כוזרי מאמר ראשון קי"ב – קט"ו | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

קטגוריה משנית

1101

4 דק' קריאה

קיב אָמַר הַכּוּזָרִי: וְהִצָּמֵד לַמָּשָׁל הַזֶּה בַּהֵפֶך, וְהַעֲרֵך מַדְרֵגָתָם בָּעוֹלָם הַבָּא לְפִי מַדְרֵגָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה.
קיג אָמַר הֶחָבֵר: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה מְגַנֶּה אוֹתָנוּ בַּשִּׁפְלוּת וּבַדַּלּוּת, וּבָהֶן מִתְגָּאִים חֲשׁוּבֵי הַדָּתוֹת הָאֵלֶּה. הַאֵין הֵם מִתְפָּאֲרִים אֶלָּא בְּמִי שֶׁאָמַר: מִי שֶׁסָּטַר עַל לֶחְיְךָ הַיְּמָנִית הָגֵשׁ לוֹ הַשְּׂמָאלִית, וּמִי שֶׁלָּקַח טַלִּיתְךָ תֵּן לוֹ חֲלוּקְךָ, וְסָפְגוּ הוּא וַחֲבֵרָיו וְסִיעָתוֹ מֵאוֹת מִן הַשָּׁנִים בִּזָּיוֹן וּמַכּוֹת וְהֶרֶג עַד הַקָּצֶה הַמְפֻרְסָם אוֹדוֹתָם, וְהֵם גַּאֲוָתָם. וְכֵן בַּעַל דַּת הָאִסְלַאם וַחֲבֵרָיו, עַד שֶׁהִתְגַּבְּרוּ וְנִצְּחוּ. וּבָהֶם מִתְגָּאִים וּמִתְפָּאֲרִים, לֹא בְּאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר גָּדַל מַעֲמָדָם, וְרָחַב מְקוֹמָם, וְעָבְתָה מְחִצָּתָם, וְהִבְהִיל רִכְבָּם. וּלְפִיכָך יַחֲסֵנוּ אֶל ה' יוֹתֵר קָרוֹב מִמַּה שֶּׁהָיָה אִלּוּ הָיְתָה לָנוּ גְדֻלָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה.
קיד אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן הוּא אִלּוּ הָיְתָה שִׁפְלוּתְכֶם בִּבְחִירָה, אֲבָל הִיא בְּהֶכְרֵחַ, וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם — תַּהַרְגוּ.
קטו אָמַר הֶחָבֵר: מָצָאתָ אֵת מְקוֹם תֻּרְפָּתִי, מֶלֶך כּוּזָר. אָכֵן, אִלּוּ הָיוּ רֻבֵּנוּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, מְקַבְּלִים אֵת הַשִּׁפְלוּת כִּכְנִיעָה לֵאלֹהִים וּלְתוֹרָתוֹ, לֹא הָיָה מַזְנִיחֵנוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי זֶה הַזְּמָן הָאָרֹך. אֲבָל מִעוּטֵנוּ בַּדֵּעָה הַזֹּאת, וְלָרֹב יֵשׁ שָׂכָר מִפְּנֵי שֶׁהֵם סוֹבְלִים הַשִּׁפְלוּת בֵּין הֶכְרֵחַ לִבְחִירָה, כִּי אִלּוּ הָיוּ רוֹצִים הָיוּ חֲבֵרִים וְשָׁוִים לַמַּשְׁפִּילִים אוֹתָם בְּמִלָּה שֶׁיּאֹמְרוּ אוֹתָהּ בְּלִי טֹרַח, וּכְגוֹן אֵלּוּ לֹא יֹאבְדוּ אֵצֶל שׁוֹפֵט הַצֶּדֶק. וְאִלּוּ הָיִינוּ סוֹבְלִים הַגָּלוּת וְהַיִּסּוּרִים הָאֵלֶּה לְשֵׁם ה' כָּרָאוּי, הָיִינוּ פְּאֵר לְדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הַמְצֻפֶּה, וְהָיִינוּ מְקָרְבִים קֵץ הַיְּשׁוּעָה הַמְצֻפָּה.
וַאֲנַחְנוּ לֹא נַשְׁוֶה עִם עַצְמֵנוּ כֹּל מִי שֶׁנִּכְנָס לְדָתֵנוּ בְּמִלָּה בִּלְבַד, אֶלָּא בְּמַעֲשִׂים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עֲמַל הַנֶּפֶשׁ, כְּטָהֳרָה וְלִמּוּד וּמִילָה וּמַעֲשִׂים תּוֹרִיִּים רַבִּים, וּבְאַחַת: שֶׁיִּנְהַג כְּמִנְהָגֵנוּ. וּמִתְּנָאֵי הַמִּילָה וְסִבּוֹתֶיהָ שֶׁיִּזְכֹּר תָּמִיד שֶׁהִיא אוֹת אֱלֹהִית, צִוָּה אוֹתָהּ ה' בְּאֵיבַר הַתַּאֲוָה הַגּוֹבֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁרָאוּי, בְּהַנָּחַת הַזֶּרַע בַּמָּקוֹם הָרָאוּי וּבָעֵת שֶׁרָאוּי וּבָאֹפֶן הָרָאוּי, אוּלַי יִהְיֶה זֶרַע מְשֻׁבָּח, יִצְלַח לְקַבָּלַת הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וּמִי שֶׁדָּבַק בַּדֶּרֶך הַזֹּאת כְּבָר הִשִּׂיג לוֹ וּלְזַרְעוֹ חֵלֶק הָגוּן מִן הַקִּרְבָה אֶל הָאֱלוֹהַּ. וְעִם זֶה, לֹא יִשְׁתַּוֶּה הַנִּכְנָס לְדַת יִשְׂרָאֵל עִם הַמְיֻחָס, כִּי דַּוְקָא הַמְיֻחָסִים מֻכְשָׁרִים לַנְּבוּאָה, וְזוּלָתָם תַּכְלִיתָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם וְשֶׁיִּהְיוּ חֲסִידִים וַחֲכָמִים, לֹא נְבִיאִים.

