כִּי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

(ח) וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא:

ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'.
רש"י- כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה.

)כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:
(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

אמר רבי חייא בר יוסף: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (לחמניות) וכלי מילת (בגדי משי) ... עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים; ושמא תאמר, יש צער לקוצרה? תלמוד לומר: ירעש כלבנון פריו, הקדוש ברוך הוא מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן

יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיּאכַל תּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:
(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:

(ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה:

מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה ושנה, והכירו אותו בני ירושלים שהיה גדול בתורה, אמרו לו טול לך חמשים זהובים בכל שנה ושנה ושב לך אצלינו, אמר להם יש לי גפן אחת והיא יפה לי מכולן, והיא עושה לי שלש דיפריאות (פעמים) בכל שנה, ושש מאות חביות היא עושה בכל שנה, הראשונה היא עושה שלש מאות, ושניה מאתים ושלישית מאה, ואני מוכר אותם בדמים יקרים הרבה, וכל השבח הזה לירושלים, בשביל ניסוך היין שהיו מקריבין.

(יט) אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו:

(יא) וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב יְדֹוָד עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד:

מעשה שנצרכו אנשי לודקיא לשמן מינו להם פולמרכוס (ממונה) אחד. אמרו לו - לך וקח לנו שמן במאה רבוא... הלך לגוש חלב, אמר להם: שמן במאה רבוא (מיליון) אני צריך. אמרו לו - לך אצל פלוני, הלך לביתו ובקשו ולא מצאו. אמרו לו: הרי הוא בשדה. הלך ומצאו, שעוזק (עודר) תחת הזית , אמר לו שמן במאה רבוא אני צריך, אמר ליה המתן עד שאגמור את הזית ואבוא. כיון שבא לביתו קרא לשפחתו אמר לה בואי ורחצי את רגלינו, מלאת את הספל שמן ורחצה להן רגליהם לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו... עמד ומדד לו שמן במאה רבוא. אמר לו - רצונך שוב (עוד)? אמר לו - אין לי מעות. אמר לו - טול ואני אבוא עמך ואטול את מעותי. עמד ומדד לו שמן בשמנה עשרה רבוא, אמרו - לא הניח אותו אדם לא חמר ולא גמל בארץ ישראל שלא משכו עמו.

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
(ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַידֹוָד אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדֹוָד לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:...:
(ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
(ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ :
(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְדֹוָד וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ:
(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: ס

נחלת צבי, מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לבוא מכל פירות ארצות. מה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לאכל מכל הארצות, אי קלים לא יהו שמנים תלמוד לומר - ארץ זבת חלב ודבש, שמנים כחלב ומתוקים כדבש .

(כא) אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל יְדֹוָד לַעֲשׂוֹת:
(כב) אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם:
(כד) וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר:

מעשה שאמר ר' יהודה לבנו בסיכנין עלה והבא לנו גרוגרות (תאנים יבשות) מן החבית, עלה, והושיט ידו ומצאה של דבש. אמר לו - אבא, של דבש היא. אמר לו - השקע ידיך ואת מעלה גרוגרות. מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורין עלה והבא לנו גרוגרות מן העליה עלה ומצא את העלייה צף עליה דבש.

מעשה בר' יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות, ירד טל והיו התאנים שואבים דבש, והיה הרוח מגבלן בעפר, באתה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש, וקרא לתלמידים ואמר להם בואו וראו דוגמא מעין העולם הבא, וכל כך למה שהיו הקרבנות קריבין.

(יג) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְדֹוָד וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה:
(יד) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם:
(טו) וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ:

כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים... הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם.

דע לך, שישראל משום שניסו כמה נסיונות להקב"ה, נתחייבו שלא להכנס לארץ, אלא שברב רחמיו וחסדיו, הכניס הקב"ה בליבם, שיבקשו לשלח אנשים לתור את הארץ. ואלו היו זוכים באותה השליחות כראוי, היה מכניסם לארץ בזכות אותה השתוקקות והשתדלות.
ואמר להם משה שיסתכלו "השמנה היא" וגו' משום שידע שוודאי היא שמנה וטובה ויש בה עץ, ורמז להם שיספרו בשבחה, כדי שיכספו להכנס אליה, ועל ידי כך יזכו.
("מגיד מישרים" פרשת "שלח לך", מתורגם)

קדושת הארץ, הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי (במדבר לה: לד) "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שכן בתוכה, כי אני ד' שכן בתוך בני ישראל" ...ועל כן ניחא שאנו מכניסים בברכה זו (מעין שלש) "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה.

