חשוב לי לציין שאחרי שאמא סילקה אותי מהחג בסוכות, לא הלכתי לשם במשך כחודשיים עד האזכרה של אבא שלי. מבחינתה מסויימת זה היקל עלי כי לא היתה לי ההתמודדות שיש לי שכאני צריכה ללכת לשם, כי אני כבר לא אוהבת ולא רוצה ללכת לשם, החוויה שלי שם לא נעימה. אני מוצאת את עצמי בחרדה נוראית לפני שאני נכנסת לשם, כי אני לא יודעת איזה קבלת פנים מחכה לי. גם האחיות שלי הפכו להיות חלק מהעניין בלי להתכוון. כשהייתי אצל אמא היא חייגה בטעות אל אחת מהן ושמעתי את אותה אחות אומרת לאמא מזל שזה לא חייג אלי בטעות!! לא ממש עוזר למצב שלי. ועוד כל מיני סיטואציות. ואח"כ יש טענות כלפי שאני לא עושה מספיק, כמו לקחת אותה לקניות כשאני לא נוהגת. ומצד שני כשהצעתי לה שניקח אותה אני ובעלי, היא סירבה. לפני כשבוע היא שוב לא פתחה לי את הדלת, ומאז אני פשוט לא רוצה ללכת לשם. ואני מרגישה נפשית יותר טוב למרות שבפנים זה לא פשוט לי אבל יש לי יותר סבלנות לילדים שלי שזקוקים לי. היא גם מאשימה אותי שהם יותר חשובים לי ממנה. וכך גם העבודה שלי. כשאני מתוסכלת מההתנהגות שלה כלפי אני מוציאה את זה על ילדיי או בעבודה וזה לא פשוט בכלל. ומצד שני ההאשמה של אחותי הבכורה בעיקר, גם לא פשוטה לי. אפילו שהם יודעים שהיא לא פותחת לי את הדלת אף אחד לא מתקשר אלי ומצפים ממני להמשיך ולנסות. זה קשה.

שלום רב, את באמת נבונה בהרגשתך. העיקר כפי מה שכתבתי לא להיות מלאת האשמה עצמית. כל טוב