מסילת ישרים פרק ד'– חלק ג' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מסילת ישרים

קטגוריה משנית

6491

5 דק' קריאה

אַךְ הַהֶעָרָה לְכָל הֶהָמוֹן, הִנֵּה הִיא בְּעִנְיַן הַשָּׂכָר וָעֹנֶשׁ עַצְמָם, בִּרְאוֹת עֹמֶק הַדִּין עַד הֵיכָן מַגִּיעַ, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת רָאוּי לְהִזְדַּעְזֵעַ וּלְהִתְחָרֵד תָּמִיד, כִּי מִי יַעֲמֹד בְּיוֹם הַדִּין, וּמִי יִצְדַּק לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ בַּאֲשֶׁר הַשְׁקָפָתוֹ מְדֻקְדֶּקֶת עַל כָּל דָּבָר קָטָן אוֹ גָדוֹל. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה ה, ב), "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" (עמוס ד, יג) — "אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת הַדִּין". עוֹד אָמְרוּ (יבמות קכא, ב), "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהלים נ, ג) — "מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה". אַבְרָהָם הוּא אַבְרָהָם הָאָהוּב לְקוֹנוֹ, עַד שֶׁהִכְתִּיב עָלָיו (ישעיה מא, ח), "אַבְרָהָם אֹהֲבִי", לֹא פָלַט מִן הַדִּין מִפְּנֵי דְּבָרִים קַלִּים שֶׁלֹּא דִקְדֵּק בָּהֶם, עַל שֶׁאָמַר (בראשית טו, ח), "בַּמָּה אֵדַע?" אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, "חַיֶּיךָ, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (פרקי דרבי אליעזר פרק מח). עַל שֶׁכָּרַת בְּרִית עִם אֲבִימֶלֶךְ בְּלֹא צִוּוּיוֹ שֶׁל מָקוֹם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַשְׁהֶא בְּשִׂמְחַת בָּנֶיךָ שִׁבְעָה דוֹרוֹת" (בראשית רבה נד, ד). יַעֲקֹב, עַל שֶׁחָרָה אַפּוֹ בְּרָחֵל, שֶׁאָמְרָה לוֹ (בראשית ל, א), "הָבָה לִּי בָנִים", אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ, זֶה לְשׁוֹנָם, "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ עוֹנִים אֶת הַמְּעוּקוֹת? חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עוֹמְדִים לִפְנֵי בְּנָהּ" (בראשית רבה עא, ז), וּלְפִי שֶׁנָּתַן אֶת דִּינָה בְּתֵבָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּחֶהָ עֵשָׂו, אַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנָתוֹ הָיְתָה וַדַּאי לְטוֹבָה, אַךְ לְפִי שֶׁמָּנַע חֶסֶד מֵאָחִיו, אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (שם עו, ט), "אֲמַר לֵיה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, 'לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד' (איוב ו, יד), לֹא בִּקַּשְׁתָּ לְהַשִּׂיאָהּ לְמָהוּל, הֲרֵי הִיא נִשֵּׂאת לְעָרֵל, לֹא בִּקַּשְׁתָּ לְהַשִּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר הֲרֵי הִיא נִשֵּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר". יוֹסֵף, לְפִי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד), "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ" נִתּוֹסְפוּ לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פט, ג), יוֹסֵף