שלום וברכה הרב. אנחנו זוג צעיר ושוכרים דירה שאין בה אופציה לבנות סוכה גם לא באזור הדירה.. אנחנו לא יכולים ללכת להורים בגלל הסגר ומצד שני גם לא יודעים מה לעשות כי כזית ביום הראשון זה מדאורייתא.. (לגביי שכנים עם סוכה זה לא רלוונטי כי הם משפחה גדולה והסיכוי הדבקה גם כן גבווה..)

לשואלים, שלום וברכה וחג שמח! כדי להקים סוכה מינימלית די למצוא פחות ממטר מרובע תחת כיפת השמיים, להשיג מחצלת כשרה לסיכוך, מוטות וחבלים, וניתן לבנות סוכה במאמץ לא רב. אם זה לא מתאפשר בסביבתכם הקרובה, עליכם לחפש בסביבה הרחוקה ביותר מביתכם, למשל, לבקש רשות מבית כנסת להקים סוכה בחצרו, או מבניין מרוחק מכם, ואף לשכור מקום. קשה להגדיר בבירור את גודל ההשקעה הדרושה, מבחינה כספית ומבחינת הטרחה, אולם עליכם לעשות מאמץ ניכר לפחות כפי שהייתם עושים כדי למצוא מקום לישון במשך השבוע ולא לישון על ספסל. ואם הצלחתם למצוא רק מקום שמתאים לאכילה אבל אינו מתאים לשינה, כי לא נעים לישון שם, בזה חל פטור "מצטער". [בשולי הדברים: 1. שמעתי דעת רופא המטפל בחולי קורונה שכדי שהסוכה תתאוורר לגמרי בין משפחה למשפחה יש להמתין שעתיים! 2. מצד שני, ייתכן ששוטר מקומי יאשר לכם לנסוע להורים אם ידע שאין לכם אפשרות לסוכה. יש בהנחיות הסגר החרגות לעניינים דומים פחות או יותר. כמובן, בתנאי שהוריכם אינם בקבוצת סיכון, ואתם והוריכם מקפידים על ההנחיות בענייני הקורונה ואין חשש מיוחד שאתם נשאים] הרחבה: 1. בניגוד למה שמשתמע מדבריכם, חובת הישיבה בסוכה היא מדאורייתא בכל משך החג. ההבדל בין הלילה הראשון לשאר הימים הוא שבלילה הראשון חובה לאכול בסוכה, ואילו בשאר הימים אין חובה לאכול, אבל מי שאוכל סעודת קבע חייב לאכול בסוכה. והבדל נוסף, שלגבי חובת האכילה בלילה הראשון לדעת הרמ"א (סי' תרמ ס"ד) אין פטור של "מצטער". 2. קיים דיון בשאלה מה גבול הטרחה וההשקעה הכספית שיש להשקיע בקיום מצוות בכלל, ובמצוות סוכה בפרט. הרמ"א (או"ח סי' תרנו ס"א) כותב: "ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת [כלומר, שאם לא יעשה אותה כעת לא יוכל להשלימה], אין צריך לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת. ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה - יתן כל ממונו קודם שיעבור". זאת אומרת, כאשר אדם חייב במצווה עליו להשקיע עד גבול מסוים, חמישית ותו לא (ראו שם משנ"ב סק"ז). יש מקום לדון כיצד לחשב את החמישית, האם מן המזומן או מכלל הרכוש, והאם לכל מצווה בנפרד או לכולן יחד. על כל פנים, על פי החישוב הממעיט ביותר, אם כלל המצוות שעליכם לקיים בחודש זה מגיעות עד כדי 20% מהמשכורת החודשית - זוהי חובה, לדעה זו. לפי דעה אחרת מצוות סוכה קלה יותר, מפני שנאמר בה הכלל "תשבו - כעין תדורו", כלומר, שצורת קיום המצווה הוא בהתאמה למנהג האדם בביתו. זהו היסוד לדין שהולכי דרכים, למשל, פטורים ממצוות סוכה, כי דרכו של אדם לעזוב לפעמים את ביתו למשך זמן מה ולצאת לדרך, ולכן רשאי הוא גם לעזוב את סוכתו. לאור זאת יש אומרים שגם ההשקעה בקיום מצוות סוכה צריכה להתאים להשקעת האדם בהשגת מקום לאכול ולישון: עליכם לטרוח ולהשקיע באופן מקביל למה שהייתם עושים כדי להשיג מקום מגורים למשך השבוע, אם הייתם חייבים לעזוב את דירתכם מסיבה כלשהי. אם, למשל, הייתם שוכרים יחידת דיור לשבוע ב- 1000 ₪, או מקדישים יום נסיעה להגעה לבית קרובי משפחה כדי לא לישון ברחוב, זה מה שעליכם לעשות גם לשם קיום מצוות סוכה. מקור שנדון בעניין זה הוא הפמ"ג (סי' תרמ, א"א סקט"ו), שכתב על הולכי דרכים בשעות היום, שבשעות הלילה חייבים בסוכה: "מי שבא בדרך לסוכת חבירו או בין עכו"ם, ורוצים ממון הרבה בשביל סוכה, עיין סימן תרנ"ו [בהגה] מצוה עוברת אין צריך לבזבז ממון רב. וי"ל שב ואל תעשה, וסוכה קום ועשה אוכל באיסור... וי"ל כתדורו, וכל מה שעושה בדירה - יעשה כן בסוכה, ודבר מועט ממון יתן, והבן". הוא כותב שני צדדים: האחד, שאולי אכילה מחוץ לסוכה היא כעשיית איסור בקום ועשה, החמורה מביטול מצווה בשב ואל תעשה. מאידך, לאור ההלכה "כעין תדורו" אפשר להסתפק בממון מועט כפי שהיה נותן למגורים (יש שהבינו שכוונתו ב"דבר מועט" לעד חומש, אבל הפשטות שכוונתו למעט ממש, כמ"ש בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' לב, וכן משמע בבה"ל שם ס"י ד"ה הולכי). ומכאן יש שלמדו גם על מי שנמצא בביתו ומתקשה להקים סוכה, שהוא יכול להסתפק במה שהיה משלם עבור דיור לשבוע (שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' קטו; חשוקי חמד סוכה כו ע"א). אולם הגבלה זו על ההשקעה הדרושה למצוות סוכה צריכה עיון. הרשב"א (ב"ק ט ע"ב) כתב: "מהא דאמרינן 'אלו מתרמי ליה תלתא מצוות - יהיב ליה כוליה ביתיה?' משמע דאפילו למצוה עוברת, כאתרוג וסוכה, אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו. וזה תימה, האיך נתנו דמים למצוה עוברת? וכתב הראב"ד ז"ל: כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור... וכן אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". מלשונו ברור שהחיוב בסוכה דומה למצוות אחרות, ששיעורן בחומש. כמו כן כתב הר"ן (על הרי"ף סוכה טז ע"א), ודברי הרשב"א הובאו גם בבית יוסף (סי' תרנו). וכן משמע בירושלמי בפאה פ"א ה"א: "כבד את ה' מהונך - ממה את מכבדו? ממה שיחננך: מפריש לקט שכחה פיאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית, ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים, אם יש לך - אתה חייב בכולן, ואם אין לך - אין אתה חייב באחת מהן". הירושלמי מונה את מצוות סוכה לצד מצוות אחרות, ומשמע שחובת ההשקעה הכספית שווה בכולן. לפיכך מסתבר לענ"ד שגם הפמ"ג התכוון להקל במצוות סוכה דווקא להולכי דרכים ביום, מאחר שגם בלילה הם באמצע הדרך, ואין דרכו של הולך דרכים להשקיע הרבה בהשגת דירה. אבל אדם הנמצא בביתו לפני החג וצריך להכין לעצמו סוכה לקיום מצוות סוכה, הרי זו ככל מצוות עשה. 3. זה באשר להשקעה הכספית. רמת המאמץ הגופני שנדרש מהאדם לקיום מצווה המוטלת עליו עמומה יותר. בחיי אדם (כלל סח סי"ט) דן באופן כללי על רמת המאמץ הדרוש לקיום מצוות ומוכיח שכאשר ילך ויחזור בתוך יום בוודאי הוא חייב (ראייתו מהגמ' בסוכה כז ע"ב על החובה להקביל פני רבו ברגל כשהולך וחוזר בו ביום). הוא מתלבט האם אדם צריך ללכת מעירו לעיר אחרת כדי לקיים מצווה שהוא חייב בה, וכותב שלגבי מצוות שופר אין חובה כזו, מפני שהחיוב חל עליו רק בכניסת החג, ואז חל עליו גם איסור תחומין שלא לנוע לעיר אחרת. ממילא משתמע שבאותה העיר החובה ללכת גם מרחקים גדולים. באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קיח) כתב שמוהל שיש לו מילה בשבת בשני מקומות, ואין מוהל אחר, אסור לו להתעצל אלא עליו ללכת ממקום למקום אם רק יגיע עד סוף היום, "ואם הוא בתוך התחום, ובטרחא גדולה לילך ברגליו יכול המוהל להגיע לשם אף לסוף היום כדי שיוכל לעשות החתוך והפריעה קודם השקיעה, אסור להמוהל להתעצל מלילך לשם", ומשמע, אף אם יאלץ ללכת רוב שעות היום (ובמנחת יצחק ח"ג סי' לה: "לילך יותר מעשרה מיל בעירו"). מסתבר שאחריות האדם על מצוות מילה של זולתו איננה פחותה מאחריותו למצוות סוכה של עצמו. 4. לגבי רמת הטרחה הנדרשת לקיום מצוות סוכה יש לדון על הגדרת "מצטער" הפטור ממנה (חוץ מהלילה הראשון, כאמור). בפשטות הגדרת "מצטער" איננה קשורה כלל למידת הצער בהשגת הסוכה וההגעה אליה, אלא רק בתנאי המגורים בה. אם היא נעימה ונוחה, גם אם ההגעה אליה דורשת מאמץ ניכר שיש בו צער, זוהי חובה. כך מתבאר במשנ"ב סי' תרמ סקכ"ד, ובפרט במקורו בביכורי יעקב שם סקי"ג: "אין לפטור מטעם זה מסוכה כשלא יכול לעשות סוכה בביתו, וצריך לאכול בסוכה בבית חבירו, אף שהדרך רחוקה ויש טורח בדבר". אמנם יש שחלקו בזה והגדירו כ"מצטער" גם את הקושי ללכת לסוכה, עיין אנצ"ת ערך 'ישיבת סוכה' ציון 948 ואילך. אם כי, נראה שרוב המקורות שעוסקים בסוג זה של "מצטער" מדברים על מי שהקים סוכה, אלא שכעת יש בה תנאים קשים והוא יכול לשפר אותם בטרחה מסוימת, מה שאין כן מי שלא הקים סוכה כלל. ועוד: גם לדעה זו, מדובר בטרחה שהייתה גורמת לאדם להימנע מלישון בביתו אם היה נזקק לטרחה כזו, עיין שו"ע הרב סי' תרלט ס"ח. למשל, אם הייתה עומדת בפני האדם הברירה לישון בבית שכנים, שמוכנים לארח אותו אבל לכתחילה לא היה רוצה לישון אצלם, ולעומת זאת האפשרות ללכת לביתו המרוחק, עד איזה מרחק היה מעדיף ללכת לביתו כדי לישון בבית? - זהו המרחק שעליו לטרוח גם עבור ההליכה לסוכתו, ומעבר לזה הוא בגדר "מצטער" לסוברים כך. דומני שאדם סביר יעדיף ללכת לפחות חצי שעה כדי שלא "להיתקע" בבית שכנים, ואם כן זו ההגדרה המינימלית למרחק שיגדיר "מצטער" הפטור מן הסוכה בגלל ריחוקה מהבית. מכל מקום, נראה שהכרעת המשנ"ב היא כדעה המחמירה יותר, שאין כלל פטור "מצטער" עקב מרחק מן הסוכה.