מצופה מאדם שנמצא בצרה שישמח ולא ישקע בעצבות. לכאורה, מי שיקח את הדרישה הזו "עד הסוף", יגיע למעין השלמה עם מצבו הנוכחי, ללא רצון לשנות אותו (הן מעשית, והן על ידי תפילה וכד), כי אם הוא כל כך שמח וכל כך טוב לו, למה לשנות? מאידך, אם קשה לו להשלים עם מצבו והוא עושה כל שביכולתו כדי לשנותו (בכל המישורים), הוא לכאורה יתקשה לשמוח כל עוד הבעיה קיימת. זאת אומרת, ככל שמושכים את החבל לצד אחד, כך מתרחקים מהצד השני. ואם הולכים בדרך האמצע כדי ליהנות מכל העולמות, עשויים לצאת קרחים מכאן ומכאן, כי גם השמחה לא תהיה שלמה וגם ההשתדלות לא תהיה שלמה. מהו אם כן היחס הנכון שצריך לסגל בנפש? אשמח גם לקבל מקורות להעמקה בנושא.

שלום לך, שאלתך נכונה וחשובה, אכן אסור לאדם לעמוד חסר אונים אל מול הקשיים שהוא נתקל בהם בחייו. השמחה הנדרשת מן האדם במצב של קושי או צרה, היא לא שמחה של השלמה עם מצבו, אלא להפך, הכרה בכך שמצבו הקשה או הצרה שבאה עליו, הם אתגר שהקב"ה מזמן לו, כדי שיתמודד וינצח, כדברי הגמרא במסכת פסחים (דף קיט עמ' א): "בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, בשר ודם מנצחין אותו - ועצב. אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח". הקב"ה מציב אתגרים בפני האדם, כדי שהאדם ינצח אותם. ואז הוא ישמח בכך שהצליח להתגבר על המצוקה, ולצאת ממנה עם יכולות חדשות וקומה חדשה של אישיותו, שהולכת ונבנית דווקא מתוך התמודדות עם הקושי. וכך הסביר הרמח"ל, במסילת ישרים (פרק יט): "הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה". סוף דבר, אכן צריך להתמודד עם הצרה מתוך שמחה, שנותנת כוחות לאדם לנצח את הקושי ולהבנות מכל צרה. בברכה, אוריאל טויטו