- פרשת שבוע ותנ"ך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רוברט חי בן מרים
97
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נעסוק בדברי הרב צבי יהודה על הפרשה. לפני כמה חודשים יצא הספר "מאורות הרצי"ה" שכתב הרב הושע רבינוביץ, ובו סיכומים של השיחות ששמע בשנים תשכ"א – תשכ"ד. הדברים קרובים מאד לדברי הרב, כך ממש שמעתי את הרב בשיעורים לפני חתונתי בשנים תשט"ו-תש"כ. הרב בהסתכלותו הכללית תמיד היה מחבר את מהלך הפרשיות למבט אחד. ספר במדבר הוא ספר הדרך, בדרך ישנם סכנות רוחניות וגשמיות. יש תלמידים ששמעו שיחות אלו והתרשמו מהקשיים שבדרך, ואני ראיתי איך הרב מוביל את הדברים להראות איך מכל הקשיים יוצאים בניינים טובים, והכול בא לשם תיקונו של עם ישראל והכנתו להיכנס לארץ ישראל. גם בספר זה הרב מתחיל את השיחה מהפרשות הקודמות: המשך של פרשת בהעלותך וגם זו פרשת הדרך. חטא המרגלים חמור יותר מחטא העגל כפי שכותב ה"אור שמח" שעל חטא העגל הקב"ה מחל ועל חטא המרגלים לא הייתה עליו מחילה גמורה (מכתבו למען "קרן היסוד" בתוך לנתיבות ישראל ב, עמ' שפג). וזו לשונו:
זה היה אחד המכשולים וגם הוא ניתן כדי להגיע אל האמת המציאותית הפנימית... והאמת נתגלתה כאשר הגיעו לארץ כנען - היא ארץ ישראל שהובטחה וגם ניתנה (מאורות הרצי"ה, עמ' תכב).
היה צריך להתמודד עם היחס לארץ ישראל. בתחילה זה בא בדרך של משבר אך בסופו של דבר הם נכנסים לארץ ישראל וההתגברות על החטא היא בונה וגורמת לנו להכיר באמת את ערכה העמוק של הארץ. למרות כל העיכובים שהיו - התגברנו עליהם.
חטא המרגלים הוא חטא הדיבור. הרב היה מאריך בזה הרבה פעמים, כמה אדם צריך לשמור את לשונו וכמה כוח הדיבור הוא הכוח המרכזי שבאדם, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) - לרוח ממללא (אונקלוס שם), זה הדבר שמייחד את האדם מכל הנבראים כאן מתגלה שיש לאדם חיבור בין הרוח, הנשמה לבין הגוף. כח הדיבור מבטא את הכוח הרוחני במעשה, עקימת שפתיים הוי מעשה (סנהדרין סה.). ואם זה עיקרו של האדם ודאי האדם צריך לשמור על דיבורו שיהיה נקי וטהור וקדוש, ולא חס וחלילה דיבור שיש בו פגמים.
הרב צבי יהודה זימן פעם את הרמי"ם בישיבה לדיון, ורצה לתקן שילמדו בישיבה את הספר "שמירת הלשון" באופן קבוע. זכיתי להיות במפגש הזה, ודנו מתי לקבוע את הזמן ללימוד. הוחלט להקדים את השיעורים בבוקר ברבע שעה ולדחות את תפילת המנחה ברבע שעה ולפני המנחה יתקיים לימוד קבוע של שמירת הלשון כדי להתרגל לשמור על הדיבור. ה"חפץ חיים" אומר בהקדמתו שיש דיבור של כלל ישראל, הדיבור של היחיד מבטא את ההופעה של כח הדיבור הכלל ישראלי, ולכן חלילה, אם אדם מישראל מדבר דברים שלא כהוגן הוא לא מקלקל רק את כח הדיבור שלו אלא את כח הדיבור של כלל ישראל. בפרשתנו מסופר על קלקול בלשון דברי דיבה על ארץ ישראל.
