנה מסביב לאותה האכסניה. לאחר שנים הם קנו חלקה לבית קברות ולא נאלצו יותר להוביל את הנפטרים לקבורה בירושלים. בשנת 1839 הגיע קבוצת אשכנזים ליפו. היות שהייתה מגפה בארץ הם לא הורשו לעלות לירושלים. כאשר בוטל האיסור לצאת את העיר אחדים מהם החליטו להמשיך ולהתגורר ביפו. הם הצטרפו לעדה הספרדים ויחד התפללו בבית כנסת אחד.

בשנת 1841 מונה הרב חיים אברהם גאגין לחכם באשי הראשון בירושלים. הוא מינה את רבי ר' יהודה הלוי מרגוזהּ‏ יוצא העיר דוברובניק היום בקרואטיה , שכבר היה בעיר ועסק במסחר, ל"ממלא מקומו" ביפו. תפקידו היה להסדיר את משלוח עולי הרגל לירושלים באמצעות שיירות, אשר עד אז נעשה על ידי פקיד העדה מירושלים.

בשנת 1856, אחרי מלחמת קרים וקביעת ההסדרים לגבי השליטה על כנסיית הקבר בירושלים , נחתמו ההסכמים בין מעצמות אירופה לבין האימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר הקפיטולציות , שסיפו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לצחום האימפריה. וכך גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, כאשר רובם הגיעו דרך נמל יפו. וכך זכתה העיר להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולאריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר.

בעקבות גידול תנועת עולי הרגל ו העלייה בהיקף המסחר, החליטו אחדים מתושבי ירושלים עם חיים אמזלאג בראשם להשתקע ביפו. סיר אמזלאז ושותפיו הקימו בית מסחר בעיר ולאחר שנים אחדות הוא התמנה לסגן קונסולבריטניה בעיר . "והדבר הואיל הרבה כמובן להרחבת היישוב היהודי בעיר. בעקבותיו ירדו לעיר אשכנזים נוספים ןכך נוסדה העדה האשכנזית ביפו.

בשנת 1863 הקהילה היהודית ביפו החלה להתארגן . ר' יהודה הלוי מרגוזהּ‏ יזם את הקמת "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה הייתה הקמת סניף של חברת כל ישראל חברים, בנשיאות חיים אמזלאג וכך ב-12 במארס 1868 נוסד בית-ספר לבנים מטעם החברה.

אביו של חיים אמזלג, יוסף אמזלג, שהגיע ליפו מעיר גיברלטר, היה ידיד אישי של משה מונטפיורי. ואירח אותו בעת ביקוריו בעיר. בשנת 1855 מונטיפיורי רכש פרדס על מנת לספק תעסוקה ליהודים תושבי יפו.

בשנת 1869 החלו לנסוע לירושלים בעגלות רתומים לסוסים במקום על חמורים. העגלה הראשונה שעלתה לירושלים נסע בה פרנץ יוזף קיסר אוסטרו-הונגרית.וכך תארו אותה:

	נפלא היה בעיני בייחוד מראה מרכבת הקיסר...אמנם ידעתי עבר את רכבי פרעה מן החומש..אך מרכבת מוחשית-ממשית ראיתי לראשונה רק ביום הגדול ההוא.
– פ.כהנוב

במסעו של הקיסר חנכו את הדרך החדשה לעיר, את הקמת פונדק הדרכים בשער הגיא והחלה במסלול יפו-ירושלים תנועה עירנית של נוסעים ותיירים פ.כהנוב מספר בזכרונותיו כי העגלות הראשונות היו מגרמניה ןממצרים אך אלו לא עמדו בתנאי הדרך ואז הביאו עגלות חזקות הסוריה. בשנת 1875 היו כבר חמישים עגלות שנסעו בדרך לירושלים. אמנם לא היה קל לנוסעים: בעליות ביקשו מהם לרדת "משופ צער בעלי חיים", בירידות "משום חשש סכנה" ובמישור "תרדו ותטיילו לשם תענוג".

בין השנים 1879 - 1868 גדל מספר תושביה של העיר ונהרסו החומות שהקיפו אותה. בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה בפרברי יפו נווה צדק ובשנת 1890 - השנייה ,נוה שלום ובהמשך הוקמו שכונות נוספות, בין השאר שכונת שבזי. שכונות אלה היו לחלק מתל אביב לאחר הקמתה בשנת 1909.

בשנת 1890 מסכם אברהם משה לונץ בספרו מורה דרך בארץ ישראל וסוריה מה ניתן לנוסע לצפות ביפו. ביום שלישי מגיעות האוניות ליפו. "חוף בנוי מתוקן" אין. "אם הים גועש על הנוסע לסמוך על בעלי הסירות כי יביאו אותו לחוף". בעיר שלושה בתי מלון. לעשר מדינות יש קונסול בעיר היכולות לעזור לך בעת הצורך, חמישה שירותי דואר, חלפן כספים אחד ורופא יהודי אחד. בעיר 16,000 נפש מהם 2,700 יהודים: ספרדים - 1,100 ואשכנזים - 1,600.

"סחר העיר הזאת רב כי אדמתה דשנה ופטריה". בקרבתה 300 פרדסים, ומיליוני תפוזים, לימונים ואתרוגים, נשלחים מכאן לחו"ל. יפו היא עיר נמל ובשנה שעברה עברו דרכה 399 אוניות קיטור ו-554 אוניות מפרש. בעיר "ועד הפועל" הדואג לעולים לארץ ישראל.

בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ. באוקטובר 1898 ביקר בנימין זאב הרצל ביפו, ושהה בבית מלון קאמיניץ . בשנת 1895 היו ביפו כשמונה עשר אלף תושבים, מהם כשלושת אלפים יהודים. באותה העת התיישב בעיר הברון הרוסי יוסטינוב, ופתח בה בית חולים.

רבני יפו

היהודים ביפו התגבשו לכדי קהילה באמצע שנות השמונים של המאה ה-19. בתחילה בחרו ברב יהודה ליב חפץ, אחד הקנאים שבאנשי חוגו של הרב יהושע לייב דיסקין. הוא החזיק מעמד ברבנות במשך כששה חודשים אך במהרה שב לירושלים לאחר שהעיר החפשית יחסית לא מצאה חן בעיניו. לאחר מכן נבחר כרב הרב נפתלי צבי הרץ הלוי, שהיה גם הוא איש ירושלים מחוגו של הרב דיסקין, אך בשונה מקודמו היה סבלן לכל והחזיק בתפקידו עד מותו ב י"ד בסיון תרס"ב. עוד קודם לכן פרשו מן הקהילה חלק מהחסידים אשר הביאו לעצמם רב משלהם בשנת תר"ס. בשנת תרס"ד נבחר הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרבה של יפו והוא החזיק בתפקיד עד שנת תרע"ט, למרות שבפועל לא נכח בעיר החל משנת תרע"ד, קצת לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ^[17].