___________________________
והערך מדרגתם וכו' – כלומר, כיוון שישראל שפלים בעולם הזה הדבר מלמד שגם בעולם הבא הם יהיו שפלים. ובהם – בראשוני מנהיגי הדת שספגו ביזיונות וצרות. תרפתי – חולשתי. לא היה מזניחנו – היינו נגאלים. בין הכרח לבחירה – ולא בהכרח גמור. חברים ושווים וכו' – ביד כל יהודי קיימת הבחירה להשתמד. מעשים תוריים – מצוות לפרטיהן. המיחס – מזרע ישראל. וזולתם – המתגיירים.

ביאורים
בסוף פסקה קטו מנגיד החבר את היחס בין ישראל לדתות האחרות בנושא קיום המצוות. החבר מדגיש עד כמה נושא קבלת המצוות הוא תהליך רציני ומחייב, שלא כמו בקרב הדתות שבהן מספיקה הצהרה בלבד כדי להצטרף לדת. עם זאת, מציין החבר שישנה נקודה שבה גם הגר שקיבל עליו את עול המצוות והצטרף לעם היהודי, לא ישווה לזה שנולד כחלק מהעם. החיסרון יתבטא במדרגה הנבואית. הגר, עם כל מעלתו העצומה שלה זכה בעקבות התהליך והתפנית שחולל בחייו, לא יוכל להגיע עד למדרגת הנבואה. מהי הסיבה לכך שדווקא בתחום זה יחול ההבדל? הנבואה היא פניית הבורא אל האדם. פנייה זו, תלויה, כפי שראינו, במצב ההכנה של הבריאה הראויה לקבלת העניין האלוהי. הגר גילה שיש בו שייכות פנימית לעם ישראל – נשמתו עמדה על הר סיני. עם זאת, אין להתכחש לעובדה שהוא נולד להורים שאינם שייכים לעם ישראל. השייכות הלאומית שלו במקורה שייכת לעם אחר. לכן, מבחינה מסוימת, יש כאן חסרון בהכנת החומר אל השראת העניין האלוהי. במידת מה ניתן לדמות זאת להתפתחות במדרגת האבות: אברהם אל מול יצחק ויעקב. אברהם הוא ראשון הגרים. זהותו המקורית הינה ארמית. אך הוא יוצא מזהות זו ועובר אל הזהות העברית. ביצחק לעומת זאת מופיע כבר מימד לא בחירי של שייכות לסגולה. הוא נימול בן שמונה ימים. בכך הוא מבטא שהצד הסגולי שבו כבר קיים. לא מדובר רק בצד בחירי – מודע, כפי שהיה אצל אברהם. את הקו הזה מפתח יעקב, שבו הסגולה עוברת לכל בניו. הגר הוא כמו אברהם אבינו. הוא מתחיל את התהליך. יש בכך יתרון עצום אך יש לזכור שזוהי רק תחילת הדרך. רק בניו של הגר יוטמעו לגמרי בקרב האומה ויזכו גם הם לאפשרות הנבואה.

הרחבות
1. קבלת היסורים
וְאִלּוּ הָיִינוּ סוֹבְלִים הַגָּלוּת וְהַיִּסּוּרִים הָאֵלֶּה לְשֵׁם ה' כָּרָאוּי. אדם מצווה לקבל את הייסורים בשמחה ובאהבה, כפי שהורו חז"ל במסכת ברכות [דף נד]: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" ומבארת הגמרא שהכוונה לשמחת הלב ולא לנוסח הברכה: "אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה" [שם דף ס]. כן נפסק בשולחן ערוך על פי הגמרא בברכות [שם]: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" [אורח חיים סימן רל סעיף ה].
מבאר הרב קוק ב'עין אי"ה' שאין כוונת חכמים שעל האדם לבטל את הרגש עד שלא ירגיש ברעה, אלא שיבין בשכלו שיש בה מעלה ותועלת: "ביטול הרגש עד שלא יבחין בין טוב לרע ולא יעריך כלל ערך עצמותו הפרטית אינה ממעלת הנפשות... אמנם ידע גם כן שיותר מכל אלה באין ערוך שווה הוא הטוב האלהי והיושר השלם של ההנהגה העליונה, ששווה להימסר אליה בכל לב ונפש" [ברכות ט, קפג] (ועיין שם פסקה קפד להסבר דרך ההתמודדות עם היסורים, ובמסילת ישרים פרק יט המביא שתי גישות שונות לעניין זו למעלה מזו).

שאלות לדיון

לפי דברי החבר, אילו היינו מקבלים את הייסורים לשם ה', הגאולה הייתה באה מהר יותר. מהי הדרך להביא את הגאולה, האם אנו צריכים להיות אקטיביים?
ברית המילה באה כדי לרסן את התאווה ולקיימה במקום הנכון. האם יש ערך לתאווה? האם יש דברים שנכון להתאוות אליהם?