בטול ברוב

בהלכה, ביטול ברוב הוא כלל שמסתעף מדין רוב בהלכה, ואומר שתערובת שנתערב בה איסור בהיתר, או שני מאכלי היתר שאסורים בתערובת (בשר וחלב) התערבו, אנו נפסוק את דין תערובת זו על פי הרוב, כלומר המיעוט שהתערב עם הרוב יתבטל ודין התערובת יהיה כדין הרוב.

מקור הדין

מקור הדין הוא מן הפסוק "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"‏^[1] שממנו לומדים את דין רוב הכללי.‏^[2], ולפי רבים, אף את דין "ביטול ברוב" ספיציפית‏^[3].

נחלקו האחרונים בביאור עניין הכלל: לפי שיטת כמה אחרונים כמו שלומדים דין רוב עצמו, נלמד דין ביטול ברוב. המקור לדין רוב בהלכה הוא כאמור מן הפסוק בפרשת שופטים הדן בהלכות בית דין העברי ואומר "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"‏^[4] כי יש להכריע על פי החלטת הרוב. מפסוק זה, מסבירים האחרונים הללו, אנו למדים שני דינים: האחד, כי הרוב מכריע את הספק, ויש להכריע לפי החלטת הרוב. הכלל השני הוא, שהמיעוט נתהפך לרוב והרי הוא כאילו גם הוא חלק מהרוב, שלולי כן לא היה יכול בית הדין לפסוק את ההלכה, שהרי בסנהדרין צריך להיות מספר קצוב של דיינים, שבעים ואחת (סנהדרין גדולה) עשרים ושלושה (סנהדרין קטנה) או שלושה (בית דין רגיל), ובחלק מן הדינים הכרעת בית דין היא מחילה את עצם הדין ולא רק מגלה את ההלכה, למשל בדיני קנסות, ואם המיעוט לא יצטרף לפסק ההלכה לא יהיה לפסק תוקף, ומכיוון שאנו רואים שהתורה אמרה להכריע על פי רוב הדיינים ואז הדין שריר וקיים, אנו למדים שדעת המיעוט התבטלה כמי שאיננה ואף הצטרפה לדעת הרוב לחזקו, וממילא אנו למדים מכך גם לשאר דיני התורה שניתן להכריע את המיעוט להתהפך כדין הרוב‏^[5].

אחרונים אחרים מסבירים את העניין באופן שונה. מדין "אחרי רבים להטות" אנו רואים כלל אחד: שהרוב אינו יכול להשפיע על המיעוט, ובכל מקום בו ישנן שתי אפשרויות; השפעת המיעוט על הרוב או השפעת הרוב על המעוט אנו מעדיפים את השפעת הרוב על המיעוט. אם כן, כאשר מתערבים חתיכות בשר אסורות בחתיכות בשר מותרות, ועומדים בפנינו שתי ברירות; לאסור את כל הקערה מכוח המיעוט האסור או להתיר את כולה, אנו נאלצים להתיר את כולה כדי שהמיעוט האסור לא ישפיע על הרוב המותר.‏^[6]

שני הסברים אלו באים לידי ביטוי הלכתי בנידון האם יש מקום להחמיר ולא לאכול דבר שנתבטל ברוב. על פי ההסבר הראשון, האיסור נהפך להיתר לגמרי ואם כן אין כל מקום להחמיר, אך על פי ההסבר השני האיסור עדיין קיים ולכן ניתן להחמיר ולהימנע מאכילת התערובת.‏^[7]

היתר נהפך לאיסור

עוד נידון הלכתי נתלה בעניין זה, האם היתר שנפל לרוב איסור יהפך לאיסור או לא. על פי ההסבר הראשון ניתן לומר שאכן יהפך גם ההיתר לאיסור, אך על פי ההסבר השני מכיוון שאף אם לא יתבטל ההיתר באיסור לא ישפיע הדבר על דין התערובת כולה משום שהיא תשאר אסורה מדין ספק, אין צורך בהכרעת הרוב על המיעוט והמיעוט יכול להשאר בהיתרו.‏^[8]

גדר הכלל

נחלקו האחרונים בגדר הכלל האם מדובר בדין וודאי או בדין ספק. השאלה היא האם האיסור נתהפך להיתר על ידי דין ביטול ברוב וממילא מותר לאכול את כל התערובת למרות שבאוןפן זה ברור שגם האיסור עצמו יאכל, או שמא האיסור עצמו לא נהפך להיתר, ומותר בדין שחל רק מחמת ספק ומכיוון שאיננו יודעים האם אנו אוכלים איסור או היתר מותר לנו להסתמך מספק על דין הרוב האומר כי יש להניח שחתיכת בשר שהוצאה מתוך קערב ובה הרבה חתיכות בשר, היא מהרוב המותר ולא מהרוב האסור‏^[9].