בית ספר תחכמוני

ביוזמת הרב קוק הוקם ביפו בית ספר תחכמוני, הראשון מבין בתי הספר מסוגו בארץ ישראל. בית הספר "תחכמוני" "מטרת התחכמוני ברורה היא, להרים את דגל היהדות האמתית בא"י באופן שתהיה מלאה בכל הטוב .... הנמצא בכל המפלגות השונות, ולעבד סגנון מיוחד..." (איגרות הראי"ה ב, עמ' י"ג)^[18]

בית הספר זכה לברכתו של הרב קוק אשר כתב בה'תרס"ח (1908) אל חברי המזרחי באירופה:

	בעיר הקודש יפו כבר נמצא בית ספר אחד, אשר מטרתו מתאימה לחפץ כבודם, והוא בית ספר 'תחכמוני' שחברו בו תורה וחכמה, והשלטת השפה העברית, בתור שפת לימודים, והוא נוסד כולו על פי חפץ שלומי אמוני ישראל, באופן שכל יראי ה' והחרדים את דברו יוכלו למצוא בו חפץ, והכל יכנס תחת שם בית ספר "מזרחי".
– הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תרס"ח

ראשית "תחכמוני" ביפו בחדר מתוקן שהוקם בשנת 1905 על ידי אנשי אגודת "אחוה" במטרה לשלב מעט לימודי חול בתוכנית הלימודים, שרובה המכריע נותר עדיין בתחום לימודי הקודש. בשנת תרס"ח (1908) שלמדו בו כשמונים ילד. בעקבות ביקור הרב י. ל. מימון בארץ ישראל בקיץ תרס"ח, כשליח מרכז מזרחי ברוסיה כדי לבחון את מצב החינוך הדתי בארץ ישראל. מרכז המזרחי בפרנקפורט אימץ את המלצת הרב מימון בדבר הענקת חסות המזרחי ל"תחכמוני", הרב ראה בתחכמוני בלם פוטנציאלי להתפתחות הגימנסיה העברית "הרצליה" אשר נוסדה בשנת 1905 ביפו ההשפעה שרכשה הגמנסיה בקרב הקהילה היפואית ומחוצה לה, דירבנה את חרדי יפו בעידוד הרב ליזום הקמת מוסד דתי מקביל.

עם הקמת תל אביב בית הספר עבר לרחוב לילינבלום. בבניין בו שכן בי"ס תחכמוני, האולפנית של תל אביב.

הגימנסיה העברית

הגימנסיה העברית "הרצליה" נוסדה בשנת 1905 ביפו על ידי ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה מטמון-כהן. נסיון קודם שלהם היה בארגון חינוך עברי באודסה . בארץ הם ניסו להקים גימנסיה עברית בראשון לציון . באוקטובר 1905 הם פתחו לראשונה את הגימנסיה בביתם הפרטי וקראו לה "הגימנסיה העברית". הגימנסיה החלה עם 17 תלמידים ורק אחר כך היא גדלה, כאשר בתחילה אלו ילדים מהמיסיונים ביפו. עם הגידול הם עברו לנווה שלום (שכונה).בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב ונקראה על שם בנימין זאב הרצל, וכך זכתה לשם בו היא מוכרת כיום הגימנסיה העברית "הרצליה". ^[19]

מוסד חינוכי נוסף היה ביפו, ראשון מסוגו בארץ בית ספר למורות בניהולו של ד"ר ניסן טורוב, אשר בין השאר נימנה על הכותבים לעיתון הארץ[2].

אחד העם בקר בגימנסיה ושהה בה ימים אחדים. על רשמיו כתב מאמר בשנת 1912. הוא מתריע על מצב לימודי היהדות בגימנסיה ועל הגישה ללימוד התנ"ך. הוא שולל את גישת מורי הגימנסיה להתעלם ממורשת היהודית של שנות הגלות ולנסות לקשור את התלמידים הנוכחיים בגימנסיה ישירות אל תקופת התנ"ך - בראשית העם היהודי והוא מסכם:

	אבל אנו, בני הגלות, עם כל היותנו מבינים הלך רוחם של המורים האלה ועם כל הכבוד אשר ירחש לבנו למקור שגיאותיהם, לא נוכל בכל זאת לקבל באהבה גם עצם השגיאות. אי-אפשר לפסוח על אלפי שנה של היסטוריא ולחנך עכשו "יהודים קדמונים", כאלו חיו בדורו של ישעיהו. השלשלת ההיסטורית, אם מוציאים מתוכה את החוליות שבאמצע, אין ראשה וסופה מתאחדים לעולם. הילד היהודי בימינו, ואף זה שבארץ-ישראל, הוא פרי החיים ההיסטוריים של כל הדורות, ובשביל שיכיר את עצמו ואת עמו צריך שיכיר את קנינינו הלאומיים – וגם התנ"ך בכלל – לא רק בצורתם "המקורית", כי אם בכל הצורות שבהן נתלבשו במשך הדורות והיו לכחות פועלים בחיי העם. ואם תעלימו מן הילד את ההתפתחות ההיסטורית המאוחרת ותראו לו רק את "הזוהר הטבעי" של התקופה הקדמונית, לאמור: "כזה היו אבותיך, והיה אף אתה כמהם!" – יהיו תוצאותיו של החנוך הזה בכלל כתוצאותיו ביחס לידיעת התנ"ך בפרט: מרוב השתדלות לטהר רוח הילד מרשמי הגלות ולקרבו אל "המקור" הקדמוני, תעשו לו את הדברים מבולבלים כל-כך, עד שלא ידע, מה מקומו בעולם שהוא חי בו ומה הוא היחס בינו ובין שאר בני עמו, שעדיין "רוח הגלות" שולטת בהם....
– מובא בפרויקט בן יהודה

מסילת הרכבת לירושלים

היזם הירושלמי יוסף נבון, איש ציבור ידוע ביישוב היהודי בארץ ישראל, החל להתעניין בסלילת מערכת רכבות בארץ בשנת 1885. הוא נפגש עם המהנדס ג'ורג' פרנג'יה, שהבטיח לו כי קו רכבת בין ירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול ויצריך השקעה קטנה שתחזיר את עצמה במהירות. נבון חתר להשגת זיכיון מהממשלה העות'מאנית להנחת מסילות רכבת בארץ ישראל, ולשם כך עבר לקונסטנטינופול לשלוש שנים. בסופו של תהליך השתדלות ארוך אצל פקידי הממשלה, הצליח נבון ב-28 באוקטובר 1888 להשיג את הזיכיון. הממשלה העות'מאנית אישרה ליוסף נבון להניח מסילת רכבת מיפו לירושלים וקצבה את הזיכיון להפעילה ל-71 שנים.

המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו לכיוון דרום-מזרח דרך עמק לוד אל תחנות הרכבת לוד ורמלה. משם הדרימה המסילה עד תחנת הרכבת נחל שורק (כיום, במפגש הנחל עם כביש 3). המסילה התפתלה מזרחה לאורך נחל שורק דרך תחנות תפעוליות ליד הכפרים הערביים סג'ד, דיר א-שיח' ובתיר. הרכבת המשיכה לטפס בין הרי ירושלים ב"שביל החמורים", דרך עתיקה שהובילה אל העיר, לאורך יובל של נחל שורק הקרוי נחל רפאים. בעמק רפאים הצפינה המסילה עד תחנת הרכבת ירושלים (שנבנתה בסמוך לחאן הירושלמי). המסילה הייתה מסילה בודדת לכל אורכה והרוחב שלה עמד על 1000 מילימטר. לבסוף, נמתחה המסילה לאורך 87 קילומטרים וחלפה מעל 176 גשרים (מתוכם, שבעה גשרים ממתכת). הנחת המסילה הסתיימה באוגוסט 1892.

ב-ה' בתשרי תרנ"ג (26 בספטמבר 1892) יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגלי האימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות. בטקס חנוכת מסילת הברזל נכחו שליח מיוחד מטעם סולטן האימפריה העות'מאנית, מושל מחוז ירושלים מטעם האימפריה, הקונסולים בירושלים ועיתונאים רבים.

בעיר יפו התגוררו בני כל הדתות - נוצרים מסוגים שונים (פרנציסקנים, מארונים ויוונים), מוסלמים ויהודים. דרך עתיקה הובילה מן הנמל, אל ירושלים, בחומתה היה קבוע שער יפו. רחוב ראשי בירושלים נקרא "רחוב יפו" כשם שרחוב ראשי ביפו נקרא "רחוב ירושלים". דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, בו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה.

