יהירות | הרב דב בערל וויין | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

1461

3 דק' קריאה

הקו המפריד בין יהירות לביטחון עצמי חיוני הוא אכן דק מאוד. עם זאת, אנחנו מוצאים לכל אורך התורה והתלמוד שהיהירות או גאווה היא תכונת אופי בעייתית מאוד, עד כדי כך שמותר לאדם ללכת לקיצוניות השנייה של ענווה ושפלות רוח מופרזת כדי להימנע מליפול בפח של התנהגות יהירה.
אדם, אפילו כזה ששואף לענווה, צריך ביטחון עצמי ותחושת ערך עצמי. זה נכון לגבי כל בני האדם בכלל, אבל זה נכון שבעתיים לגבי היהודים בפרט. התבוללות והתנכרות ליהדות ולעם היהודי ולייעודו היא לעתים קרובות תוצר של היעדר ביטחון עצמי ותחושת ערך עצמי.
בעולם שרובו המכריע לא יהודי ורוב תרבותו אינה יהודית, רק אדם בעל ביטחון עצמי יכול להישאר נאמן באמת ליהדות. אחת הבעיות של מערכת החינוך שלנו היא, במידה מסוימת, העובדה שהיא הורסת את הביטחון העצמי ואת תחושת הערך העצמי שיש לתלמיד בגלל האופי התחרותי שלה, בחינות עם ציונים ופרסים סלקטיביים.
על פי התורה נראה שחינוך של אחד על אחד, אב שמלמד את בנו, הוא השיטה החינוכית הטובה ביותר. אך המעשיות של הקיום לא מאפשרת כמעט תרחיש כזה של אחד על אחד. עם זאת, אפילו בכיתות גדולות, שניכר שיש בהן תחרותיות עזה, יש לנקוט צעדים כדי לא לנפץ את תחושת הערך העצמי של כל תלמיד ותלמיד.
תמיד הרגשתי שמורה שמצליח להשיג את ההישג הזה הוא מורה טוב הרבה יותר מאשר ממורה שהישגיו מתבטאים בציונים הגבוהים של תלמידיו. אנשים רבים שלא הצליחו להגיע להישגים אקדמיים, לכאורה, עלו לגדולה מפני שהיו מסוגלים להאמין בערכם למרות זאת ולפעול בחיים בהתאם לאמונה הזאת.
בתלמוד מסופר לנו שהקב"ה אינו סובל אנשים יהירים. כשאדם אינו לומד לרסן את האגו שלו ולהתמודד עם עצמו ועם זולתו בהגינות ובאופן מציאותי, הוא בעצם מרחיק את האל מחייו, כביכול, ולא משנה כמה אדוק ומקפיד על המצוות הוא נראה. היחס לאלוקים בנוי על ההכרה בתכונות האנושיות שלנו, בחסרונות, בכישלונות ובהצלחות. הערכה עצמית מציאותית תמיד תזמן לאדם סיבה לחוש ענווה ושפלות בפני האל.
אדם שתמיד יודע טוב יותר מכל אחד אחר, שתובע מאחרים שייכנעו לרצונו תמיד, נחשב לאדם רע בעיני התורה. אדם כזה כל כך מלא בגאווה וביוהרה עד שלא נותר בלבו ובנשמתו מקום ליראת האל. אם הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, היא גם זרועה בהריסות של יהירות, ממש כמו המן הרשע!
הגישה של "אני יודע טוב יותר" כלפי כל הבעיות, בין אם הן אישיות, חברתיות או לאומיות, בוודאי תוביל לטעות ואפילו לאכזבה ולאסון. היכולת להאזין לזולת, לשקול דעות של אנשים אחרים, להתחשב ברגישויות שלהם ולחשוב מחדש על תפיסות ופיתרונות שהיו לנו בעבר היא הצעד הראשון בדרך לסולם הענווה והקדושה שמוביל השמימה. יהירות לא משאירה פתח מילוט לחרדה שיש בנשמת האדם.
התורה מזהירה אותנו שגאווה מביאה לידי לשכחה, בייחוד לשכחה המרה של הבורא. בתפילה בראש השנה אנחנו אומרים, "אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". יהירות היא מחלה שמעוותת את הזיכרון ויכולה אפילו להרוס אותו. היא מולידה גאווה מופרזת של אדם בהישגיו, בין אם מצדיקים זאת לזה ובין אם לאו, ומעוותת את הראייה שלו בדבר מקומו האמיתי ותכליתו בתוכנית הגדולה של הבורא.
מעניין לציין שחכמי התלמוד ראו בעין מאוד לא יפה גאווה. פגמי אישיות אחרים נסבלו ביתר קלות, אך הגאווה נותרה מגרעת משמעותית. חז"ל הדגישו את זה כשאמרו במסכת אבות "מאוד מאוד היה שפל רוח". נראה ש"שפל רוח" ואפילו "מאוד" אחד לא הספיקו. אדם צריך להיות "מאוד מאוד שפל רוח".
אפילו הרמב"ם, שהתנגד לקיצוניות והטיף לשביל הזהב ולמתינות בכל תחומי החיים ובכל תכונות האדם, מעודד קיצוניות כזאת כשמדובר בענווה. אין שום מקום למתינות בתחום הזה, מפני שברגע שהגאווה מתגנבת להתנהגותו של אדם ולתודעתו, הנזק כמעט בלתי הפיך.
לפי הרמב"ם נראה שגאווה היא גם בעלת ברית אם לא אפילו הסיבה לכעס, שהוא עוד תכונת אופי אסורה ובלתי נסלחת בכתביו. כעסו של אדם נובע מזה שאיננו מקבל את מבוקשו כל הזמן. בלי יהירות אדם מסוגל להתמודד ביתר קלות עם העובדה שלא הכול מתרחש כפי שהוא רוצה כל הזמן. ענווה מביאה את האדם למתינות ויישוב הדעת.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין