תשובה וכפרה | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תשובה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

372

8 דק' קריאה

ברייתא במסכת יומא פ"ו:

"עבר אדם על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' עבר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר וכו', עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורים מכפרים" וכו'.

התשובה עצמה הופכת את האדם לצדיק מיד, והוא כשר לעדות, אך עדיין הוא צריך כפרה. תשובה וכפרה הם שני דברים נפרדים. כשם שבעבירות בן אדם לחברו אם עשה תשובה ובקש מחילה - הידידות חוזרת להיות כמו שהייתה, אך המזיק חייב לשלם את הנזק, כי החוב לא נפרע, כן בכל העברות. עשה תשובה - חזר לצדקותו, אך צריך למרק את הקלקול שעשה החטא, וזה נעשה על ידי יום הכיפורים, יום חנינה וביטול העונשים. עברות חמורות שיש עליהן כרת ומיתות בית דין - עדיין צריך מירוק נוסף על ידי ייסורים, והייסורים האלה הם כפרה לחייבי כריתות, והם ניתנים על ידי ריבונו של עולם ברוב חסדיו, כדי למרק, וצריך לקבל אותם באהבה. ויכולה להיות כפרה ללא תשובה, אדם נשאר בגדר רשע אך נמחל לו העונש, לדעת רבי האומר שיום הכיפורים מכפר גם למי שלא שב בתשובה.

דורון
אך בכל זאת, גם אחר התשובה ואחר הכפרה, עדיין צריך להיות עוד מעשה של פיוס, ובזמן המקדש היה אדם מביא קרבן עולה לדורון על שעבר ועשה. עכשיו שאין לנו מזבח להביא עליו עולה, אמרו חכמי המוסר שהתענית היא כקרבן, ולכן

נהגו תנאים ואמוראים להתענות, כמו המקרה של רבי אלעזר בן עזריה שהיה מתיר לפרה שתצא ברצועה שבין קרניה בשבת וחכמים אוסרים, ופעם אחת יצאה פרתו של שכנתו ברצועה ולא מיחה בה, והושחרו פניו מפני התעניות שגזר על עצמו על שעבר על דברי חבריו 1 . ולרב הונא נהפכה רצועה של תפילין, והתענה ארבעים תעניות. וחכמי המוסר קבעו 151 תעניות על הכעס, 70 תעניות על סתם יינם, ועל ביטול תפילה דרבנן 61 תעניות, ועל חטא הנעורים 84 תעניות.

בעל התניא באגרת התשובה דן בדבר, אם אדם עבר על עבירה אחת כמה פעמים כמה צריך להתענות, ואם אדם יעשה חשבון לפי חשבונו של בעל התניא, כמה אדם צריך להתענות וכמה צדקה צריך לתת חלף התעניות שלא יוכל להתענות, יתברר לו שלא יספיקו כל ימי חייו לכל התעניות, והתשלומים יגיעו למיליונים רבים.

ואל יראה הדבר בעינינו כהחמרה או הפרזה. אדרבה, התעניות והתשלומים הללו הם מחיר זול מאד לעומת חומרת העבירות. אך מי יכול לעמוד גם בדרישות הללו, ואיך יפייס אדם את קונו על חטאיו?

האם צריך כפרה בתשובה מאהבה?
פעם אחת שאלתי את מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, האם מי ששב בתשובה מאהבה יש בו גם חלוקי הכפרה והוא צריך למרק חטאיו בייסורים, או כיוון שתשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות, לא צריך מירוק? והוא השיב שמבחינה רוחנית פנימית נשמתית הזדונות נהפכות לזכויות, אך מבחינת הצד הנמוך החיצוני שבנפש - הוא נפגם, וצריך מרוק. ואולם ראיתי שיש רבים המבארים שאכן השב מאהבה אינו צריך לעבור שום מירוק, כי הזדונות נהפכות לזכויות גמורות. ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי גם לדעתו של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הייסורים יכולים להיות מצומצמים ביותר, וכך נעשה הזיכוך עקב התשובה שהפכה מזדונות לזכויות.

כדי להבין מה היא תשובה מאהבה ומה היא תשובה מיראה, עלינו להתבונן במהות האדם, במשמעות החטא ובכוחה של התשובה.

חומרת החטאים
בפרשת נשא, במצות וידוי על החטאים, נאמר 2 : "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בד'" וגו' ושואל הזוהר מדוע נזכר כאן האדם ? ניתן היה לכתוב "כי יעשו מכל החטאות למעול מעל" וכו'.

