ספר הכוזרי מאמר שני ז' – י"ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

2516

4 דק' קריאה

ז אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִתְבָּאֵר סוֹד הַתְּאָרִים, וְנִכְלַל לִי הֲבָנַת עִנְיַן כְּבוֹד ה' וּמַלְאֲכוּת ה' וּשְׁכִינָה, וְשֶׁהֵם שֵׁמוֹת נוֹפְלִים עַל דְּבָרִים נִרְאִים אֵצֶל הַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "עַמּוּד עָנָן", וְ"אֵשׁ אוֹכֶלֶת", וְ"עָב", וַ"עֲרָפֶל", וְ"אֵשׁ", וְ"נֹגַהּ". כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר עַל הָאוֹר בַּבְּקָרִים וּבָעֲרָבִים וּבְיוֹם מְעֻנָּן כִּי הָאוֹר קַרְנַיִם מִן הַשֶּׁמֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִסְתֶּרֶת, וְיֵאָמֵר שֶׁהָאוֹר וְהַקַּרְנַיִם מֵעֶצֶם הַשֶּׁמֶשׁ, וְאֵינוֹ כֵן, אֶלָּא הַגּוּפִים הֵם הַנִּפְעָלִים בְּעָמְדָם נִכְחָהּ וְיֵאוֹרוּ בָּהּ.
ח אָמַר הֶחָבֵר: כָּך הַכָּבוֹד, קַרְנֵי אוֹר אֱלֹהִי מוֹעִילִים אֵצֶל עַמּוֹ בְּאַרְצוֹ.
ט אָמַר הַכּוּזָרִי: מַאֲמָרְךָ "אֵצֶל עַמּוֹ" כְּבָר הִתְבָּאֵר לִי, אֲבָל מַאֲמָרְךָ "בְּאַרְצוֹ" קָשֶׁה לִי לְקַבְּלוֹ.
י אָמַר הֶחָבֵר: לֹא יִקְשֶׁה לְקַבֵּל שֶׁתִּתְיַחֵד אֶרֶץ מִכֹּל הָאֲרָצוֹת, וְאַתָּה רוֹאֶה מְקוֹמוֹת שֶׁגְּדֵלִים בָּהֶם צְמָחִים מְסֻיָּמִים מִבַּלְעֲדֵי צְמָחִים אֲחֵרִים, וּמַחְצָבִים מְסֻיָּמִים מִבַּלְעֲדֵי מַחְצָבִים אֲחֵרִים, וּבַעֲלֵי חַיִּים מְסֻיָּמִים מִבַּלְעֲדֵי בַּעֲלֵי חַיִּים אֲחֵרִים, וּמִתְיַחֲדִים יוֹשְׁבָיו בְּצוּרוֹת וּבִתְכוּנוֹת מִבַּלְעֲדֵי זוּלָתָם בְּמִצּוּעַ הַמֶּזֶג, כִּי הִנֵּה לְפִי הַמֶּזֶג תִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ וְחֶסְרוֹנָהּ.
יא אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל לֹא שָׁמַעְתִּי עַל שׁוֹכְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יִתְרוֹן עַל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם.
יב אָמַר הֶחָבֵר: כָּך הַרְכֶם זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁגָּדֵל בּוֹ הַכֶּרֶם, אִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹטְעִים בּוֹ הַגְּפָנִים וְעוֹבְדִים הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עֲנָבִים. וְהַתְּכוּנָה הַמְיֻחֶדֶת הָרִאשׁוֹנָה הִיא לָעָם, אֲשֶׁר הֵם הַסְּגֻלָּה וְהַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁהִזְכַּרְתִּי, וְאַחַר כָּך יֵשׁ לָאָרֶץ בָּזֶה עֵזֶר עִם הַמַּעֲשִׂים וְהַמִּצְווֹת הַכְּרוּכִים בָּה, אֲשֶׁר הֵם כָּעֲבוֹדָה לַכֶּרֶם. אֲבָל לֹא תַּצְלִיחַ הַסְּגֻלָּה הַזֹּאת לִדְבֹּק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּזוּלַת הַמָּקוֹם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁיַּצְלִיחַ הַכֶּרֶם לִגְדֹּל בָּהָר הַזֶּה.

___________________________
סוד התארים – הבנת תארי ה'. מלאכות ה' – מלאך ה'. נופלים – המשמשים. מועילים – מופיעים. 'אצל עמו' כבר התבאר לי – [במאמר ראשון לא - מג, צה]. 'בארצו' קשה לי לקבלו – קשה להבין מדוע השכינה שורה דווקא בארץ ישראל. בלעדי – בלי. בצורות – מבנה גוף ופנים. במצוע המזג – שלוב כוחות הנפש שבאדם. התכונה המיוחדת – הנצרכת להופעת כבוד ה'. לעם – לעם ישראל. הסגולה הזאת – עם ישראל.