מרכז המושבות

תחילת המאה ה-20 הייתה תקופה שבה היה מספר היהודים בעיר הגיע לשיא של התקופה שקדמה לקום המדינה: בשנת 1907 8,000 מתוך 40,000 תושביה היו יהודים. הייתה זאת רק חלק מהפעילות היהודית בעיר. יפו הייתה גם מרכז המושבות היהודיות בארץ. אליה הגיעו היהודים מהגולה וממנה פנו למושבות הראשונות. ביפו קבלו את המידע על הקרקעות העוטדות למכירה ועל מקומות העבודה הפנויים. פעילות זאת התרכזה סביב בח'אן מנולי.

הח'אן היה אכסניה לעוברי אורח בבעלות ארמני בשם מנוּ‏לי. היה שימשה תחנה מרכזית של העגלות שנסעו למושבות הראשונות. אליה הגיעו בני המושבות ליפו לקניית המוצרים שהיו דרושים להם ולשם שיווק תוצרתם.

אל החאן הגיעו גם העולים החדשים וכאן המתינו להם סוחרי הקרקעות. הח'אן כונה על ידי משה סמילנסקי "מרכז המושבות ביפו". בסביבתו היה גם המוסדות אשר סיוע לקליטת העולים : ועד חובבי ציון והמשרד הארצישראלי.

ב26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו פלשתינה" שייקרא לימים "בנק לאומי". בשנת 1921 העביר הבנק את עסקיו לתל אביב.

בשנת 1908 פרץ גל של מעשי איבה נגד יהודים. ביפו, בניגוד ליתר הערים, יהודים לא חיו ברובע משלהם, אלא חיו בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית. היו עסקים ביניהם וגם עסקים משותפים. בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים בטורקיה נוצרה אווירה אחרת בים הקהילות. באותה תקופה החלו גם להתפרסם עיתונים אנטי ציוניים. היה זה אות אשר בישר את אשר יקרה כאשר ידרדרו היחסים בין שתי האוכלוסיות בשנת 1921.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, וכרבע מהם יהודים. העיר שימשה כמרכז לבאים לארץ, (בין היתר התגורר בעיר בשנים אלו מוסטפה כמאל, שהיה באותו הזמן קצין טורקי, ויהיה לימים לשליטה של טורקיה), והיו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, והתנועה המתמדת של תיירים. עם פרוץ המלחמה היו בשכונה הצפונית, תל אביב אשר נבנתה מחוץ לעיר הצפופה, כאלף איש.

30 במרץ 1917 - ז' בניסן - שבוע לפני חג הפסח - גירוש תושבי העיר, יהודים וערבים במלחמת העולם הראשונה גירשו הטורקים את כל תושבי יפו (ויישובים נוספים, ראו גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר ובהזדמנות הראשונה חזרו לבתיהם.

המנדט הבריטי

ב6 בנובמבר 1917 נכבשה העיר על ידי ההבריטים. לאחר ששבו אליה רבים מתושביה היהודים שמצויים באר חלקי הארץ ובמצרים נמנו בה 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 בתל אביב.

פרעות ביהודים בשנים 1920 ו-1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן של פרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 אשר הפך למאורעות דמים. בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בין ההרוגים בפרעות גם הסופר יוסף חיים ברנר.

בסוף 1922 היו ביפו כשלושים ושנים אלף תושבים, ובתל אביב כחמישה עשר אלף. בשנת 1927 היה מספר תושבי תל אביב כשלושים ושמונה אלף. בתחומי העיר יפו נותרו מספר אלפי יהודים, אך רובם התרכזו בשכונות שהיו על הגבול עם תל אביב, וניתן היה לראותם כחלק מתל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילת שנות השלושים היו בשתי הערים יחדיו כשמונים אלף תושבים.

המרד הערבי הגדול

המרד הערבי הגדול , המכונה "מאורעות תרצ"ו" , הפתיע את היישוב. ארבע ימים לפני שהוא פרץ הייתה התקפה ערבית על רכב יהודי שנסע בין טול כרם לג'נין. אחד ההרוגים היה מיוצאי העיר סלוניקי . בהלוויה שקיימו יוצאי העיר " חסונים וחמי מזג" הותקפו הולכי רגל ערבים. ביפו הופצה שמועת שווא, כאילו היהודים רצחו 4 ערבים. לההגנה הייתה עמדת תצפית ביפו מול המסגד הגדול וכך ניתן היה לקבל מידע מראש על ההתארגנות ההמון הערבי בעת צאתו מן המסגדים^[20]. מידע כזה לא התקבל בשבועות הבאים. עם זאת, ב-19 אפריל 1936 הוכרזה שביצה כללית בנמל יפו. היה זה האות לפתיחת מאירועות הדמים בארץ. ואכן לאחר זמן מה המון ערבי נזעם נאסף ליד הסראיה ותקף יהודים עוברי אורח ובמקומות עבודתם. גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו: נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה הותקפו בבתיהם ומן המארב.

במסגרת השביתה הכללית הושבת גם נמל יפו למשך ששה חודשים, דבר שנתן תמריץ לפתיחת נמל תל אביב.

במטרה לדכא את המאורעות ביפו, העיר הראשונה שבה הן פרצו, הכינו הבריטים את מבצע "עוגן". שם המבצע ניתן לפי המתווה שעשו מפקדי הצבא על מפה אוירית של העיר. הדרכים שנפרצו ניראו מהאוויר כעוגן . המטרה הייתה מטרה להשתלט על מרכזה של העיר, היום גבעת יפו וככר קדומים במרכזה על ידי פיצוץ מאות בתים, חלקם מהאוייר על מהת לפלס דרכים בתוך השטח העירוני הצפוף. נתיבים אלו הם מהווים את דרכי המעבר המודרניות של העיר העתיקה .

המערכה על יפו

המערכה על יפו החלה עם פרסום המלצות ועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, שמונתה על ידי האו"ם במאי 1947 לדון בשאלת ארץ ישראל. הנציב העליון הבריטי פנה אל מנהיג ערביי ארץ ישראל אמין אל-חוסייני בשאלה האם הצלחתו לשנות את ההצעה בכך שיפו תשאר בידי הערבים תגרום לתמיכתם בתוכנית החלוקה. תשובתו הייתה: "לאוו נחרצת". שאלת עתיד ערביי יפו עלתה לסדר היום^[20].

סירובו של המופתי הייתה מבוססת על העובדה כי יפו הייתה לאחת המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ ,ישבו חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז התקדם ביותר של האוכלוסייה. בינתיים ההגנה המשיכה במעקב אחרי המתרחש ביפו.סוכנים של ש"י קיימו מעקב רצוף אחרי הלך הרוחות בעיר. בסתיו 1947 ביצרה ההגנה עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב אשר גבלו ביפו ואיישה אותן במגויסים .

בספטמבר 1947 משלחת ארצות הברית לאו"ם התבקשה "לעשות הכל כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ ישראל". וכך הוצע כי יפו שהייתה אמורה להכלל במדינה היהודית תהיה מובלעת, השייכת למדינה הערבית. יתרון נוסף היה להצעה, מספר הערבים בשטח מדינה היהודית המתוכננת יפחת ב-70,000. ^[20]. ואכן, כך נקבע בסופו של דבר בתוכנית החלוקה, למרות שהתנאי לא התקיים: הערבים לא ראו במחווה "פתרון לבעיית ארץ ישראל". לקראת ההצבעה באו"ם על החלטת החלוקה הוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי ארץ ישראל, הקים ביפו, ובעוד ערים "ועד לאומי" , אשר אסף תרומות למען המאבק על ארץ ישראל .