אין מבטלין איסור לכתחילה

ההלכה היא שאסור לכתחילה לגרום לאיסור להתבטל ברוב. אך כלל זה תקף רק באיסורים מהתורה ולא באיסורים מדרבנן‏^[10].

דברים שאינם מתבטלים

מן התורה כמעט כל דבר בטל בכל רוב שהוא, אפילו אחד בשניים. אך מדרבנן יש כמה דברים שאינם מתבטלים:

חמץ בפסח

בחמץ שהתערב בהיתר בחג הפסח החמירו חכמים שאינו בטל כלל אפילו בשיעור קטן ביותר, וזאת מפני חומרו המיוחדת שאסור בבל יראה ובל ימצא, והעונש על אכילתו הוא כרת.

בריה

בריה זהו דבר שנשאר כברייתו ולא התרסק או השתנה, ולכן הוא יותר חשוב משאר דברים ואינו מתבטל.

חתיכה הראויה להתכבד

חתיכה הראויה להתכבד היא הגדרה לחתיכת מאכל שמקובל באותו מקום להגישה לפני האורחים בתור מנה חשובה, למשל שניצל או רבע עוף על פי המקובל בישראל ה'תשע"א, ומחמת חשיבותה אינה בטלה.

דבר שיש לו מתירין

דבר שיש לו מתירין (דשיל"מ) זהו דבר שבהמשך הזמן יהיה מותר מעצמו, (לדוגמה: ביצה שנולדה ביום טוב) ולכן לא רצו חכמים להשתמש בהיתר ביטול ברוב כי ממילא זה יהיה מותר בהמשך. ישנם פירושים נוספים בראשונים לדין זה. הגישה הפשטנית בתלמוד היא שכלל זה תקף רק בספק מהתורה‏^[11] אך לפי דעת רב אשי הכלל תקף גם בספק מדרבנן‏^[12] וכן נפסקת ההלכה‏^[13].

לפעמים גם דבר שיש לו מתירין בטל, כאשר האיסור אינו בעין. מסיבה זו פוסק רב מתנה שעצים שנשרו מהדקל בשבת מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן, כי למרות שלרב אשי דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באיסור מדרבנן של מוקצה, כאן האיסור אינו בעין שכבר החל להשרף ולהשתנות ממראהו הראשון‏^[14].

דבר חשוב

דבר חשוב - ישנה קבוצה של שבעה דברים המנויה במשנה שהיו בזמנם חשובים מאד ולכן לא היו מתבטלים. כגון: רימוני פרך ואגוזי באדן בפוסקים נאמר שבכל מקום בו יהיו דברים אחרים שיגיעו לחשיבותם של אותם דברים, לא יתבטלו.

דבר שבמנין

דבר שבמנין זהו דבר הרגילים למכרו יחידות בספירתם ולא במשקל או על פי נפח. בתלמוד הובאו שני דעות בגדר זה. ישנה דעה ש"כל שדרכו לימנות שנינו" כל דבר שדרכו לימנות ולמכר לפי מניין נחשב כדבר חשוב, גם אם לפעמים מוכרים אותו במשקל (כמו למשל ביצים), וישנה דעה ש"את דרכו לימנות" רק דבר שתמיד נמכר במניין ולא במשקל נשב לדבר חשוב שאינו מתבטל ברוב‏^[15] . להלכה נחלקו הפוסקים: לדעת השלחן ערוך אף דברים אלו מתבטלים, ואילו לדעת הרמ"א יש להחמיר אף באלו שאינם בטלים.

יין נסך

חלק מסוגי היין נסך אינם בטלים כלל.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם סובר, שחמץ בפסח שהתערב בדבר שאינו חמץ, אמנם מותר באכילה אך אם יש בו כזית עוברים עליו באיסור בל יראה.‏^[16]

ההסבר בדבר הנו, משום שלשיטתו אין האיסור המתבטל נהפך להיתר, ולכן אם כל הכזית ביחד נמצא בבית, ממילא לא שייך לגביו ביטול שהרי יש בבית זה כזית חמץ. מה שאין כן לעניין אכילה, לעולם אין יכולים לאכול הכל ביחד ממש.

ביטול לח בלח

ערך מורחב - בטול ברוב

בתערובת לחה כגון תבשילים קבעו חכמים שהביטול הוא אחד בשישים, כלומר צריך שיהיה פי שישים כנגד המיעוט כדי שהוא יתבטל.

