"בהעלותך את הנרות" | הרב אברהם צוקרמן זצ"ל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

372

5 דק' קריאה

"למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בוקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה, ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטורת בוקר וערב ששבחו הכתוב: ישימו קטורה באפיך" (רמב"ן, עיין שם).
ויש מקום אולי לאמר: שניים הם הדברים המיוחדים למנורה שאין ביתר פעולותיו של אהרון: א. הנס של כל יום ויום, שנר מערבי לא כבה וממנו היה מדליק את הנרות יום יום. ויש להניח שכל ימיו של אהרון לא קרה אף פעם שנר מערבי יכבה, למרות שכמות השמן שניתנה בו היתה אותה כמות שניתנה בשאר הנרות. ב. אורה של המנורה היווה סגולה לתלמודה של תורה והתפתחותה של תורה שבע"פ, כך שאהרון אשר העלה את המנורה, מכח הדלקה זו תורה שבכתב התפתחה לתורה שבע"פ, שעליה כרת הקב"ה ברית את ישראל והיא היא "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים".
ואפשר להוסיף: שלשה הם שחנכו את המשכן. הנשיאים - בקורבנות שהקריבו והיתה זאת פעולה חד פעמית, כל נשיא ביומו. משה - בבואו אל אהל מועד ושמע את הקול מתדבר, דבר שהיה לו המשך. אהרון - שהדליק את המנורה, ואורה נמשך כנס מתמשך. וזו הסמיכות של שלשת הדברים.
(התש"ן)

"...בהעלותך את הנרות"
"וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד יריכה עד פרחה מקשה היא", כל כלי המשכן, כמשכן עצמו, מורכבים היו מדומם, חי צומח, ואפילו הארון אשר בו לוחות העדות, גם הוא מורכב היה מלוחות עץ, מצופה זהב ועליו כפורת ושני כרובים, ואילו האור הבא ע"י המנורה, חייב לבוא ממנורה ש"מקשה היא", האור עצמו גם הוא בא ע"י שמן ופתילות, דברים נפרדים - הנורה חייבת להיות "מקשה זהב".
נר ה' נשמת אדם הקשור לה', וכשם שהקב"ה אין יחיד כיחודו כך גם נשמת האדם המאמין. והמנורה תפקידה להאיר את נשמת האדם, אין הקב"ה זקוק לאורה של המנורה, הוא מקור האור, "עמיה שריה נהורא", תפקידה כאמור עבור נשמת האדם מישראל, אשר מכחה של המנורה במשכן יצליח להבין עומקם של הדברים אשר ב"תורה אור", וממנה יאיר נר ה' שבנשמתו, שאף היא הנפש, אחת היא ולא ניתנת לחלוקה.
גם לזה קשר עם מה שאמרו חז"ל: אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, יש תורה בגויים - אל תאמין! לחכמתה של תורה אי אפשר להגיע אלא כשנשמת האדם נר ה', וכל מי שאינו מאמין, הגם שנשמת חיים בו, היכולה להגיע לידי כך שתזכה להיות נר ה', אין הוא מסוגל לקלוט מאורה של תורה, כל עוד לא קבל על עצמו תורת חיים, הקב"ה ש"הבדילנו מן הגויים" ע"י זה "שנתן לנו תורת אמת", נשמותינו נר ה' הם.
(התשנ"ז)

"בהעלותך את הנרות"
אין במשמעות הלשון בהעלותך ציווי, אלא תיאור דברים, לכשתעשה דבר זה עליך להקפיד על כך ש"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", קרוב הוא לדעתנו הדבר להסברו של רש"י. כשראה אהרון את קורבנם של הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכת המשכן, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מטיב ומדליק את הנרות "אל מול פני המנורה". והדבר טעון הסבר - במה הטבת והדלקת המנורה גדולה משלהם?
והנראה לנו: "הקרבנות שהקריבו הנשיאים, כל קרבן היה דבר בפני עצמו: פרים לחוד, אילים לחוד וכבשים לחוד, אחד לא ינק מהשני לא בכוונות הקרבן ולא בעשייתו. מה שאין כן במנורה: האור הראשון שהועלה בה - ממנו הודלקו שאר הנרות, כי גם זה במשמעות "אל מול פני המנורה - יאירו שבעת הנרות". ולא רק זאת אלא המשך ההדלקה בימים ושנים לאחר מכן - מכח אותה הדלקה הראשונה היא באה. וכך תיארו לנו חז"ל, שמדת השמן שנתנו בנרות היתה שוה בכל נר ונר, ונס היה יום יום שנר המערבי נשאר דולק, וממנו היה הכהן מטיב ומדליק את הנרות, היתה זאת עדות שהשכינה שורה בישראל. כך שהדלקת המנורה ע"י אהרון היתה לא לשעתה אלא לדורי דורות, כך ששלו - היתה גדולה משל חנוכת הנשיאים, שהיתה רק לשעתה, אותו יום שהנשיא הקריב את קרבנו. לא היה להם כל קשר לקרבנות שהוקרבו אח"כ.
(התש"ס)