יריות ראשונות

יום אחד אחרי החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל אביב יפו . היה זה הראשון בסדרת נפגעים מצליפות בעיקר ממבנים גבוהים מסביב לתל אביב, דוגמת מסגד חסן בק, לעבר קטעים מרחובות הרצל, עלייה ואלנבי שהיו חשופים לאש הצלפים. המרכז המסחרי של תל אביב עבר למרכז העיר. בהמשך, מתנדבים מעיראק הצטרפו לצלפים מצריחי המסגדים וגם כבשו בתים נטושים באזורי ספר. ההגנה הגיעה להערכה כי הצליפות מבוצעות על ידי אנשי צבא לשעבר ואנשים שקבלו אימון מיוחד , היו אלה "קלעים מצוינים מטבעם", אם כי לא היה ברשותם ציוד אופטי מיוחד ^[20]. הצליפות משכונת מנשיה לעבר רחוב אלנבי חייבו פעולות נגד, ואלה בוצעו בחלקם על ידי האצ"ל והלח"י.

ההגנה על תל אביב מיפו נתקלה בקשיים מפאת מחסור בכח-אדם מגויס. "משימת ההגנה על עיר מולדתם לא הלהיבה את דמיונם של צעירי תל אביב ...צעירי העיר לא תרמו אפילו גדוד אחד בעוד שהיו מסוגלים להכפיל את הכוח הנייד של הההגנה בארץ". למזלם תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו והזרים שהיו בעיר , ופגעו באוכלוסייה האזרחית, תרמו להורדת המורל ברחוב בערבי. הם הבחינו היטב בסכנה הצפויה. וכך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי : "לשרתוק ניתן הכל מה שבקש...הוא קבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשלו של איבה יהודית". ^[20].ליפו הייהת נחיתות צבאית, הדרכים ליפו היו בשליטה יהודית וסכנת מצור ורעב נשקפה לתושביה. בנוסף לכך פיקוד צבאי אחיד לא היה להם וגם לא מטרת לחימה אחידה. אם כי סיוע עקיף הם קבלו מערביי רמלה ולוד שחסמו ליהודים את הדרך לירושלים ומערביי "סלמה" וו"יאזור" שתקפו את השכונות הצזרחיות של תל אביב.

ב-8 בדצמבר הייתה ההתקפה הראשונה המאורגנת ובכוחות גדולים על שכונה בתל אביב. 300 ערבים מיפו ומסלמה כבשו את שכונת התקוה: 32 צריפים עלו באש, 300 אנשים נשארו ללא קורת גג ו-2,500 תושבים ברחו מהשכונה. הערבים לא ניצלו את הצלחתם בשל עיסוקם בביזה. להגנה הייתה מסקנה : "הערבי מוכן לרצוח ולשדוד אך לא למות". תושבי יפו, אשר כלכלתם הייתה מבוססת על גידול ויצוא פרי הדר, בקשו את הפסקת הפעולות הצבאיות לפחות בתקופה זו של שנה. ב-9 בדצמבר, יום אחרי הקרב על "שכונת התקוה" נחתם הסכם בין ראשי הערים להחזיר את השקט למשך עונת ההדרים.

ב-13 בדצמבר הייתה הפשיטה הראשונה של אצ"ל על יפו. רוב הכוח היה משכונת התקוה ומכרם התימנים. היו חדירות יבשתיות ליפו ונחיתה מהים בחוף מנשיה ובנמל יפו.

אירוע החודש הראשון ללחימה הוכיחו שתושבי תל אביב לא ערוכים להגנה ותושבי יפו לא היו מוכנים כלל לבאות: הנמל הושבת והפרדסים לא טופלו. הבריטים העריכו כי אנשי ההגנה ינסו לגרום לבריחת הערבים מיפו ומחיפה כדי לאכלס את בתיהם ביהודים . הש"י מסכם ביפו יוקרתה של ההגנה נמוכה אין תגובה מספקת נגד הפשעים. ראש המדור הערבי בסוכנות אליהו ששון התבטא:"אילו חסלנו את אבו כביר היינו מחסלים את ה"מאורעות ומשתקים את יפו אחת ולתמיד, אילו הכינו כראוי את כפר סלמה הוא לא היה מטריד יותר אותנו יומם ולילה חודש ימים". לעומתו סברו אמשי המטכ"ל כי אם ישימו מצור על העיר ותפוחי זהב לא יגיעו למשלוח לחו"ל באמצעות נמל יפו "הערבים יבקשו שלום". הם דרשו לערוך מצור על העיר ו"חטא הוא שטרם סגרנו את העיר". הפרדסנים היהודים היו נגד הפגיעה הכלכלית ביפו^[20].

פיצוץ בניין א-סראיה

בית הממשלה הטורקית (א-סראיה ) ביפו , לשעבר, היה מסמלי המימשל . בין השאר, הודות למיקומו במרכז המינהלי של העיר - כיכר השעון. בבנין שכנו בה משרדי "הוועדה הלאומית" של החוסיינים" . הוועדה שימשה מרכז-פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקבלה הוראות ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני - מנהיג ערביי ארץ ישראל.

לח"י הביא לקרבת המבנה מכונית תופת ופיצץ אותה. מחלקת הידיעות של לח"י האזינה לשיחות באותו יום וקלטה את הדיווח הבא:

	איש מערכת א-דיפע: ( בתגובה למידע ראשוני) יא שייח', עוד שתי פצצות כאלה ולא ישאר זכר ליפו ! איפוא כל השמירה שלנו ! העיתונאי המדווח מהשטח: שאל את ד"ר הייכל ראש הוועדה הלאומית. הוא קבל 50 איש חמושים להגן על העיר: 25 שלח לביתו ורק 25 הואיל להפקיד על העיר דיווח לחג' אמין אל-חוסייני: תשעה הרוגים, חמש עשרה עדין קבורים מתחת להריסות ומאה פצויים. המצב ביפו קשה - קשה לתארו.
– אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות- כרך ג', עמ' 72

מושל המחוז הבריטי דיווח לנציב העליון שבהלה אחזה בתושבים, הצבא סגר את כל המבואות לעיר,והשאיר רק מוצא אחד פתוח לשאר חלקי הארץ.

הכיתור ממזרח: אבו כביר

בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כחמשת אלפים נפש. מיד לאחר 29 בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לפגוע בתחבורה לירושלים ולמושבות הדרום עד שנאלצו לסלול כביש עוקף. בהמשך הערבים המשיכו לירות ולצלוף מאבו כביר רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין.

כיתורה של יפו החל בכיבוש שכונת אבו כביר, אשר שלט על הכניסה היחידה לעיר. הכיתור הושלם בשלבים:

• ב-12 בפברואר 1948 נפרצה הדרך אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. ההגנה נסוגה עם עם שני הרוגים .

• ב12 במרץ 1948 מרגמות דוידקה , שהופעלו לראשונה, הפגיזו את אבו כביר. קולות נפץ וענני עשן התאבכו אל על השפיעו פסיכולוגית והערבים נטשו את העמדות. אגדות ומעשיות נפוצו ביפו על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום" שהם הנשק הסודי של היהודים.

• ב-31 במרץ 1948 חודשה ההתקפה על אבו כביר.

• בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר.

המעבר ליפו היה תלוי בנוכחות כוחות שיטור בריטיים.

הכיתור מצפון: מנשיה

ההגנה המתינה לשעת כושר על להשלים את כיבוש יפו. ניתוק יפו משאר חלקי הארץ קבע למעשה את גורל העיר. הייתה רק שאלה של העיתוי. האצ"ל החליט לא להמתין.