חטא המרגלים – פגם באמונה
המשך דברי הרב - דיבור זה נובע מפגם באמונה. רבי יצחק ניסנבוים אמר בשם רבי שמואל מהוליבר שהיה גדול בתורה והיה חובב ארץ ישראל גדול, ותמך בהקמתה של התנועה הציונית, ולמרות שתמך בה כולם קיבלו אותו מרוב גדלותו בתורה. והוא היה אומר: כיצד אפשר לדבר חסרונות על ארץ ישראל כאשר התורה מלאה בשבח ארץ ישראל - אלא שבציבור יש אנשים שונים יש כאלו ששומרים על הדיבור ועל התפיסה האמונית, ויש אנשים שיש בהם פגמים, ומשום כך הם מוצאים פגמים גם בארץ ישראל. והמשל בזה מחתן וכלה, הפגישו בין בחור ובחורה שיכירו, הבחור התפעל מאוד מהבחורה והבחורה לא התפעלה כל כך מהבחור, אך היא היתה עדינה ולא ידעה איך להגיד לבחור שלפי דעתה זה לא מתאים. הבחור אמר: נקבע פגישה נוספת. ענתה הבחורה בסדר. היא חשבה מה לעשות בפגישה זו, והחליטה לבא מרושלת כך שלא תעשה רושם טוב כמו בפגישה הראשונה. בא הבחור לפגישה השניה מסתכל ואומר לה: אני חושב שאנו לא כל כך מתאימים, אולי לא כדאי להמשיך להיפגש והיא ענתה שהיא מסכימה... הוא חושב שהוא זה שלא רוצה בה, אבל באמת היא לא רצתה אותו... כך בארץ ישראל יש אנשים שלא מוצאים חן בעיניה של ארץ ישראל והיא לא רוצה להעליב אותם ולהגיד להם במפורש ולכן היא מתלבשת במראה מרושל והם אומרים שהם לא רוצים את ארץ ישראל. הם חושבים שארץ ישראל לא טובה והאמת שהם לא טובים. אדם שיש לו פגמים מוצא פגמים באחר (מאורות הרצי"ה, עמ' תכד).
חטא המרגלים היה חטא באמונה, הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים להביאו לארץ ישראל וכעת הולכים בדרך להיכנס לארץ. עם ישראל מבקשים לשלוח מרגלים והקב"ה מסכים ואומר: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר יג, ב). ישראל רוצים להיכנס בצורה טבעית ולכן שולחים מרגלים וה' מסכים לזה, אך הנחת המוצא היא שהקב"ה מוליך את עם ישראל לארץ ישראל, והרי הקב"ה יודע מי חי שם גיבורים או חלשים ואם ניתן לנצח אותם והמרגלים חוזרים ואומרים: "לֹא נוּכַל" (שם, לא). חוסר אמונה. הרי ריבונו של עולם מוביל את עם ישראל ואומר ללכת לארץ ישראל שזו הארץ שלכם, צריך להאמין שלא עושים כאן מלחמות טבעיות. והם אומרים: "חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (שם) שאין הכוונה ממנו - מעצמנו אלא כביכול כלפי שמיא, שהקב"ה לא יוכל לעזור לנו לנצח את בני הענק (מנחות נג:), זה חוסר אמונה. התורה אומרת לנו שהמרגלים היו: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שם, ג) וחז"ל אומרים לנו שהם היו אנשים צדיקים (במדבר רבה טז, ה) אבל פחדנים, מפחדים מיושבי הארץ מחוסר אמונה. חז"ל אומרים שעליהם נאמר: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" (תהלים קו, כד) (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שלח לך), אם הם היו אוהבים את הארץ הם לא היו מפרשים את מה שראו בצורה שלילית. הם ראו הרבה תופעות שהיה אפשר לפרש בדרך חיובית והם פרשו באופן שלילי.
חטא המרגלים זו ההתמודדות הקשה בפגיעה בארץ ישראל, והתיקון הוא תוך כדי היסורים שעברו עליהם עד הכניסה לארץ, וזה בונה את עניינה וערכה הגדול של ארץ ישראל.
ארץ ישראל – עליית מדרגה בעבודת ה'
בהמשך הפרשה כתוב: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (במדבר טו, ב), יש כאן בשורה שיכנסו לארץ למרות העיכוב, וכאשר תכנסו לארץ יהיו קורבנות נוספים אלו מנחות הנסכים. ישנו הבדל בין קורבן המגיע מהחי לבין קורבן שמגיע מהצומח שהם הנסכים, זו מדרגה אחרת, לחי יש חיות ולצומח אין חיות.
הרב צבי יהודה כותב: בתפילה גם כן יש מדרגות, תפילה עם כוונה יש בה חיות והיא כקרבן חי, ותפילה בלא כוונה היא כמו נסכים. ומקור הדברים נמצא גם בנפש החיים (א, כב) וגם בתניא (חלק א, לח) התניא כותב שישנם ארבע דרגות בקיום מצוות. מצווה מעשית ללא כוונה כלל, מצווה שמקיים כמצוות אנשים מלומדה, לובש ציצית וחושב על דברים אחרים - זה כדומם, מצווה דוממת חסרת תוכן משמעותי, רק מעשה ללא שום חיות. מצווה בדיבור היא כמו צומח, מצווה שאדם עושה עם כוונה טבעית, הוא אוהב וירא מה' כיוון שכך חונך מקטנות, כוונה זו לא עמוקה ומבוססת על התבוננות בגדולה האלוקית, כוונה זו היא כמו בעל חי שיש לו אינסטינקטים, שלא פועל מתוך בחירה ועומק אלא מטבעו הוא כזה. זו מדרגה יותר גבוהה מהדרגות הקודמות שאין בהם אהבה ויראה כלל. והמדרגה הגבוהה ביותר היא כוונה שבאה מתוך התבוננות והכרת הגדולה האלוקית, מתוך הכרת סגולת ישראל וכל עניני המצווה, ומתוך כך הוא אוהב את ריבונו של עולם, וירא ממנו זו מדרגת אדם.