אלא נזכר כאן האדם לרמוז לאדם הראשון, שהחוטא עושה כמעשיו של אדם הראשון, שחטא חטא אחד וגרם מיתה לעצמו ולכל העולם, פגם למעלה בעולמות עליונים ופגם למטה. וחובה זו תלויה עד שיחדש הקב"ה את העולם כמו שהיה לפני החטא, ויעבור הפגם מהעולם, וזה שכתוב "ויבולע המוות לנצח". וכן החוטא פוגם כמו האדם הראשון, ולכן נאמר כי יעשו מכל חטאות האדם - האדם הראשון.

ושואל הזוהר, איך מי שהרע לעולם יכול לשוב, ויש לו תשובה, שהרי התורה אומרת 3 "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וגו' והתודו על חטאותם והשיב את אשמו בראשו" וגו'?

מהות האדם
נתבונן במהות האדם, האדם הוא כוח החיים שבו, זו הנשמה האלוקית שבתוכו, שהיא חלק אלוק ממעל. כמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה 4 ". ואומר הזוהר 'מאן דנפח מתוכיה נפח'. ולפי ביאור המקובלים, הנפיחה הזו לא הייתה חד פעמית, אלא כל הזמן הקב"ה מחייה את האדם ואת העולם. כל הזמן הוא מנשים את האדם ומחיה אותו. זרם נשמתי אלוקי נמשך מהמקור האלוקי אל האדם, מחיה אותו ומקדש אותו בקדושה עליונה, בקדושת ישראל, בקדושה אלוקית.

הנשמה המחיה את האדם, ככתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", היא כוח החיים המופיע בנשימה. 'נשמה' מלשון 'נשימה', אדם נושם הוא אדם חי. והנשימה היא הבל-אויר היוצא ונכנס בגוף. ההבל הזה הוא הבל גשמי, אך מכיל בתוכו תוכן רוחני, כמו שאומר הפסוק: 'ויהי האדם לנפש חיה', ומתרגם התרגום: "לרוח ממללא", כלומר לרוח מדברת. ההבל הזה של הנשימה הוא גם הכוח של הדיבור, הוא שורש הדיבור. ההבל עובר דרך מיתרי הקול ודרך חמשת מוצאות הפה, וכך אדם מדבר. והדיבור הוא כלי הביטוי של המחשבה, של התוכן הרוחני באדם, של הנשמה האלוקית שבו. נמצא כי כוח החיים הנשימה - הנשמה, הוא הוא גם כוח הדיבור, הכוח הרוחני האלוקי של האדם. כלומר כאשר הקב"ה נפח באדם נשמת חיים, יש בה כוח כפול חיצוני ופנימי, כוח החיים הטבעי וכוח החיים הרוחני האלוקי.

החטא מבדיל בין האדם לבוראו
כאשר האדם חוטא ועובר על רצונו של הקב"ה, הוא מנתק את הכוח האלוקי שבו מהשורש שלו. הוא יוצר מחיצה בינו ובין בוראו, כפי שכתוב "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" 5 . הוא כורת את עצמו מריבונו של עולם. וזה עניין הכרת, שאם אדם עושה עבירה שיש בה כרת הוא חותך את ענף החיים שלו, ואור ד' אינו מאיר ומחיה אותו. מחיצה מפרדת בינו ובין ריבונו של עולם. אמנם היא אינה חוסמת את השפע לגמרי, אלא מצמצמת אותו לחמישים או שישים שנה ולא יותר, כדין כרת. כך אמנם היה בזמן שבית המקדש היה קיים והשכינה שרתה בישראל, ואז החיות בישראל הייתה רק על ידי הנפש האלוקית, וכאשר היא נותקה אי אפשר היה לחיות כלל. אך לאחר החורבן, לאחר שישראל ירדו ממדרגתם וגלתה השכינה, כוח הקיום והחיים אינו נמשך עוד מפנימיות הנפש האלוקית, אלא כשאר הבריות בעולם, ואזי יכול החוטא לקבל את חיות נפשו ממקורות חיצוניים, ואינו נכרת בחייו הגשמיים. נמצא כאשר ישראל חוטאים חלילה וחס - החלק האלוקי שבישראל, שהיא השכינה, מתרחקת ממקורה. כוח החיים שבאדם שבישראל מחובר הוא לכוח הרוחני אלוקי, וכאשר משתמשים בכוח החיים לחטאים - הכוח הזה מתגשם, והנשמה האלוקית שבישראל שבויה. השכינה השורה בישראל כביכול מתנתקת ממקורה, שכינתא בגלותא. ואז לא רק שהיא אינה ממשיכה את השפע האלוקי לישראל, אלא אף כוחה ניתן לזרים, כמו שהגלות של ישראל גורמת לא רק שישראל מרוחקים מאור ד', אלא הם תחת שלטון זרים, ומסייעים לאותו שלטון זר ומנוכר לד' אלוקי ישראל, וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, כי הוא נמצא ביניהם.