עקר שבח ארץ-ישראל מה שהתורה משבחת אותה, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וכן בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, עקר הכונה ששם שופע שפע נעם העליון שהוא שרש כל הנעימות והמתיקות שמלובש בכל הטעמים שבעולם. וזה שרש נעימות ומתיקות הפרות של ארץ-ישראל, ושם דיקא יכולין להתקשר לנעם העליון על ידי הפרות הטובים שבה, על-ידי שנזכה לקדש אכילתם כראוי על-ידי המצות התלויות בארץ שכלם במיני מאכל. וזה בודאי שבח גדול ונוראה מאד, כי זה עיקר עבודת האדם כל ימי חיו לזכות לנעם העליון, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. ובשביל זה נתאווה משה כל-כך לארץ-ישראל, כי זה עיקר תשוקת כל הצדיקים לחזות בנעם ה'.

"ואף על גב דאמרינן (סוטה יד.) 'וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה היה צריך', אנו ודאי צריכין להם, כי פירות ארץ ישראל מוסיפים כח וחכמה , כמו שאמרו (ב"ב קנח:) באוירא דמחכים, ולא על חנם האריך התלמוד (ברכות מד. עירובין ל.) להזכיר אכילה מופלגת דר' יוחנן ותלמידיו כי אכלו פירות גינוסר, שנראת באמת גוזמא, אבל ח"ו שכוונו לספר בגנותם, אלא בשבחם ובשבח א"י נתכוונו. ולהודיענו שפירותיה נותנים חיים לעם עליה, ומוסיפים כח וגבורת ההשכלה , לפיכך היו מרבים לאכול מהם...".
מור וקציעה להגאון היעב"ץ (או"ח סי' רח)

המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם
כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר.
ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה
המאכל שבחוץ לארץ גם כן.
וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל
או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל,
הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ
ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם:
אכל מזונות:
עַל הַמִחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה:
שתה יין:
עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן:
אכל פירות משבעת המינים:
עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ:
על מזונות, יין ופירות ביחד:
עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן וְעַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ:
וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ, רַחֵם (נָא) יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ, וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה:
בשבת - וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה:
כִּי אַתָּה יְהֹוָה טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל:
על של ארץ ישראל אומר - מִחְיָתָהּ וְעַל כַּלְכָּלָתָהּ:
על של ארץ ישראל אומר - פְּרִי גַּפְנָהּ:
על של ארץ ישראל אומר - פֵּרוֹתֶיהָ:
על מזונות יין ופירות של ארץ ישראל יחד - מִחְיָתָהּ וְעַל כַּלְכָּלָתָהּ: וְעַל פְּרִי גַּפְנָהּ: וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ:
הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה:
פְּרִי הַגֶּפֶן:
הַפֵּרוֹת:
על מזונות יין ופירות - הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה:וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן: וְעַל הַפֵּרוֹת:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, עַל הָאָרֶץ וְעַל:
על של ארץ ישראל אומר - מִחְיָתָהּ (וְעַל כַּלְכָּלָתָהּ):
על של ארץ ישראל אומר - פְּרִי גַּפְנָהּ:
על של ארץ ישראל אומר - פֵּרוֹתֶיהָ:
על מזונות יין ופירות של ארץ ישראל יחד - מִחְיָתָהּ (וְעַל כַּלְכָּלָתָהּ): וְעַל פְּרִי גַּפְנָהּ: וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ:
הַמִּחְיָה (וְעַל הַכַּלְכָּלָה(
פְּרִי הַגֶּפֶן:
הַפֵּרוֹת:
על מזונות יין ופירות - הַמִּחְיָה (וְעַל הַכַּלְכָּלָה):וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן: וְעַל הַפֵּרוֹת: