ביעור החמץ והמאבק ביצר | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

שבת ומועדים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

229

5 דק' קריאה

פטור מחובת בדיקת חמץ במכירה לנכרי
מורי ורבותי, קהל קדוש, תלמידי חכמים, ר"מים, בני תורה, הורים ובנים, אנשים ונשים. מה גדול מעמד זה, שנערך בזמן קדוש: בשעת רעווא דרעווין של שבת קודש, ובמקום קדוש: בבית הכנסת בתוך בית אל השוכנת בארץ ישראל. אילו זכינו היינו רואים שהשכינה שורה כאן, ולא עוד אלא שהיא הקדימה ובאה. גם בשנה הנוכחית (תשס"ט) יש מיוחדות: שבת הגדול חלה בי' בניסן, "כימי צאתנו מארץ מצרים".
נשאלתי: מי שעומד לנסוע מביתו לכל ימי הפסח האם יכול להשכיר את ביתו לנכרי לכל הפסח ולהיפטר מניקיון הבית ובדיקת חמץ?
בשולחן ערוך (תלו, ג) פסק:

ישראל היוצא מבית אינו יהודי תוך שלשים יום ונכנס בבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אינו צריך לבער בית האינו יהודי, שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר. אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירא ולא יכנס בפסח בבית, יש מי שאומר שחל עליו חובת הביעור כיון שהוא תוך ל' יום, וצריך לבער בית האינו יהודי שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור.

ומגיה הרמ"א (שם): "ויש אומרים שאינו צריך כשנכנס בו האינו יהודי". לאמור, לשיטת השולחן ערוך אף שבפסח הבית כבר עבר לרשות האינו יהודי, וממילא היהודי לא יעבור ב"בל יראה" וב"בל ימצא", בכל זאת זו מצווה בפני עצמה לבער את החמץ מהבית לפני פסח. לכאורה עולה מכאן לפי שיטת השולחן ערוך כי מי שעוזב את ביתו לכל החג ונוסע בי"ד ניסן לבית הוריו או למלון, ויגיע לשם לאחר זמן בדיקת חמץ וביעורו, חלה עליו המצווה לבער את החמץ לפני מכירתו של הבית לנכרי. במשנה ברורה (תלו, לב) מביא גם את מחלוקת האחרונים בשאלה האם האדם מחויב לבדוק בליל י"ד את החדרים שמתכנן למכור לנכרי ביום י"ד, כי הכוונה למכור יוצרת שאלה האם יכול לברך את ברכת הבדיקה.
עלי לומר שפעמים רבות אמרו לי אנשים שהם נוסעים לכל החג ואחר כך ראיתי בחול המועד ששבו לביתם. מכאן צריך ללמוד: אוהבי המצוות אינם מחפשים דרך להיפטר מעשייתם. יצר הרע הוא דיפלומט גדול שהיה בכנסת שנים רבות. הוא אומר לאדם: כדי לקיים את פסח כהלכתו צריך לנקות את הבית היטב, אסור שיהיה לאדם ספק כל שהוא, צריך להשקיע בניקיון ימים ולילות, לעבור על כל פינה עוד ועוד ואוי למי שלא התאמץ. אם זו נקודת ההסתכלות של אדם הוא נכנס למצוקה ומתמלא בפחד שמא לא יעמוד במשימה הקשה. כעת בא יצר הרע ואומר: יש עצה איך תוכל להיות בטוח שלא תעבור ב"בל יראה" וב"בל ימצא": אם תמכור את כל הבית כולו, תצא מכל הספקות ולא תצטרך לבדוק. ובכך יצר הרע השיג את מבוקשו וביטל מהאדם את קיום מצוות ביעור חמץ. לעומתו אומר יצר הטוב של האדם: אל תפריז, אינך מחויב לעבוד ולנקות יותר מכוחותיך, כי אין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות. צריך להבין שהמצוות לא מכבידות על האדם. ריבונו של עולם נתן לנו מצוות מאהבתו אותנו ולא הטיל עלינו משימות קשות. כאשר יש לאדם הסתכלות כזו המצוות משמחות אותו והוא לא מחפש דרך לעקוף אותם אלא הוא רודף אחריהם.
בדרך זו יצר הרע גם מפתה את הצדיקים להישאר בחוץ לארץ. הוא אומר להם: עדיף לגור בחוץ לארץ שם אין בעיה של חשמל שנוצר על ידי יהודים בשבת ואין חששות של טבל ושביעית. יצר הרע מוסיף ואומר לאדם הרי כל עבירה שעובר אדם שנמצא בארץ הקודש חמורה פי כמה מעשיית עבירה בחוץ לארץ, לכן תהיה עניו, תכיר שאתה לא ראוי לגור בארץ ישראל כדי לא לפגוע בקדושתה. אך זו כאמור, עצת היצר.

