קדושת האכילה בחג הפסח | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

140

4 דק' קריאה

1 קדושת פסח וקדושת יום הכיפורים
בשבת הגדול השנה (תשע"א), קראנו בפרשת השבוע "אחרי מות" את פרשת יום הכיפורים. סמיכות זו בין חג הפסח הקרב ובא, לבין פרשת יום הכיפורים שאותה קראנו השבת, אינה מקרית, כי הכתוב קובע שפסח ויום הכיפורים הם שני זמנים מיוחדים שמטביעים את חותמם על השנה כולה ומשאירים את אותותיהם לימים רבים.
על יום הכיפורים נאמר: "והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה " (ויקרא טז, לד). מדגישה התורה שיום הכיפורים הוא אירוע אחד בשנה שהשפעתו נמשכת לכל השנה כולה. גם בפסח נאמר: "ועשית פסח לד' אלוקיך... שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך " (דברים טז, א-ג), גם כאן מדגישה התורה שחג הפסח ומצוותיו חודרים כל כך לעומק הנשמה שזיכרון יציאת מצרים נקבע בתודעתנו לכל הימים. כלומר ליל הסדר ויום הכיפורים אלו שני זמנים עם עוצמות אדירות, ימים שבהם ישראל מגיעים לשיאים עליונים של דבקות בעמידה לפני ד'.
אך אם נשים לב נראה כי זמנים אלו שונים זה מזה בתכלית השינוי. יום הכיפורים הוא יום צום, יום של עינוי הנפש, עליו נאמר: "ועיניתם את נפשותיכם" (ויקרא טז, לא). זהו יום של פרישה מהחיים החומריים. אין בו אכילה ושתיה, לא סיכה, ורחיצה או כל הנאה גופנית, אלא אנו מתעלים בו מעל החומר כמלאכים. זהו יום של עבודת הנשמה. ביום זה לא רק הכהן הגדול, אלא כולנו, עומדים לפני ה'. כי כאשר הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים, ועומד לפני ה', לא הוא לבדו עומד שם, אלא כל ישראל מלווים אותו ברוחם ובנשמתם. שהרי הכהן הגדול שהוא החלק העליון שבאומה, מייצג את החלק העליון, האלוקי והרוחני שבכל אדם. אם כן ההתעלות של עמידת הכהן הגדול בקודש הקודשים לפני ד', אינה התעלות אישית בלבד, אלא כל ישראל מתרוממים לגובה נשמתו הפנימית ובפנימיותם גם הם עומדים לפני ה'. היש עילוי גדול מזה?.
לעומת זאת בליל הסדר אין פרישה מהחומר ואין עינוי הגוף. אדרבה בליל הסדר יש מצוות עשה של אכילה, מצווה של שתיית ארבע כוסות יין המשמח ומצווה של אכילה על השובע שהיא אכילה של תענוג. אחת בשנה מצווה אותנו התורה לאכול: מצה ובשר מקורבן הפסח. בלילה זה כולנו מוזמנים לשולחנו של מקום, וביחד אוכלים מקורבן ציבור.
כלומר יום הכיפורים ופסח הם שתי בחינות שונות של קדושה: יש קדושה הבאה מתוך פרישות ויש קדושה הבאה מתוך קידוש המציאות החומרית. אמנם גם בפסח יש פרישה מהחמץ, לרמוז לנו שעדיין הצד השלילי שהוא היצר הרע קיים במציאות, אך השפעתו בטלה, כדי שנוכל לקדש את החומר בלא מורא. אמנם לאחר ארבעים ותשע יום מחג הפסח, בחג השבועות נגיע למדרגה העליונה יותר, בו נקריב חמץ בשתי הלחם, ונגיע למצב שגם יצר הרע מתעלה וגם בו אנו משתמשים לעבודת ד', אך בינתיים, בפסח, נטרלנו את השפעתו.