עַצְמוֹ עַל שֶׁחָנַט אֶת אָבִיו בְּלִי רְשׁוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם אוֹ לְפִי שֶׁשָּׁמַע (בראשית מד, לא), "עַבְדְּךָ אָבִינוּ" וְשָׁתַק, לְמַר כִּדְאִית לֵהּ וּלְמַר כִּדְאִית לֵהּ, מֵת לִפְנֵי אֶחָיו (בראשית רבה ק, ג). דָּוִד, לְפִי שֶׁקָּרָא לְדִבְרֵי תּוֹרָה "זְמִירוֹת", נֶעֱנַשׁ שֶׁנִּכְשַׁל בִּדְבַר עֻזָּה וְנִתְעַרְבְּבָה שִׂמְחָתוֹ (סוטה לה, א). מִיכַל, לְפִי שֶׁהוֹכִיחָה אֶת דָּוִד בַּמֶה שֶּׁרָקַד בַּחוּץ לִפְנֵי הָאָרוֹן (שמואל ב ו, כ), נֶעֶנְשָׁה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ וָלָד אֶלָּא בְּמוֹתָהּ (שם פסוק כג, ובגמרא סנהדרין כא, א). חִזְקִיָּהוּ, לְפִי שֶׁהֶרְאָה אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בֵּית נְכֹתֹה, נִגְזַר עַל בָּנָיו לִהְיוֹת סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל (מלכים ב כ, יג-יח). וְרַבִּים כָּאֵלֶּה מְאֹד. וּבְפֶרֶק הַכֹּל חַיָיבִין (חגיגה ה, א), אָמְרוּ, "רַבִּי יוֹחָנָן כַּד הֲוָה מָטֵי לְהַאי קְרָא הֲוָה בָּכֵי, 'וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר' וְכוּ' (מלאכי ג, ה), עֶבֶד שֶׁשּׁוֹקְלִים עָלָיו קַלּוֹת כַּחֲמוּרוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?", וּבְוַדַּאי שֶׁאֵין כַּוָּנַת הַמַּאֲמָר שֶׁיִּהְיֶה הָעֹנֶשׁ עַל שְׁתֵּיהֶן אֶחָד, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה (סנהדרין צ, א). אָמְנָם הָעִנְיָן הוּא, שֶׁלְּעִנְיַן מִשְׁקַל הַמַּעֲשִׂים כָּךְ עוֹלוֹת בַּכַּף הַקַּלּוֹת כְּמוֹ הַחֲמוּרוֹת, כִּי לֹא יַשְׁכִּיחוּ הַחֲמוּרוֹת אֶת הַקַּלּוֹת, וְלֹא יַעְלִים הַדַּיָּן עֵינוֹ מֵהֶם כְּלָל, כַּאֲשֶׁר לֹא יַעְלִים מֵהַחֲמוּרוֹת, אֶלָּא עַל כֻּלָּם יַשְׁגִּיחַ וִיפַקַּח בְּהַשְׁוָאָה אַחַת לָדוּן כָּל אֶחָד מֵהֶם וּלְהַעֲנִישׁ אַחַר כָּךְ עַל כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁהוּא, וְהוּא מַה שֶּׁשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (קהלת יב, יד), "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹקִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט" וְכוּ'. כִּי כַּאֲשֶׁר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ מִלִּשְׂכֹּר כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב קָטָן כְּמוֹת שֶׁהוּא, כֵּן לֹא יַנִיחַ מִלִשְׁפֹּט וּלְהוֹכִיחַ כָּל מַעֲשֶׂה רָע קָטָן כְּמוֹת שֶׁהוּא, וּלְהוֹצִיא מִלֵּב הָרוֹצִים לְהִתְפַּתּוֹת וְלַחְשֹׁב שֶׁלֹּא יַעֲלֶה הָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא בְּדִינָיו הַדְּבָרִים הַקַּלִּים וְלֹא יִקַּח חֶשְׁבּוֹן עֲלֵיהֶם, אֶלָּא כְּלָלָא הוּא (בראשית רבה סז, ד), "כָּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא, יִוָּתְרוּ מֵיעוֹהִי". וְכֵן אָמְרוּ (חגיגה טז, א), "אִם אוֹמֵר לְךָ יֵצֶר רָע, חֲטָא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לְךָ — אַל תִּשְׁמַע לוֹ":