ב־25 באפריל 1948 פתח האצ"ל במתקפה על יפו והחליט לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלה מנשיה שחצצה בין יפו לבין תל אביב. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. האצ"ל נדרש על ידי הבריטים לפנות את השכונה ובמשא ומתן עם "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם והם יפרידו בין היהודים לערבים.

השלמת הכיבוש: מבצע חמץ

מבצע חמץ הביא לסיום המערכה על יפו. הוא החל בעקבות התקפות של האצ"ל על שכונת מנשיה. כך החלה הנטישה של תושבי יפו אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.

ב- 28 באפריל 1948 החל כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני לכתר את העיר יפו, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו, יביא לכניעת תושביה מבלי שהדבר יגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. החלה בריחה המונית מיפו שנמלטו 70,000 מתושביה הערבים וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה.

רוב תושבי העיר נמלטו דרך נמל יפו והפליגו בעיקר לבירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד^[21], בעיקר מקרב דלי האמצעים.

"גן הכובשים" בתל אביב, באזור שהיה לשעבר שכונת צנשיה, מנציח את זכרם של הרוגי האצ"ל וההגנה שנפלו בקרב על העיר.

מדינת ישראל

ב-13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים ^[22] בלבד מתוך מספר משוער של 70,000 . בקרבות על שחרור יפו , ערב קום המדינה ,נפגעו בתים רבים בעיר וחלקם נהרסו כליל . רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לשטח ענק של חורבות . יפו הפך להיות למוקד קליטה של העולים שהחלו להגיע ארצה. אפילו היה לזה ביטוי בשינוי שם שכונה "ג'בליה הפכה להיות "גבעת עליה". בימי העלייה ההמונית בתחילת שנות החמישים יושבה יפו בעולים, מהם שהשתכנו בבתים נטושים של תושביה הערביים, ומהם שהתיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים והוחלפו בשיכונים חדשים.

בשנת 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר והיא הפכה ל"מינהל יפו" במסגרת עירית תל אביב. בראשית שנות החמישים אוחדו שתי הערים, לעיר ששמה תל אביב יפו.

בשנות ה- 50 התיישבו ביפו החדשה, לאורך שדרות ירושלים משפחות עולים רבות , רובן מבולגריה . לפי שלטי הרחוה היה נדמה כאילו יפו היא עיר בולגרית. בין היתר התיישבה ביפו קהילה של עולים מבולגריה ביניהם הרב אברהם בכר שהיה רבה של הקהילה במשך שנים רבות. קבוצת הכדורגל מכבי יפו, שהתבססה על עולים אלה, הייתה במשך שנים רבות קבוצת פאר אשר שיחקה בליגת הכדורגל הראשונה של ישראל, אם כי בשנים האחרונות הדרדרה למשחק בליגות הנמוכות.

בחלק העתיק של העיר, מסביב לככר קדומים של היום , רוב המתיישבים החדשים משכבות נחשלות ועניות מאוד . בשל תנאי הסביבה הירודים והמרקם החברתי הבעייתי נהפכה יפו העתיקה עד מהרה לאזור של פשע ונחשלות וקיבלה את הכינוי "השטח הגדול" שלא הוסיף לה כבוד רב. המוניטין של השטח הגדול הונצחו במחזה "קזבלן" שכתב יגאל מוסינזון. המוניטין האקזוטיים של העיר הונצחו בשיר: "זוהי יפו ילדה, זוהי יפו, שחודרת כמו יין לדם" שכתב יוסי גמזו, ובשירה של להקת "התרנגולים" (מילים חיים חפר): "אין כמו יפו בלילות, אין/אין כמו יפו בעולם/ כשעוברות החתיכות הן/ עם שפתיים צבע דם".

על מנת לשפר את המצב, ולהפוך את החיים בעיר לטובים יותר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים בהם היו חברים יעקב יער, יונה פיטלסון, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחם יפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. הסמטאות המובילות אל הנמל (סמטאות המזלות, הקרויות בשמות המבוססים על גלגל המזלות), גלריות האומנים, המסעדות ומקומות הבילוי, וכן הנמל הציורי, משמשים מוקד לתיירות פנים ולתיירות חוץ. ביפו חיי תרבות ואומנות עשירים: פועלים בה שני תיאטראות - "תיאטרון הסימטה" ו"התיאטרון העברי ערבי", ומתקיימים פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו הקיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".

בשנת 1999 הקים ראש העיר רון חולדאי את "המישלמה של יפו" שהיא מסגרת ארגונית המובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו.

כיום, מתגוררים בעיר כ46,500 תושבים (30,000 יהודים, 16,000 ערבים)

מאורעות חשובים בתולדות העיר

• המאה ה-18 לפנה"ס - שרידי חלקלקה של גבעת יפו
• 1470 לפנה"ס - כיבוש העיר על ידי הפרעה תחותמס השלישי.
• המאה ה-13 לפנה"ס - יהושע בן נון מנחיל אותה לשבט דן.
• המאה ה-10 לפנה"ס - שלמה המלך מביא דרך נמל יפו את ארזי הלבנון ^[23].
• 750 לפנה"ס - יונה הנביא בורח דרך נמל יפו ^[24].
• 520 לפנה"ס - הבאת עצים לבית המקדש השני.
• 301 לפנה"ס - תלמי הראשון כובש את העיר ומתיישבים בה יוונים .
• 140 לפנה"ס - שמעון התרסי ויונתן הוופסי כובשים את יפו.
• 67 לפנה"ס - מרד התושבים ברומיים וטביעתם בים.
• 1033 - 1068 פקדו את חופי יפו גלי צונמי שגרמו בכל אחת מהפעמים לאלפי הרוגים. הגל של 1033 תואר כגל בגובה של 30 - 40 מטרים שהופיע בשעת אחר הצהריים אל חופי יפו, בעקבות רעש גאולוגי חזק באזור קפריסין לפי עדויות של ההיסטוריון הערבי "אבן אל עטיר".
• 1743 - 1776 - קהילה יהודית ראשונה ביפו.
• 1776 - הרג רב בתושבים על ידי מוחמד בי אבו דהב.
• 1799 - כיבוש העיר על ידי נפוליאון בונפרטה.
• 1800 - 1,000 - 1,500 תושבים
• 1810 - 1820 - מושל העיר אבו נבו.
• 1827 - 4,000 תושבים
• 1833 - חידוש היישוב היהודי בעיר - העדה ספרדית.
• 1836 - 10,000 - 15,000 מזה 600 יהודים
• 1837 - רעידת אדמה ^[25] לפי משה ריישר בשערי ירושלים "ושלוש עשרה אלף איש ירדו שאולה, ורוב הבתים נהרסו " ^[26].
• 1840 - 5,000 תושבים, מהם 120 יהודים.^[27]
• 1848 - 13,000 נפש מהם 300 יהודים
• 1856 - 65 משפחות יהודיות ספרדיות ו-3 אשכנזיות.
• 1865 - 15,000
• 1870 - 12,000 תושבים מהם 1,500 יהודים
• 1886 - 20,000 תושבים
• 1888 - הריסת חומות העיר ובעקבותיה הקמת השכונות נווה צדק ונוה שלום
• 1890 - פתיחת משרד חובבי ציון לטיפול בעולים.
• 1892 - הרכבת הראשונה יצא לירושלים]: 23,000 תושבים.
• 1898 - 35,000 תושבים, מהם 700 יהודים.
• 1903 - מגפת חולירע בעיר שהפילה קרבנות רבים. החללים נקברים בבית הקברות החדש, רחוק ממקום מגורים - היום בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב
• 1907 - 40,000 תושבים, מהם 8,000 יהודים.
• 1907 - יסוד המשרד הארץ ישראלי.
• 30 במרץ 1917 - ז' בניסן - שבוע לפני חג הפסח - גירוש תושבי העיר, יהודים וערבים במלחמת העולם הראשונה
• 6 בנובמבר 1917 - כיבוש העיר על ידי ההבריטים: 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 - בתל אביב.
• 1921 - מאורעות דמים, יוסף חיים ברנר נרצח.
• 1922 - 32,000 תושבים, מהם 4,960 יהודים.
• 1931 - 51,366 תושבים, מהם 7,132 יהודים.
• 19 באפריל 1936 - פריצת המרד הערבי הגדול ביפו.
• 13 במאי 1948 - כיבוש יפו. רוב תושבי העיר הערביים עזבו אותה.
• 1950 - יפו אוחדה עם תל אביב
• 1999 - הוקמה המינהלה של יפו לשיקומה ופיתוחה של יפו.
• 2006 - 46,500 תושבים: 30,000 יהודים, 16,000 ערבים.