יום הולדת האומה
הסיבה לכך שבחג הפסח אין אנו פורשים מהחומר אלא מקדשים אותו טמונה בעניינו הרוחני של חג הפסח. בחג הפסח אנו חוגגים את יום הולדת האומה, ביום זה נעשינו בניו של מקום, "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). בליל הסדר הראשון, ביציאת מצרים נולדה האומה. במצרים היינו כעובר שהוא ירך אמו (מכילתא דויהי, פרשה ו), בלועים בתוך העם המצרי, עבדים מושפלים ומנוצלים התלויים במצריים תלות גמורה, והקב"ה הוציא אותנו מקרבם ככתוב: "הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד).
ביציאת מצרים עם ישראל היה פסיבי וכל תהליך לידתו של העם היה מעשה אלוקים. כל היציאה ממצרים הייתה באותות ובמופתים, באצבע אלוקים וביד הגדולה האלוקית, אלו עוצמות רוחניות גבוהות ביותר והשיא היה במכת בכורות: "ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור, אני ולא שרף... אני ולא שליח, אני ה'" (הגדה של פסח). וכמו שתינוק נולד, אין לו יכולת לעשות דבר, כך הקב"ה הוא זה שגאלנו ללא כל יכולת לעשות מעשה מצדנו. גם היציאה הייתה בבת אחת, עם ישראל לא יצא בהדרגה אלא בבת אחת הפכו מעבדים נרצעים לבני חורין, לעבדי ד'. זה היה תהליך אלוקי גלוי. וכך בכל שנה ריבונו של עולם מרומם אותנו אליו, מזמין אותנו לאכול משולחנו ולחגוג את יום הולדת האומה, יום היותנו בנים לד', "בני בכורי ישראל" ועל כן בליל זה בבת אחת, כמו אז ביציאת מצרים, כך בכל שנה ושנה ללא הדרגה, ריבונו של עולם מעלה אותנו לקדושה עליונה וכל החיים מתרחבים מאותה קדושה.
המקובלים מבארים שליל הסדר שונה מכל החגים ואף משבת, כי בו בבת אחת מתעלים הכוחות הרוחניים שבתוכנו והספירות העליונות, לקדושה גבוהה ביותר.

ליל הסדר: לידה וקידושין
כאמור, בליל הסדר יש בחינה של לידה, אבל יש בו גם בחינה של קידושין. ויש הבדל בין קידושין ללידה, בקידושין צריך גם את דעת המתקדשת, אך בלידה לא צריך את דעת הוולד. מכאן נאמר כי שני דברים היו ביציאת מצרים: יציאה מעבדות לחירות ויציאה מעבודה זרה לעבודת ד'. היציאה לחירות היא בחינה של לידה, בו עם ישראל היה פסיבי. אך ביציאתנו מעבודה זרה לעבודת ד', הקב"ה דפק על דלתנו: "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי" (שיר השירים ה, ב), ואנו נענינו לו ונכנסנו מדעתנו לעבודת ד', זו בחינה של קידושין.
וכך דרשו חז"ל על מצבם של עם ישראל במצרים: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו" (פסחים קטז ע"א). חז"ל מתארים שני סוגים של שעבוד: גם שעבוד רוחני וגם שעבוד גופני. מהשעבוד הגופני לא יכלו ישראל עצמם להיגאל והיו זקוקים לגואל, אך מבחינה רוחנית, הייתה התקדמות גם מצד עם ישראל. וכך דרשו חז"ל את הפסוק "קול דודי דופק פתחי לי" (שיר השירים ה, ב), על יציאת מצרים: "אמר הקב"ה לישראל בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה, ב). ריבונו של עולם מבקש מישראל שאין להם כל זכויות במצרים והם שבויים במ"ט שערי טומאה, שיקיימו שתי מצוות: מילה ופסח, וכתוצאה מכך יפתח לנו פתח כפתחו של אולם. וניתן לומר שלכן ציוותה תורה על שתי מצוות האכילה בפסח, כנגד שני המצבים הללו שהיו חלק מתהליך הגאולה: אכילת המָצות היא זכר לחרות הגופנית, ואכילת קורבן פסח היא זכר לפרישה מעבודה זרה וההתקרבות לעבודת ד'.
דמיון זה בין חג הפסח לבין מעמד הקידושין, נמצא גם בדברי הירושלמי בפרק ערבי פסחים (י, א), שם נאמר: "האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו", ודורש הגר"א (פירוש להגדה) כי כמו שכלה אסורה לבעלה עד שנאמרות שבע ברכות, כך בליל הסדר אנו מצווים להמתין במשך שבע ברכות הנאמרות בהגדה עד אכילת המצה, ואסור לאכול את המצה לפני כן. אם כן בליל הסדר יש בחינה של קידושין. אמנם שלא כדברינו לעיל, כי אכילת המצות מסמלת את החירות, לפי רעיון זה הכלה נמשלת למצה.

^ 1.. דרשת שבת הגדול שנת תשע"א.