זה דומה למי שהיה שייך לעדת צדיקים, והוא פרש מהם והתחבר לרשעים, ובזה הוא מחזק את כוחם וגם קיומו ניזון מהם, הוא מקבל מהם כוח וגם נותן להם כוח.

החטא פוגם בשמו יתברך
נמצא כשאדם חוטא הוא פוגם בחלק אלוק ממעל, פוגם בשכינה, וזו פגיעה בשמו יתברך.

"אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם - בהא בראם" 6 , באות האחרונה של שם ה-ו-י-ה. האותיות הראשונות של שם ד' מרמזות על המציאות האלוקית העליונה ממעל לעולם, והאות האחרונה ממנה נשתלשל העולם. היא מקור הקיום של העולם, והיא השכינה השורה בעולם. כאשר ישראל חוטאים, חס וחלילה, הם מרחיקים את השכינה ממקורה, הם מרחיקים את האות האחרונה של שמו יתברך, ופוגמים בשמו. כאשר ישראל שבים בתשובה הם מחזירים את האות האחרונה, את הה"א, מחברים אותה אל האותיות הראשונות, ושמו נעשה שלם. וכך רמזו: תשובה - תשוב-ה', להשיב את הה"א של שמו למקומה, וזה מה שאומר הפסוק: "ואעשה למען שמי" 7 , וזה שנאמר: "ושבת עד ד' אלקיך" 8 , כלומר עד שמו יתברך.

לגלות השכינה שני צדדים
לגלות השכינה צד חמור ואיום, לפגימת שם ד' משמעות נוראה. אולם, המציאות הזו שהשכינה לא עוזבת את ישראל, גם כאשר הם חוטאים והיא בגלות איתם, יש לזה גם מעלה עליונה. הזוהר בפרשת האזינו אומר: בכל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם. "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם". המלה "זאת" מיותרת, והכוונה לשכינה, שגם היא נמצאת איתם בארץ אויביהם, זה מראה כמה חביבים ישראל על הקב"ה. משל למלך שכעס על בנו וגזר עליו להוציאו מביתו, והמלכה אמרה - או שהמלך מחזיר אותו או שהיא יוצאת עם בנה, ובשעה שרוצה המלך להשיב את המלכה הוא גם משיב את בנה. וזה מה שנאמר: ושב ד' את שבותך, השכינה שבה עם ישראל מהגלות. ועוד נאמר: "רצית ד' ארצך שבת שבות יעקב" 9 . ועוד אומר הזוהר בפרשת האזינו: הלד' תגמלו זאת , האם זה הגמול על טוב ד' שאתם משלמים ל"זאת" שהיא השכינה, שאתם גורמים לגלותה?

נמצא שני צדדים לגלות השכינה: מצידנו מצד ישראל - איום ונורא, מצידו מצד הקב"ה - חסד נפלא.

איך האדם מתקן את החטא? אמרנו שהקב"ה ברא את העולם בה"א. אגב, הרי"ף מסביר שזו האות הקלה ביותר לביטוי, לומר שבקלות ובלי כל מאמץ ברא הקב"ה את עולמו. ואפשר להעמיק ולהתבונן יותר: האות ה"א היא הבל בלבד - נשימה. ויפח באפיו נשמת חיים, זו האות ה"א שבה ברא הקב"ה את עולמו. זה הכוח האלוקי שבעולם המקיים את העולם, והוא נמשך ומתפשט באדם, ומופיע בכוח הדיבור. נמצא שכוח הנשימה, כוח ההבל היוצא מהאדם, הוא ההבל האלוקי שנפח ד' באדם, הוא הה"א של שמו יתברך. וכאשר אדם שב בתשובה ומתוודה בדברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'", הרי הוא לוקח את ההבל של פיו, שהוא הה"א, ומחבר אותו לד', ובזה הוא משלים את שם ד'. ומי שעושה תשובה הוא מביא גאולה. על ידי החטאים מורחקת האות ה"א, והשכינה גולה ובית המקדש חרב. וכאשר שבים בתשובה - מחברים את האות להשם, וזו הגאולה הפנימית, ובה תלוי בנין המקדש.