ביאורים
החבר מציין שני פירושים למונח כבוד ה': האחד, הוא כינוי לתמונה מוחשית שרואים הנביאים בחזון הנבואי, שמורה להם באופן ודאי כי ה' מדבר עמם. השני, הוא כינוי להשפעה רוחנית שה' מעניק לנבראים בתוך העולם ובעזרתה הם יוכלו להתעלות ולזכך את נפשם. אך יש שני תנאים כדי לספוג אותה: להיות בעם ה' ובארץ ה', כלומר להיות חלק מעם ישראל, ולחיות בארץ ישראל. במאמר ראשון עסק החבר ב'סגולת ישראל', ולמרות שהמלך התרעם על הטענה ה'גזענית', לבסוף הוא התרצה והשתכנע. במאמר שני מוסיף החבר נדבך נוסף, והיא 'סגולת ארץ ישראל', שכלפיה מביע המלך שני קשיים: האחד עקרוני, שביחס לבני אדם אפשר לראות דירוג איכותי, כי האדם מקפל בתוכו עולם רוחני ומוסרי, שיכול לבוא לידי ביטוי בעוצמות שונות. אבל ביחס לקרקע, שהיא גשמית בהחלט, קשה לייחס מעלה רוחנית. השני מעשי, והיא שלא ניכרת שום מעלה מיוחדת באנשים השונים שגרים בארץ ישראל. לפי דעת המלך, ישנו ניגוד בין עם ישראל, שהייחודיות שלו ניכרת גם כשאינו שוכן בארצו, לבין ארץ ישראל שלה אין שום סממן היכר כשעמים אחרים גרים בתוכה. החבר מבהיר למלך, שהקדושה איננה מוגבלת רק לרוחניות, אלא מתפשטת גם בגשמיות גסה כמו הקרקע. אלא שרק ה'שידוך' של הארץ עם בן זוגה הישראלי, חושף את הסגולות המיוחדות הטמונות בה. ובניגוד למחשבתו של המלך, גם עם ישראל לא מגלה באמת את הכוחות הרוחניים שלו, אלא בחיבור עם הארץ. ההישגים של עם ישראל בחוץ לארץ, הם כאין וכאפס, לעומת הדבר האמיתי שיכול להתממש רק כאן, בארץ ה'. הנשמה שבאדם מתגלה דרך הגוף על ידי קיום המצוות, ונשמה או גוף לבדם, הם חסרי משמעות בעולם שלנו. כך הוא היחס בין הארץ לעם, שהוא כיחס הגוף לנשמה. רק על ידי הגוף הלאומי – קיום המצוות ישחרר את האנרגיה הרוחנית שאצורה בנו – זוהי תמצית 'משל הכרם'.

הרחבות
1. משל הכרם: מהו הקשר בין עם ישראל לארצו, האם מדובר באחדות אחת או בסך הכול באפשרות נוחה יותר לקיים מספר רב יותר של מצוות?
כָּך הַכָּבוֹד, קַרְנֵי אוֹר אֱלֹהִי מוֹעִילִים אֵצֶל עַמּוֹ בְּאַרְצוֹ. בקטע הזה החבר מסביר את הקשר בין עם ישראל לארצו. האם מדובר בקיום זהות מובהקת, בין התפקיד הרוחני (ייעודו) של עם ישראל לבין זירת התממשותו (הארץ), או שמא זוהי מסגרת טכנית, כאשר בארץ-ישראל קל יותר לקיים את התורה. שיטה זו, הטוענת שארץ-ישראל היא רק מצע לקיום חיי יהדות נוחים יותר, גורסת שכאשר נוח לגור בארץ ואפשר לשבת בה בשלווה וללמוד תורה אז נשב בארץ. אולם, אם נוח יותר לחיות חיים דתיים בחוץ לארץ – נעשה זאת שם. כנגד שיטה זו ('שיטה מעטת לשד', כלשונו) מתרעם הרב קוק בספרו אורות [א, א]: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה". על פי דברים אלו, אין ארץ ישראל נועדה לשמש רק כמקלט מדיני או כאפשרות נוחה יותר לקיום מצוות תורה. עם ישראל מוכרח לשבת בארץ ישראל כדי לקיים את ייעודו, משום שרק בארץ ישראל יכול עם ישראל לבנות חיים שלמים בקדושה, חיים הכוללים צבא ומשפט, כלכלה ופוליטיקה. זוהי האפשרות היחידה למשש את ייעודו ומשל הכרם שמביא ריה"ל ממחיש היטב קשר אמיץ זה.

שאלות לדיון

כיצד מביא ריה"ל ראיה שסגולת ארץ ישראל היא סגולה רוחנית מסגולות חומריות?
מהי הסגולה המיוחדת שיש בארץ ישראל שעליה מדבר ריה"ל?