מקור לחלק ניכר מהנתונים: זאב וילנאי ו-רות קרק

מסורות ואמונות

במסורת היהודית

משה ריישר בספרו שערי ירושלים כותב כי רבי אברהם אזולאי, נכדו של החיד"א בספרו "חסד לאברהם" כותב על ימות המשיח :

	ואומר להם מלך המשיח כבר נודע ומפורסם שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, אותם שהיו בחו"ל והשתדלו לבא בארץ כדי לזכות לנפש טהורה, ולא חשו על ממונם ולא על גופם, ובאו בים וביבשה, ולא חששו להיותם נטבעים בים, או נגזל ביבשה, או להיותם שבויים ביד אדונים קשים, ובעבור שעשו העיקר מרוחם ומנפשם ולא מגופם וממונם, לכן חזרו רוחניות מדה כנגד מדה, ואתם שהייתם יכולים לבא בארץ כמותם ונתרשלתם לבא בעבור חמדת הממון וחששתם לממוניכם וגופכם ומהם עשיתם עיקר ומנפשכם ומרוחכם עשיתם טפל, לכן נשארתם גשמיים מדה כנגד מדה.ולחמדת ממון שחמדתם הנה הש"י נותן לכם ממון בלי שיעור, שכל כסף וזהב ואבנים טובים ומרגליות הנטבעים בים כל הימים, מושבע הים להביא אותםבים יפו תוך ג' ימים לטבעתם, וכל מה שנטבע מששת ימי בראשית עד זמן שלמה הכל הקיא ים יפו ליבשה ומשם נתעשר שלמה, ומה שנטבע מזמן שלמה עד זמן קיבוץ גליות הכל עתידה ים יפו להקיא אותם ליבשה, והמשיח יחלק אותם לכל צדיק וצדיק חלקו והה"ד (הדא הוא דכתיב - וזה שה שכתוב) "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ [28]" עכ"ל (עד כאן לשונו).
– מעין ג' נהר כ"ב מצוטט בעמוד 25 לספר וגם [3]

מוקדי עניין בעיר

• מוזיאון יפו העתיקה ^[29] משוכן בבית שהיה בשנת 1811 בית המושל העות'מאני, "סלים אבו נבוט". המבנה הוקם על שרידי מצודה צלבנית. עם המעבר של המושל לבית החדש, בככר השעון של היום, היה הבית לבית חרושת לסבון משמן זית. המוזיאון הוקם בו בשנות ה-70 למאה הקודמת על ידי הארכאולוג יעקב קפלן מחוקרי העיר תל אביב ויפו וסביבותיהם. במוזיאון ישנם ממצאים החל מ 6,000 שנה לפנה"ס : בין הממצאים: המזוזות של שער העיר יפו המצרית ושם רעמסס החקוק עליהם, צלמיות, כלי עבודה, מכלי אגירה, כלי ביתונוי, עששיות שמן, וכו'. בחלקם עדות לייצור מקומי, בחלקם יבוא מערים שלחופי הים התיכון. כן מצויות בו מצבות מבית עלמין היהודי הקדום של יפו שהוחזרו על ידי צבי אילן בשנת 1975 מאוסלו שבנורבגיה.

• שדרות ירושלים- ה"רחוב הראשי" של העיר. השדרות ניטעו לראשונה על ידי מושל יפו חסן בק ונקרו על שם אחמד ג'מאל פאשה - מפקד הצבא הטורקי בארץ ישראל ובטורקיה. תלמידי מקווה ישראל נטעו את הדקלים שהיוו את השדרה בראשיתה. הבריטים בכובשם את ארץ ישראל שינו את שמם של השדרות לשדרות המלך ג'ורג'. הרחוב המהווה את המרכז מסחרי הגדול, ניתן בן לחוות את ההוויה היפואית היומיומית.

בשדרות ירושלים מבנה הדואר המרכזי. אחד המבנים המנטוריים הטיפוסיים, בנוי כדוגמת בית הדור בירושלים. הקירות החיצוניים בנויים אבני גיר לבן, כאשר בחלק התחתון יש שורות של אכני בזלת שחורות היוצרות מראה דקורטיבי מיוחד במינו. בשדרות מזרקה, אשר מקומו במקורי היה באמצע השדרה, בהצטלבות הדרכים . הבתים הישנים ברחוב בנויים מאבנים אשר נחצבו מכורכר.

• שוק הפשפשים - שוק עתיקות (אמיתיות ומחודשות) וכל חפץ משומש. במקום גם מספר מסעדות.
• רחוב אילת, היה הרחוב הראשי והחשוב של יפו עד לנטיעת שדרות ירושלים. נקרא במקור רחוב בוסטרוס, על שם נג'יבּ‏ בוסטרוס, ערבי נוצרי, שבנה פה שורה של חנויות. לפני בניית המרכז המסחרי היהודי בתל אביב, רבים מן החנויות היו של יהודים. באחד הבתים היה המשרד הארצישראלי - מוקד הפעילות הציונית בארץ ישראל, בית מלון קאמיניץ - "בית האורחים (בית אשל) פאלעסטינא" בו התאכסן ד"ר בנימין זאב הרצל בשנת 1898, בעת ביקורו בעיר. בקצה הרחוב "ככר השעון" . ראו להלן)

ברחוב נסלל על ידי הבריטים, לאחר כיבוש ארץ ישראל, מסילת ברזל שהובילה מטענים מהנמל לתחנת הרכבת. קרונות הרכבת הובלו על ידי קטר מיוחדף עליו מפרש ונע בכוח רוח הים.