הנשימה היא הפעולה הטבעית והקלה ביותר של האדם, ללא מאמץ, ללא עמל ויגיעה. ההבל של הנשימה הוא כוח החיים, והוא כוח הדיבור האלוקי. וכשם שבמצב הבריא אין צורך להתאמץ לנשום, כך במצב הרוחני הבריא אין צורך להתאמץ להוציא את הכוח האלוקי אל הפועל. החיים התורניים, לימוד התורה ומעשה המצוות, נעשים בטבעיות ללא עמל ללא יגיעה, אלא מתוך חבור פנימי לדבר ד'. הנשמה האלוקית חיה ומופיעה בטבעיותה.

זה ענינה של השבת, שבה אין עמל ויגיעה, בה יש נשמה יתירה אלוקית, כלומר מתגלה הנשמה בכל עליונותה, ועל כן אין עמל ויגיעה. וכאשר אדם מתרומם למדרגה עליונה הוא בבחינת שבת תמיד. התורה והמצוות נעשות מתוך חפץ פנימי טבעי, מתוך הארה נשמתית בריאה.

תשובה תתאה ותשובה עילאה
יש מדרגות בתשובה: יש תשובה מיראה, ויש תשובה מאהבה. יש תשובה תתאה, ויש תשובה עילאה. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - הה"א של בהבראם זעירא. ואמרנו כי אמרו רבותינו ז"ל בה"א בראם. העולם נברא בה"א, אך הה"א הזו היא קטנה, היא האות האחרונה שבשם ד'. ויש בשם ד' אות ה"א ראשונה, והה"א הזו גדולה, ואולי היא הה"א הרמוזה בפרשת האזינו: ה לד' תגמלו זאת. ה"א זו היא רברבא, היא גדולה, היא העליונה. יש תשובה תתאה, שמשיבין את הה"א האחרונה לשמו יתברך, ויש תשובה עילאה, שמרוממים את הה"א העליונה הקודמת למקורה. יש מדרגות בתשובה, כאשר אדם שב ועוסק רק במצוות זו תשובה תתאה, וכאשר אדם שב ועוסק בתורה ובמצוות באהבה וביראה זו תשובה עליונה.

יש תשובה שהיא בחינה של סור מרע, שאדם חוזר למצב שהיה לפני חטאו, זו תשובה מיראה. יש תשובה שאדם משתנה ועולה מעלה מעלה למקום גבוה יותר, מטפס ועולה מטפס ועולה. הצידקות מתגברת ומתגברת, היא לא נעצרת, היא מתפתחת ומשתלמת. זו תשובה מאהבה, ותשובה מאהבה שכזו מהפכת את הזדונות לזכויות, שהרי הנפילה והתשובה ממנה היא שהביאה למהפך ולעלייה. העלייה הזו היא נדחפת ומתגברת כתוצאה מהתשובה, התשובה מרבה עלייה וזכויות, ומה שגרם לכך, כלומר החטא, נהפך לזכות. זו תשובה שנובעת מהמקור היותר עליון שבנפש, מהבינה העליונה שהיא מקור התשובה. עיין באורות התשובה 10 : "מצד הבינה התשובה באה, וברום מעלה, הזדונות הווים לזכויות. ועליה חיה יחיה".

וזו הייתה תשובתו של דוד שאמר: "וחטאתי נגדי תמיד", כלומר זכרון החטא עומד לנגדי ודוחף אותי כל הזמן לעלות להתקדם.

תשובה מאהבה נמשכת מהעומק הפנימי של הנשמה, מה'חלק האלוק' ממעל שבו, מההבל של הנפיחה, ועל כן המצוות אינן עול מכביד אלא אושר ועונג. התורה נעשית שעשוע - "לולא תורתך שעשועי". המשיכה לקייום המצוות, המשיכה לתורה, היא כמו צימאון בלתי מורווה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. התורה והמצוות הם כמו אויר לנשימה, לא עמל ויגיעה.

ונראה לפרש כך את הפסוק "לולי תורתך שעשועי" לולי הפכה התורה לשעשועי, לולי שאהבתי לתורה ממלאה אותי, אילו עסקתי בתורה ללא אהבה, "אז אבדתי בעוניי" אזי הייתי צריך לתקן את חטאי בתעניות וסיגופים, בעינויים של צומות שלא היו נגמרים.

^ 1.שבת פ"ה מ"ד
^ 2.במדבר ה' ו'
^ 3.במדבר ה' ז'
^ 4.בראשית ב' ז'
^ 5.ישעיהו נ"ט ב'
^ 6.רושלמי חגיגה פרק ב, הלכה א; בראשית רבה פרשה יב, י
^ 7.יחזקאל כ' י"ד
^ 8.דברים ד' ל'
^ 9.תהלים פ"ה ב'
^ 10.תחילת פרק י"א