___________________________

ביאורים
לפעמים אנחנו עלולים לחשוב שהתורה שייכת רק ליחידי סגולה, אך אין הדבר נכון. התורה שייכת לכל אחד כיון שניתנה לכולנו בשוה ו"כל הרוצה לזכות בה יזכה בה" (מהר"ל תפארת ישראל, הקדמה). אין מושג כזה 'תורה לצדיקים', להפך, הצדיקים צריכים לדאוג להמון. כך נוהג גם הרמח"ל שמנסה להתאים את הנוסחה הנכונה לכל יהודי.
יש אנשים שאפילו הכבוד בעולם הבא לא משמעותי עבורם. בשביל אנשים כאלו נכתבה הפיסקה שלנו. לאנשים אלו לא יעזרו העצות הקודמות שהביא הרמח"ל, ועצתו אליהם היא: אף אם אינך רודף אחרי כבוד, ודאי אינך חפץ בעונש חס וחלילה לכן כדאי גם לך לרומם נפשך.
מידת הדין נובעת ממידת האמת. בדין אמת אין 'החלקות', אין 'עסקות טיעון', משוא פנים או זכות אבות. לכן הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אך מדוע דווקא צדיקים? הדין צריך להיות שוה לכולם?! אלא, שאכן הדין שוה בכולם, גם אותנו הקב"ה ידון על הקל שבחטאים. ההבדל בין הצדיק לאדם הרגיל נובע מהרצון לזכך את נשמתו של הצדיק לקראת העולם הבא שהשכר בו גדול לאין ערוך מהעולם הזה. לכן הקב"ה נפרע מהצדיק אף על המעשים הטובים אך לא מושלמים שהוא עשה.
ישנם מקרים בהם חטא הצדיק מלמד על חסרון כלל עולמי. במצבים כאלו יש צורך בתיקון עמוק יותר. אברהם אבינו בשאלתו "במה אדע כי אירשנה" ביטא חסרון קטן באמונה, אך החיסרון בדורו היה גדול יותר. על כן נצרך תהליך אלוקי ארוך טווח: הורדת עם ישראל למצרים על מנת להוציאם באותות ובמופתים ולהפיץ את שם ה' בעולם. ככלל, הדקדוק בדין לא נובע מרצון "לסגור חשבון" עם הברואים אלא מתוך רצון לזכך ולרומם את הנבראים.

הרחבות
1. לא לזלזל בפרטים
מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו . בחלק זה של הפרק אנו עוסקים ב"המון", מדוע אם כן מדבר הרמח"ל על החסיד? הראיה מן החסידים היא, שאף אם אין להם אלא עבירה קטנה – מדקדק איתם הקב"ה אפילו על מעשה קטן שלא עשו כראוי. דבר זה שייך גם בדינו של אדם פשוט. המעשים הקטנים אינם נעלמים מעיני הקב"ה, כפי שמסביר הרמח"ל בהמשך. ההבנה הזו מביאה אותנו לידי זהירות: שלא נטעה לזלזל בפרטים הקטנים ונחשוב בטעות שהם נבלעים בעבירות החמורות או במצוות גדולות שעשינו.

2. איך מחשבים זכויות ועוונות?
לָדוּן כָּל אֶחָד מֵהֶם וּלְהַעֲנִישׁ אַחַר כָּךְ עַל כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁהוּא. דינו של האדם נקבע לפי מדרגתו ולפי גודל העוון שעשה. אולם לנו אין כל אפשרות להעריך מהי עבירה גדולה או קטנה או מהי מצווה גדולה או קטנה, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ב) שרק הקב"ה יודע לדון ולהעריך את מעשינו באופן שאיננו יכולים לתפוס בשכלנו.
3. פירוש המילה "יותרו "
יִוָּתְרוּ מֵיעוֹהִי. 'יותרו'אינו מלשון 'לבתר' שפירושה לחתוך אלא מלשון 'מיותר'. בגמרא (בבא קמא נ עמוד א) יש גירסה מקבילה לדברי הגמרא שמביא הרמח"ל - 'יותרו חייו'. חז"ל מלמדים אותנו שמי שמזלזל בחלק ממעשיו וסובר שאין להם חשיבות, ולכן הוא אומר שהקב"ה יוותר עליהם בדין משום שהם מיותרים – חייו הם מיותרים. ("יותרו חייו - יופקרו חייו וגופו". רש"י שם)

שאלות לדיון
אם הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, אולי כדאי להיות בינוני?
חז"ל מלמדים אותנו שהקב"ה אינו ותרן, אם כן, כיצד פועלת התשובה?