מדרגות בתפילה
חז"ל אמרו לנו: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נכסים" (ברכות יד:). הרב זצ"ל בעין איה (ברכות שם) מסביר, אדם יכול לחשוב שהכוונה בלב היא הדבר המרכזי בקריאת שמע, והנחת התפילין על היד והראש זה פחות חשוב. כך גם בהקרבה האדם חושב שלהביא מהחי זה הדבר החשוב אבל להביא מהצומח זה לא חשוב. לכאורה זה חיובי שאדם רוצה להביא את המובחר, להביא את הדברים הכי טובים - אלא שיש לעבוד את ה' בכל המדרגות גם במדרגה הגבוהה אך גם במדרגות התחתונות, לדעת שהכול שייך לריבונו של עולם, גם החי גם הצומח וגם הדומם - מלח, "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג). עבודת ה' היא שכל המציאות כולה אחת, היא נובעת מהמקור האלוקי ומשמשת את הגדולה האלוקית. גדולה מתבטאת באופן מיוחד בארץ ישראל, כאשר ישראל נכנסים לארץ ישראל חל בהם שינוי, במדבר חיים חיים מופשטים וכאשר מגיעים לארץ המן נפסק ויש לעבוד את עבודת הארץ. החיים הרוחניים מאירים את כל המציאות הם חודרים ומרימים את כל המציאות כולה, וכל המציאות מחוברת, גם החומר והגוף, ולכן אין הקרבת נסכים במדבר ויש בארץ ישראל.
מצווה זו היא תיקון לטעות המרגלים. המשבר של חטא המרגלים הוא ביסוד, יש להבין שעם קשור בארץ, בלי מקום אין מציאות קבועה, והקב"ה בחר לעם ישראל את הארץ הקדושה הזו. וחטא המרגלים פגע בשלמות זו והתיקון הוא המצוות התלויות בארץ, הנסכים ומצוות חלה המוזכרת בפרשה.
בשנה אחרת עומד הרצי"ה על הסליחה, "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ). על ידי חטא זה נתגלה כח הסליחה האלוקי. פסוק זה אנו אומרים בכניסה ליום כיפור.
היד החזקה קושרת את הקב"ה וישראל
נוסיף דבר שלא אומר הרצי"ה. הקב"ה רוצה לכלות את ישראל ולהקים את האומה ממשה רבנו, אומר לו משה: אתה הוצאת את ישראל ממצרים בכוחך הגדול ובידך החזקה, כולם רואים שאתה מוביל את עם ישראל ביום בענן ובלילה בעמוד אש. וכעת יראו שעם ישראל לא מגיע לארץ ישראל, ויאמרו: "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ" (שם יז), לכן הרג אותם במדבר - יהיה חילול ה' נורא. הרי ה' מבטיח למשה שממנו יקום עם, ויראו שמשה נשאר וממנו צומח עם חדש - אלא שישנו חילול ה' באופן זמני, יש כאן שינוי בתכנית, כביכול כעת הקב"ה לא יכול להכניס את ישראל ורק אחר כך הוא מתגבר..... טענה זו של חילול ה' היא עומדת לעם ישראל בכל הדורות.
בעל "מעשה ניסים" (הגדה של פסח) כותב, מדוע היה צריך להוציא את ישראל ביד חזקה וזרוע נטויה, ומה יש לשבח את הדבר, אם המצרים קיבלו מכות או לא זה לא העניין, העיקר שיצאנו ממצרים - ועונה, דווקא זה הדבר שאנו חייבים להודות עליו כיון שבזכות היד החזקה והזרוע הנטוייה נודע לכל העולם כולו שהקב"ה בחר בעם ישראל, כל העולם רואה שעם ישראל הם עם ה', וכעת כל מה שקורה לישראל הוא כבוד שמים, וחס וחלילה אם עם ישראל בשפל נפגע כבוד שמים. וזה כביכול מה שמחייב את הקב"ה בכל הדורות לשמור על עם ישראל. וכך אומר הנביא יחזקאל שכאשר עם ישראל בחוץ לארץ מתחלל שם שמים והקב"ה יקח את ישראל ויוציא אותם מהגלות שלא יתחלל יותר שמו, "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם" (יחזקאל לו, כב). והקב"ה אומר שמשה צודק, "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", לא נאמר סלחתי בלבד אלא כדברך.