"בהעלותך את הנרות"
וברש"י: לפי שכשראה אחר חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו... אמר לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלהם". אפשר להבין היטב את מה שאמר הקב"ה "שלך גדולה משלהם", לא רק בפירושו של הרמב"ן שהקב"ה רמז לו על חנוכת הבית ע"י חשמונאי ובניו "כהניך הגדולים", אלא כאן גם בא לידי ביטוי הדמיון שבין משה ואהרון "ששניהם שוין", משה זכה ומכוחו נאצלת הנבואה על שאר הנביאים: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" ויתכן שזה איננו רק לדור ההוא, כי הן נקרא הוא "אב לנביאים", גם אהרון מכח ההדלקה של אורה של המנורה המשיך לדלוק כי נר מערבי ממנו הדליקו למחרת. אור המנורה הוא הנותן כח לפלפולה של תורה, וזה בא מכח הדלקתו של אהרון שתפקידו היה בין השאר: "ולהורות את בני ישראל", קורבנות הנשיאים - היה רק ליום בו הקריבו - ואילו אור המנורה "להעלות נר תמיד".
מה שמפליא אותנו - חלישות הדעת של אהרון בראותו את מעשה הנשיאים. הוא אשר התורה מעידה שאינו מקנא גם בצעיר ממנו "וראה ושמח בלבו,, הלב הטוב ששמח בזכות שנופלת בידי אחרים, הגיע לחלישות הדעת? ואולי משום שהמזבח "מזין", הוא המקור לכלכלת העולם, לכלכלת העם, ואם "אין קמח אין תורה", על כן חשש אהרון שהיות ולא זכה הוא ושבטו לחנוכת המזבח, חשש שמא יפגום הדבר בהשפעת אור התורה של המנורה.
(התשס"א)

"בהעלותך את הנרות"
וברש"י: שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו... אמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות". ויש לתמוה: א. הן הוא קדם את הנשיאים בחנוכת המזבח הן בקרבן אהרון ביום המשח אותו", ואת זה הביא משלו, ועל זה שמתנתו מועטת למדונו חז"ל, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון ליבו". ב. ואף גם זאת: הן הוא ובניו היו שותפים מלאים בהקרבת קורבנות הנשיאים ומה אם כן המקום להצטער על חלקם בחנוכת המזבח, האם אהרון הוא זה שיקנא באחרים!? ונדמה שצערו של אהרון היה שכל הנשיאים, שתפו את שבטם בקרבן שהביאו וחנוכת המזבח שעל יד הנשיאים - היתה לחגיגה עממית גדולה שלבשה את כל העם. והוא אהרון שהיה כל כך מעורה בחיי העם, ודאג תמיד שכל פרט ופרט שבו תהיה אהבה ואחוה שרויה ביניהם, חנוכת המשכן שלו היתה רק לו לעצמו ואחריו לא היו שותפים בשמחתו = חנוכתו. על כן אמר לו הקב,ה - ,שלך גדולה משלהם", בהדלקת הנרות שלו, שהינה גם היא חנוכת המשכן, על ידה מתברר שהשכינה שורה בישראל, בלב כל אחד ואחד, חנוכת המשכן שעל יד הנשיאים היתה שמחה עוברת, שמחה של יום ההקרבה, מה שאין כן הדלקת הנרות שעל ידי אהרון היא תמידית "להעלות נר תמיד", אור התורה שורה על העם, כי "אל מול פני המנורה" של השכינה כביכול, "יאירו שבעת הנרות" וישפיעו שפע של אורה של תורה על הכלל כולו לאורך ימים.
(התשס"ב)