השיטות בביעור החמץ כהדרכה רוחנית
על דרכי המאבק ביצר הרע, ניתן ללמוד גם ממחלוקת הראשונים בשאלה: האם אדם עובר מהתורה על "בל יראה" ו"בל ימצא" אם יש בביתו חמץ שאינו ידוע. מהטור (תלד, ב) משמע שאם בדק ולא מצא ויש חמץ ברשותו שלא מצאו, עובר על איסור. לכן לשיטתו צריך לבטל את החמץ לאחר הבדיקה. הר"ן (פסחים א ע"א ד"ה בודקין) לעומתו סובר שמהתורה יש שתי דרכים כדי לקיים את מצות ביעור חמץ: ביטול או בדיקה וביעור. לכן אם אדם בדק ולא מצא חמץ, עשה את המוטל עליו ואינו עובר על מה שלא מצא. לשיטת התוספות (פסחים כא ע"א ד"ה ואי אשמעינן) מהתורה אינו עובר על "בל יראה" ו"בל ימצא" אם נמצא בביתו חמץ שאינו ידוע, גם אם לא בדק (ראה בהרחבה במאמר "חיוב בדיקת חמץ", מאבני המקום יג, עמ' 152-147)
ונראה ללמוד ממחלוקת הראשונים הזו הדרכה כללית, עד כמה אדם צריך לחפש ולבדוק אחר החמץ שבלבו, הוא יצר הרע. לשיטת התוספות שדין תורה ביחס לבדיקת חמץ הוא שאין לאדם אלא מה שעיניו רואות וכל דין הבדיקה הוא מדרבנן, זו גם ההדרכה עד כמה אדם צריך לחשוש שמא נכשל ואינו מודע למעשים שעושה שהם אסורים ולא ראויים: אין לאדם אלא מה שעיניו רואות ורק על דברים אלו צריך לחזור בתשובה. לשיטת הר"ן חיוב הבדיקה הוא מהתורה, ואם בדק אחר היצר ולא מצא עשה את המוטל עליו. לשיטת הטור גם אם לא מצא, צריך "לבטל" את החמץ שבלבו ולומר לעצמו שהוא רוצה להיות מתוקן ואם יש לו טעויות הם לא לרצונו.
המחלוקת הזו מורה שיש שלוש הדרכות בעבודת ה' של ביעור החמץ שבלב. לאדם שבאופי שלו הוא לחוץ וחיפוש תמידי אחר חטאים שאולי עשה עלול לפגוע בו, ההדרכה המתאימה לביעור החמץ שבלבו ולחזרה בתשובה היא של תוספות: אין לאדם אלא מה שעיניו רואות. לאדם בינוני ההדרכה הנכונה היא של הר"ן: עליו לבדוק ולחפש אך בכך עשה את המוטל עליו ואינו צריך לחשוש לחטאים נוספים. ולאדם שאינו נלחץ כלל מהתקדמות רוחנית, ההדרכה הנכונה היא כשיטת הטור: עליו לבער את כל החטאים שבלבו, וגם אם לא מצא צריך לבטלן בלבו ולומר לעצמו שהוא רוצה להיות מתוקן ואם יש לו טעויות הם לא לרצונו.

כמות החמץ החייבת בביעור
כתב בשולחן ערוך (תמב, ח):

היו [...] שני חצאי זתים בשני מקומות וחוט של בצק ביניהם [...] בבית אף על פי שאם ינטל החוט אין ניטלין עמו, חייב לבער מפני שפעמים מקבץ אותם. היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו.

הסיבה שלא צריך לבער במקרה שיש בבית רק חצי זית היא: כי חצי שיעור של "בל יראה" ו"בל ימצא" אינו אסור מהתורה (ראה ט"ז תמב, ה). בשערי תשובה מסביר בשם שו"ת חכם צבי (סימן פו), מדוע ב"בל יראה" לא עוברים גם על חצי שיעור. לדברי ה"חכם צבי" הדין שחצי שיעור אסור מהתורה נלמד מאיסור אכילת חֵלֶב ואיסור זה שייך רק באיסורי אכילה ולא באיסור "בל יראה" ו"בל ימצא". עוד מסביר החכם צבי שחצי שיעור אסור מהתורה רק כשעושה מעשה להחשיב את החצי שיעור, כגון שאוכלו. אבל אם רק מניחו בביתו ולא מבערו לא עשה כאן מעשה אקטיבי שמחשיבו ולכן אינו מצטרף לאיסור. ב"שאגת אריה" (הישנות, סוף סימן פא) מביא הבדל אחר בין חצי שיעור ב"בל יראה" ו"בל ימצא" לבין שאר איסורי אכילה. לדבריו חצי שיעור אסור כי ראוי להצטרף למפרע לשיעור, כגון שאכל חצי שיעור של איסור ועוד חצי שיעור של איסור אחר כך: שניהם מצטרפים לאיסור. אך באיסור "בל יראה" אם היה חצי שיעור ואחר כך נוסף עוד חצי שיעור של חמץ בבית, רק משעה שנוסף החצי שיעור של החמץ חל האיסור ולא למפרע.
אנו לומדים שאם נמצאו בבית פירורי חמץ האדם לא עובר עליהם ב"בל יראה" ו"בל ימצא". אם כן שוב אנו רואים שאפשר לנקות לפסח בלי עצבנות, ולא נחפש דרך למכור את הבית לנכרי ובכך לעקוף ולהפטר מהמצות.