העיר העתיקה

• כיכר השעון, היא מרכז חיי העיר, הכיכר קיבלה את שמה בשל מגדל השעון אשר נמצא במרכזה, שנבנה לרגל מלאת 25 שנים לשלטון הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני, אבן הפינה הונחה בשנת1900 והבנייה הושלמה בשנת 1906. בכיכר השעון המבנים הבאים:
  • ממערב: בניין השלטון הטורקי (א-סראיה אל-ג'דידה - בטורקית = ארמון החדש, כונה גם בית האוצר) שנבנה בשנת 1890. עליו היה סמל האימפריה העות'מאנית (ראו תמונות מטה), פוצץ על ידי לח"י במלחמת העצמאות ב-4 ינואר 1948 ועומד להיות מרכז תרבות טורקי.
  • מערב דרום: שוק חנויות שנבנה על ההכנסייה יוונית-אורתודוכסית, ניכר לפי סמל הכנסייה על משקופי החנויות. נקרא "סוק אל-דר". שם היה מרכז המושבות ח'אן מנולי.
  • ממזרח: מבנה המשטרה ובית הסוהר לשעבר. ציר האורך של המבנה, במקביל לכיכר, ההוא שריד של חומת העיר העתיקה. החלקים ממנו עדיין נראים סימני החומה. לידו "מסגד מחמודיה".
• גבעת יפו - מרכז לחפירות ארכאולוגיות של העיר הקדומה. השריד הקדום ביותר הוא שערים מצריים בני למעלה מ-3,500 שנים ששוחזרו, במקום לוח הסבר לפיו ניתן להבין את מהלך החפירות ותבנית העיר הקדומה.
• כנסיית סנט פטר, הפרנציסקנית על-שם פטרוס הקדוש עומדת בנקודת הקדקוד של יפו. היא נבנתה במתחם הפרנציסקני בעיר בסוף המאה ה-19 על שרידי מבצר צלבני, שהפך לאכסניה פרנציסקנית. המצודה הצלבנית חרבה בימי הממלוכים והיא עצמה קמה על חורבות כנסייה ביזנטית שנחרבה על ידי השלטון המוסלמי הראשון. רק במאה ה- 17 התירו העותמאנים לפרנסיסקנים להתיישב כאן. הכנסייה אינה מבנה טיפוסי - היא בזיליקה ללא סיטראות. בכנסייה פסל לואי ה- IX, החדר בו שהה נפוליאון, וציורי שמן של גורג' הקדוש נלחם בדרקון. בחזית – המלאך מיכאל נגלה לפטרוס על גג ביתו של שמעון הבורסקי.
• המנזר הארמני הוא בן ארבע מאות ומשהו שנים. במנזר הארמני שוכנו חיילי נפוליון שנפגעו ממגפת הדבר. בציור שנמצא במוזיאון הלובר בפריז. אנו רואים את החולים ואת נפוליאון ומהחלון את גבעת יפו
• בית הכנסת לעולי לוב - המכונה "בית זונאנה" נרכש על ידי הגביר היהודי, ראש ועד פקידי קושטא יעקב בן דוד זונאנה ב-1740. רב' יוסף חיים אזולאי החיד"א התארח במלון זה בשנת 1757 וכינה את בעליו"השר המעולה ג'וליפי, תואר כבוד בטורקית, יעקב זואנה ^[30] במאה ה-19 חדל מלשמש את היהודים ושימש כאכסניה וכבית חרושת לסבון. בשנת 1948 החל לשמש כבית כנסת לעולי לוב. בשנת 1995 הפך למוזיאון.
• סמטאות המזלות - סמטאות ציוריות המשופעות בגלריות לאומנות ובפסלים וציורים, המובילות אל נמל יפו.
• המדרון אזור גדול ליד הים שאליו הושלכה פסולת הבניין של כל גוש דן במשך שנים רבות, כך שנוצרו גבעות של אדמה על שטח שהיה בעבר ים. כיום נבנה שם פארק עירוני גדול.
• חוף הריף החוף של יפו, שם מתרחצים בקיץ תושבי יפו. החוף מקושט בשלל קשתות ומדשאות ובשל כך נקרא גם "חוף הקשתות". ממוקם בין שכונת "עג'מי" לבין שכונת "שם הגדולים".
• מאפיית אבולעפיה ברחוב יפת, שהוא אחד מרחובותיה הראשיים של העיר, היא מאפייה מפורסמת.
• רחוב המגדלור, לשעבר שארע-אלח'דר, על שם הכנסייה יוונית-אורתודוכסית בעלת המגדל המחודד הנקראת סנט ג'ורג'. דרומית לרחוב השתרעה החומה שהקיפה את יפו מדרום.
• רחוב יפת, לשעבר רחוב עג'אמי, נקרא על שם קדוש פרסי בשם "איברהים אלעג'אמי". בהרחוב שהוא הארוך ביותר ביפו כולל מבנים אחדים ידועים.
  • המשרד הראשון של חברת אנגלו פלשתינה שנוסד בשנת 1903.
  • בית החולים הצרפתי סנט לואיס. בסמוך לו בית עולים בו נרצחו יהודים במאורעות 1921.
  • בתי הספר של הכיתות הנוצריות: האנגלי, הצרפתי, יוונית-אורתודוכסית והארמני.
  • בית עלמין ליהודי יפו 1840 - 1920. בו קבורים החולים מהמושבות הראשונות שנפטרו ממחלות הטיפוס והמלריה. בו גם קברו של רבה של יפו ר' יהודה הלוי מרגוזה. חללי מגפת הכולרה מיפו, משנת 1902, נקברו בבית הקברות טרומפלדור - היום בתל אביב. השלטונות העות'מאניים אסרו לקבור את הנספים בבתי הקברות ביפו שהיו בתחומי העיר. כן מצויה בבית הקברות חלקת עלומי שם בה נקברו יהודים שהסתירו את דתם, כמו נזירות ואשר חשפו את סודם לפני מותם לבעלת חאן מנולי, היהודיה.
• סלע אנדרומדה נראה מתצפית גבעת יפו העתיקה בתוך הים, שעל פי המיתולוגיה אליו נכבלה אנדרומדה היפה.

נמל יפו

נמל יפו נחשב לאחד הנמלים העתיקים בעולם. הוא מוזכר כבר בספר יונה, כנמל שדרכו ברח יונה הנביא לתרשיש: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה" ([[ספר יונה|יונה]], פרק א', ג).

עם ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היווה הנמל שער כניסה לארץ ישראל, דרכו נקלטו העלייה הראשונה, העלייה השנייה והעלייה השלישית והעלייה הרביעית. מימי נמל יפו היו רדודים, הספינות עגנו מערבית לסלעי החוף (לא היה שובר גלים), והעולים הורדו מן הספינות לחוף בסירות.

באמצע המאה ה-19 עברו בנמל אניות משש חברות ספנות וכל שבוע פקדו אותו חמש אוניות נוסעים. היה זה לאחר שהוקם ביפו מגדלור והותקנו קווי טלגרף תקינים, מלבד שרותי הדואר שכבר פעלו.

ענף יצוא ההדרים היה בראשית ימי ההתיישבות היהודית ענף הייצוא העיקרי של ארץ ישראל. נמל יפו שימש כנמל המשלוח של יצוא זה, ועל שמו נודעו התפוזים הארץ ישראלים בעולם כתפוזי Jaffa.

מאז פתיחת נמל אשדוד בנובמבר 1965 הופסקה פעילותם של נמלי יפו ותל אביב כנמלי ספנות לטעינת ופריקת סחורות. עם סגירתו של נמל יפו כנמל ספנות הוא הפך לנמל דיג. כיום מהווה הנמל מקום היסטורי ותיירותי. הנמל אמור להשתלב ברצף הטיילות של חופי של אביב ויפו.

מסגדי העיר

• מסגד המחמודייה – אל ג'אמע יאפא אל-כביר – נבנה על ידי אבו נבוט, מושל העיר בראשית המאה התשע עשרה, כיום הוא המסגד המרכזי לתושבי יפו, יש בו אולם מרכזי ומסגדים קטנים נוספים בחצרות המבנה. שלושה מקירותיו החיצוניים של המסגד הם חלק מחומת העיר. בכניסה הדרומית ישנו שלט שיש עם כתובת לפיה הושלמו עבודות ההרחבה ב- 1227 להג'רה, (1812). בבניית המסגד שולבו עמודי שיש וגרנית שהובאו מאשקלון, סידנא עלי, עתלית וקיסריה.
• "סביל סולימאן" מצוי בחזית הדרומית של המסגד. גם הוא נבנה בידי אבו – נבוט. זו למעשה בסיסה של מיזרקה. הסביל העקרי שאת שרידיו רואים היום בנוי שיש עם כתובות. מיקומו של הסביל במרכז העיר ובכניסה למסגד משרתת שתי מטרות: אספקת מים חינם וטהרה לפי התפילה.
• מסגד עג'מי, הוקם במאה השמונה עשרה ונקרא על שם הקבר הסמוך לו המיוחס לאיברהים אל עג'מי. במהלך השנים נפגע המסגד בשל הזנחה,ובשנות השבעים שוקם המבנה ונבנה לו צריח חדש.
• מסגד חסן בק, נמצא על הגבול לשעבר בין יפו לתל אביב, היום בקצהו הדרומי של רחוב הירקון, ליד כרם התימנים בתל אביב. נבנה בשכונת מנשייה ביפו, בשנת 1914 על ידי מושל יפו חסן בק בצרי אלע'אבי. המסגד נבנה באמצעות עבודות כפייה, אותן הטיל המושל על תושבי יפו, וכתוצאה מכך סירבו מוסלמים להתפלל בו. במלחמת העצמאות, לפני כיבוש יפו, שימש צריח המסגד צלפים ערבים, שצלפו לעבר העוברים ושבים ברחוב הירקון. בשנת 1983 קרס הצריח, והחל משנת 2000 עבר המסגד תהליך שיקום שבסופם חזר המסגד לפעילות מלאה.
• מסגד הים, ממוקם סמוך לים בצמוד לנמל העיר, לאחרונה שוקם האתר, אך עדיין נותר ללא פעילות.
• מסגד אל סיקסק, הממוקם בסמוך לשוק הפשפשים ובחזיתו מצוי סביל שאינו פעיל עוד. כיום מצוי בשטח המסגד מפעל חברת "כתר פלסטיק" ומועדון חברתי לקהילה הבולגרית.
• מסגד הגבול (מסג'יד אל אביאד), השוכן על גבול יפו-בת-ים, מעולם לא הושלם על ידי מתכנניו הערביים, ובשנת 1948 הוקם בשטח שלד הבניין בית כנסת ("זיכרון קדושים").

מועדונים

(מעודכן לסוף 2006)

• Honey Beach
• Yellow Beach
• דאנג'ן
• התיאטרון
• פאב קרסון
• גוזניק פאב

תיאטרון

• תיאטרון גשר
• תיאטרון הסימטה
• בית מיומנה
• תיאטרון נוגה
• התיאטרון הערבי-עברי

אתרים ומוסדות ציבור בעבר

• קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים, אחר כך נקרא אולם אלהמברה בו הוצג לראשונה המחזמר קזבלן ( מול אלהמברה בשדרה היה המזנון "סמי בורקס" בו הגיש סמי עצמו בורקס לסועדים).
• קולנוע נגה פעל בשדרות ירושלים במקום בו נמצא היום "אולם נגה", אולם הבית של תיאטרון גשר.
• קולנוע צליל פעל בשדרות ירושלים מיקומו היה בדיוק מול קולנוע נגה.
• מועדון אריאנה מועדון לילה שהיה אבן דרך במוזיקה המזרחית בארץ, בו הופיע לראשונה הזמר היווני אריס סאן.
• אצטדיון באסה שהיה מגרשה הביתי של הפועל תל אביב (כדורגל) מאז שנת 1950, בשטחו נחנך ב־12 באוקטובר 1962 אצטדיון בלומפילד.

שכונות ביפו

• יפו א' (דקר)
• יפו ג'
• יפו ד' (גבעת התמרים)
• שיכוני חיסכון
• צהלון
• נווה גולן
• פרדס דקא
• עג'מי
• גבעת עליה
• גבעת אנדרומדה

תמונות מיפו

יפו העתיקה

• Jaffa fortifications.jpg

  תרשים ביצורי יפו בהמאה ה-19

• A Persian camp of pilgrims to Mecca, Jaffa, Palestine.jpg

  מחני עולי רגל למכה - 1900

• Alley in Jaffa.jpg

  סימטא משוחזרת ביפו העתיקה

• Yaffo sea wall boardwalk.JPG

  הטיילת מקבילה לקו החומה שהגנה על יפו מהים - ברקע " ג'מע אלבחר" הוא מסגד העם

• Rehov yefet.JPG

  רחוב יפת - בתהליך שיחזור

• Yaffo Sarahiya house.JPG

  בניין ארמון הממשלה העות'מאנית - הסארייה

• Yonayafo.jpg

  מזרקה בצורת לוויתן, מעשה ידי הפסלת אילנה גור העומדת בסמוך לנמל יפו ממנו יצא יונה הנביא לדרכו

• Cardyafo.jpg

  גלוית מרב המציגה מראה כללי של יפו בגלויה ובבול. חותמת הדואר - יפו מתאריך 21 ביוני 1994

הערות שוליים

תבנית:תקציר פורטל

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל -כרך א' וכרך ב':
  • פרק י"א, ראשית ההתחדשות היישוב היהודי ביפו, ר' י.ש. אלישר, במחצית הראשונה של המאה ה-19
  • פרק י"ב, עולי מרוקו מחדשים את היישוב היהודי ביפו, זכרונות זקני יפו מפי ש. בן ציון, 1838
  • פרק כ"ג - יפו וירושלים והתחבורה ביניהן, פ.כהנוב, 1877 - 1885 - הנסיעה בין יפו וירושלים, יפו בשנת תרל"ז, ישראל דב פרומקין, חברת "עזרת אחים".
  • פרק ס"ב, חן מנעוּ‏לי מרכז המושבות ביפו, משה סמילנסקי 1890 - כרך ב'
• זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל - תל אביב, השרון, השפלה והנגב, הוצאת "תור" ירושלים, 1941, מהדורה שלישית - 1950
• שמואל אביצור, נמל יפו בגאותו ובשקיעתו 1865 - 1965, הוצאת מלוא, 1972
• אלי שילר, יפו ואתריה, (בתוך) קרדום מרץ - אפריל 1981
• מירון בנבנשתי, ערי ארץ ישראל ואתריה בתקופה הצלבנית, הוצאת אריאל - ירושלים, 1984 - יפו , עמ' 63 - 66
• רות קרק, יפו צמיחתה של עיר 1799 - 1917, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ה - 1995
• זאב ענר, לטייל עם ההיסטוריה - תעלומות ומסתורין בארץ ישראל, כנרת הוצאה לאור, 2007 - עלילות התייר הראשון בארץ ישראל // יפו - יפת העמים

קישורים חיצוניים

מיזם פסח- שיפור ויצירת ערכים הקשורים לחג הפסח.

ערכים מבוקשים- מקבץ ערכים חשובים שטרם נכתבו, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים אותם!

תזאורוס לוגי - יצירת רשימה של מושגי רפואה וחינוך המקשרת בין לשון חז"ל לשפתנו.

התנגשות ערכים - שילוב ערכים מאנציקלופדיה תורנית מרוכזת לתוך ערכים קיימים.

תיקון ערכים - עבודה על ערכים מתוך ספרים חיצוניים כך שיתאימו לתבנית האתר.

קישור מקורות - יצירת קישורים למקורות. כל איזכור מקור יכול להפנות לתצוגה של אותו מקור. בשיתוף עם פרוייקט השו"ת, אוניברסיטת בר אילן.

• אתר מישלמת יפו
• אתר החברה לפיתוח יפו העתיקה
• על יפו באתר מט"ח
• על עתיקות יפו באתר של רשות העתיקות
• אתר עיריית תל אביב-יפו
• צבי שחם, יפו העתיקה: עבר והווה - החברה לפיתוח יפו העתיקה ( אם לא מגיעים לדף יש לרדת ללשונית "היסטוריה" )
• צור שיזף מדריך יפו
• בתי הבאר של תל אביב - הארמונות הנעלמים של יפו - אוניברסיטת תל אביב - משרד המדע, התרבות והספורט
• הניה מליכסון - מצגת של מסלול טיול ביפו העתיקה