תוכנה העליון של הציצית
הרב בעולת ראיה (א, עמוד ד) מסביר את מצוות ציצית:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (במדבר טו, לח) הדורות יתחנכו, יתגדלו ויתפתחו, על יסוד התוכן האורי של ההארה האלהית הפנימית, המיחדת את הגוי הגדול הזה בעצמת הוד קדושתו. המדות הנפשיות כולן, הנן לבושי הנפש.
כלומר: הציצית מחנכת את הדורות להכרה פנימית חשובה, והיא: שיש הארה פנימית המיחדת את עם ישראל, והמידות הם לבוש לנפש.
העצמיות, הנפשית בעזוז פנימיותה, היא ענין נשא ונעלה, טמיר ונעלם, מכל רעיון והשגה אישית גופנית.
את הפנימיות הנשמתית האלוקית המייחדת את עם ישראל לא ניתן להשיג. זה דבר עליון מאד והמידות הם לבוש המותאם לנשמה.
המדות הן מלבישות אותה, נותנות לה את תוארה ואת תפארת אופיה להתגלות על מרחב החיים. המעשים כולם הנם תוצאות ישרות מתאימות ע"פ תכונות הנפש, המתגלות ע"פ ההתלבשות של המדות ביפעת תפארתן.
הציצית היא בגד והוא מבטא שישנה מציאות פנימית שלבוש זה מכסה, ובקצותיו ישנם חוטי הציצית שהם ביטוי למצוות ומרמזים לתרי"ג. ישנו גוף פנימי ישנו לבוש ויש מה שמתגלה בחוץ מהלבוש, וכך יש נשמה אלוקית פנימית יש לה לבוש של מידות ויש המעשים בפועל. אם כן מצוות הציצית מבטאת את מציאות האדם על כל הופעותיה, ולכן היא שקולה כנגד כל המצוות.
"וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו, לח). דרשו חז"ל: "הכנף" - מן הכנף (שבת כז:), שצריך להשים חוטים כמו הכנף, ולכן יש בציצית חוטי לבן ותכלת. החוטים מבטאים את המעשים והם ממין הכנף - המשך לאופי הפנימי, למידות. והאופי הפנימי הוא המשך לנשמה הפנימית. ותפקיד התכלת הוא להחזיר את האדם למקור. מצד אחד ממקורו הפנימי נמשכים המידות ומתגלים המעשים בהתאמה לפנימיות ומצד שני חוטי התכלת מחזירים אותנו לכסא הכבוד - לקב"ה שהוא שורש כל הופעת הבריאה.
"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (שם, לט) - מתוך התבוננות במצוות הציצית מכירים את המשמעות שהיא מבטאת ואנו מבינים שזה תוכנם של כל המצוות שישראל מקיימים, שהן גילוי של המידות ויוצאים מתוך הנשמה הפנימית דרך המידות ומשם למעשים. "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (שם) ניתן להסביר שזה איסור לאו, אבל הרב מסביר שזה המשך למצוות הציצית, אם אתם מתעטפים בציצית עם כל המשמעות והביטוי הפנימי הנשמתי ממילא לא תתורו אחרי לבבכם, כאשר אתם בדרגת קדושה ושלמות הופעה שהפנימיות מופיעה בכל התנהגותכם ממילא לא תגיעו למציאות של לתור אחרי לבבכם. הרב מלמד אותנו איך יש להתבונן בעמקות על המצוות ובפרט על המצווה ששקולה כנגד כל המצוות, מצווה שאנו מקיימים כל הזמן, כל היום ובלילה מספק. וכאשר מתבוננים וחיים את התוכן הפנימי שלה, אז היא מביאה לידי זכירה של כל המצוות ולקיום המצוות ומחברת את כל המצוות יחד. וזה מה שאומר הפסוק: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (שם, מ). ומתוך כך זכירת יציאת מצרים שהיא שורש האמונה כולה "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם, מא).
האם מותר לפנות למקובלים?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
לקום מהתחתית של התחתית
מה עיקר הגאולה?
כיצד מתחזקים באהבת ישראל?
הנאה ממעשה שבת
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה המשמעות הנחת תפילין?
"לפיכך אנחנו חייבים להודות לך"
הרב יאיר וסרטיל | ג' אייר תשפ"ה
הלימוד המיוחד לחודש אייר
הרב ש. יוסף וייצן | ב' אייר תשפ"ה
להתבונן בגודל של הגאולה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ג' אייר תשפ"ה