ביטול ברוב בדיני ממון

דיון רחב התרחש בדור השני והשלישי לאמוראים האם קיים דין ביטול ברוב בדיני ממונות. קיימת הסכמה כללית כי דיני ביטול ברוב אינה יכולה להשפיע על דיני ממונות במשפט העברי, והשאלה היא רק האם יש משמעות לביטול ברוב כהשפעה על איסורים התלויים בשורשם בדיני ממונות.

שאלה כזו נתעוררה בבית מדרש טבריה שבראשותו של רבי יוחנן בין קבוצה מתלמידיו, אודות משנה במסכת ביצה‏^[17] האומרת כי כאשר אשה לווה מחברתה תבלין או מלח לתבשיל אותה בישלה לכבוד החג, דין התבשיל לעניין תחום שבת מתייחס כאילו היה מאכל משותף של המשאילה והשואל יחד, ואסור לטלטל את התבשיל מחוץ לאלפיים אמה מהמקום בו שבתה המשאיל בערב שבת בין השמשות.

ביטול ברוב בממון לעניין איסורים

השאלה שהתעוררה בבית המדרש היא מדוע לא יועיל דין ביטול ברוב על המלח והעיסה. רבי אבא הגיע באותה תקופה בפעם הראשונה לבית המדרש של רבי יוחנן, והוא הציע את התשובה האומרת שדין ביטול ברוב אינו מועיל כאשר מדובר בדין ממוני, כלומר: מכיוון ששורש האיסור, תלוי בדין הבעלות של המשאילה, וזה אינה בטל ברוב, נותר האיסור על כנו כאילו היה התבשיל של המשאילה. כדוגמה לדבריו הוא הסביר, שכמו שברור שכאשר יתערב קב חיטים בעשרה קבין של אדם אחר לא תתבטל הבעלות המשפטית על החפץ, כך גם כאן למרות שהמלח מעורב בתבשיל והוא מיעוט בתוכו, דין הממון על התבשיל לא יתבטל. בני בית המדרש ששמעו את הסברא ביטלו אותה כלאחר יד.

התקיים דיון בין אמוראי בבל מדוע ביטלו אמוראי ארץ ישראל את דבריו של רבי אבא: רבי אושעיא הסביר, כי לדעתו ברור שגם דין הממון מתבטל כאשר הוא מתערב ברוב. יש מפרשני התלמוד שאמרו כי גם לפי רבי אושעיא לא ייתכן שדין הממון יתבטל לגמרי, ולא יקח השני כסף על ממונו שהתערב בתוך ממונו של חבירו, אלא השאלה היא רק על גוף החפץ, האם דין הממון על החפץ עצמו נותר של זה שהיה ממונו לפני התערובת, או שמא נותרה לו רק זכות ממונית בתערובת אך לא זכות פיזית על הממון שהתערב. רב ספרא תמה על דבריו.

ממון שיש לו תובעין ושאין לו

כאן נכנס לתמונה אביי וחילק חילוק חדש, ולדבריו זה ההסבר של שיטת אמוראי ארץ ישראל: קיים חילוק בין "ממון שיש לו תובעין" ממון שיש אדם שתובע אותו ובעליו רוצה לקבלו חזרה לבין "ממון שאין לו תובעין" זכות ממונית שבעליה וויתר עליה שהיא מתבטלת כליל. בעוד שממון שיש לו תובעים אכן אינו מתבטל, הרי שממון ש"אין לו תובעין" כדוגמת מלח שהושאל במטרה שלא להחזירו אלא את תמורתו הכספית, בטל ברוב.

רב ספרא ביטל את החילוק בין "ממון שיש לו תובעים" לבין "ממון שאין לו תובעים". כראיה לדבריו הוא הביא את שיטת רבי יוחנן בן נורי במסכת עירובין האומר כי גם חפצי הפקר קונים שביתה לעניין תחום שבת, כך שמותר לטלטל אותם רק אלפים אמה ממקום מושבם. ומכאן שדיני הממון של חפץ אינו משתנה אם יש לו תובעים או אם אין לו תובעים. על כך השיב לו אביי כי אין להשוות בין סוגיא זו של מסכת עירובין, כי אמנם לממון שאין לו תובעים יש דין ממון בכל מצב, אך כאן אנו רוצים לבטל רק את דין האיסור שחל מחמת הממון, ולא את דין הממון עצמו.

הערות שוליים

ראו עוד

• ביטול ברוב