מאמר שלישי י"א- י"ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

סולטנה מלכה בת זינה

368

3 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

וּמִי שֶׁהִתְיַשֵּׁב בְּנַפְשׁוֹ דָּבָר זֶה, יִהְיֶה כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, שֶׁבְּכֹל עֵת שֶׁאֵרְעָה לוֹ צָרָה אָמַר: "גַּם זוֹ לְטוֹבָה", וְיִחְיֶה חַיִּים עֲרֵבִים תָּמִיד, וְיֵקַלּוּ עָלָיו הַצָּרוֹת, יָתֵר עַל כֵּן, יֵשׁ אֲשֶׁר יִשְׂמַח בָּהֶן אִם יִתֵּן אֶל לִבּוֹ חֵטְא שֶׁהָיָה עָלָיו וְנִמְחַל בָּזֶה, כְּמִי שֶׁפָּרַע חוֹבוֹ וְשָׂמַח שֶׁהוּקַל מַשָּׂאוֹ מִמֶּנּוּ. וְיִשְׂמַח בַּקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת וּבַשָּׂכָר שֶׁיְּשֻׁלַּם לוֹ, וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁהוּא מַקְנֶה לִבְנֵי אָדָם מִן הַהַדְרָכָה לְסַבְלָנוּת וְלִכְנִיעָה לה', וְיִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה מֵהַשֵּׁם הַטּוֹב וְהַתִּפְאֶרֶת. שמחה בייסורים

זֶה בַּצָּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת לוֹ, וְכֵן יַעֲשֶׂה בַּצָּרוֹת הַכְּלָלִיּוֹת, אִם הִרְהוּרֵי הַכֹּחַ הַמְשַׁעֵר יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ אֵת אֹרֶך הַגָּלוּת וּפִזּוּר הָאֻמָּה וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ מֵהַדַּלּוּת וְהַשִּׁפְלוּת, יִתְנַחֵם תְּחִלָּה בְּצִדּוּק הַדִּין, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי, וְאַחַר כֵּן בִּמְחִילַת הַחַטָּאִים, וְאַחַר כֵּן בַּקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת וְהַשָּׂכָר הַמְצֻפֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַדְּבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם יְיָאֲשׁוֹ שֵׁדוֹ מִזֶּה, בְּאָמְרוֹ: "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה", לְחֹמֶר הִמָּחוּת רָשְׁמֵנוּ וְהִשְׁתַּכְּחוּת זִכְרֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" — יַחְשֹׁב עַל אֵיכוּת יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְכֹל מַה שֶּׁאוֹמְרִים בְּ"כַמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ", וְלֹא יִהְיֶה קָשֶׁה בְּעֵינָיו הֵיאַך נָשׁוּב לְקַדְמוּתֵנוּ אֲפִלּוּ לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ אֶלָּא אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב", כִּי מָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הָאָדָם אִם הָפַך לְתוֹלַעַת בְּקִבְרוֹ?
יב אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּמוֹ זֶה יִחְיֶה בַּגָּלוּת חַיִים עֲרֵבִים, וְיִקְטֹף פְּרִי יִרְאַת ה' שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּמִי שֶּׁסּוֹבֵל אֵת הַגָּלוּת וְהוּא מִתְקַצֵּף, הֲרֵי הוּא קָרוֹב לְהַפְסִיד רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ. צידוק דין ציבורי
___________________________
בקרן הקימת – בעיקר שכרו, שהוא לעולם הבא. שהוא מקנה לבני האדם – צידוק הדין של החסיד מביא אחרים ללמוד ממידותיו. מהשם הטוב והתפארת – שיכבדוהו אחרים. הכלליות – של עם ישראל. והדבקות בענין האלוהי – הייסורים מביאים לדבקות בה'. לחמר המחות רשמנו – מחמת חומרת מצבו של עם ישראל ומיעוט כוחו והשפעתו. נגזרנו לנו – נכרתנו. כמו זה – החסיד המצדיק את דין הגלות. ראשיתו ואחריתו – הוא סובל מאוד בעולם הזה ומחמת חוסר אמונתו יפסיד גם את העולם הבא.

ביאורים
לעתים נדמה שההתייחסות למציאות תלויה במה שמתרחש בה בפועל. במבט מעמיק יותר, ניתן להבחין שהתייחסות למציאות היא נגזרת של הצורה שבה נתפס העולם בעיני המתבונן. לאותה מציאות בדיוק, יכול להתייחס אדם אחד באופן מסוים ואדם אחר באופן שונה ואף הפוך. בפסקה הקודמת למדנו שעבודת האלוהים מחנכת אותנו למבט אופטימי על העולם. ה' הוא טוב ומיטיב וגם כאשר אנו מבחינים במקרים של אכזריות ושל כאב בעולמנו אנו לא גוזרים מכך מסקנה שהעולם הוא שלילי ואחריתו רעה. עיקרון יסודי זה משמש את ריה"ל כדי ללמד שמה שנכון בהיבט הפרטי נכון גם במישור הכללי – הלאומי. מצבו של עם ישראל בגלות היה עלול פעמים רבות להוביל לייאוש. השפלות הנוראה, הביזיונות והרדיפות היו עלולים להוביל למחשבה שאין עוד תקווה לשוב ולחדש את ימינו כקדם. אלא שהמבט האופטימי, הרואה כיצד גם המצבים האפלים והכואבים ביותר מובילים באחריתם לטוב ולברכה מאפשר להבחין גם בימי הגלות באור בקצה המנהרה. זהו גם סודו של העם היהודי להצליח לעלות מתהומות הייאוש ולקום על הרגליים מחדש. גם יצחק אבינו, בנם של אברהם ושרה, נולד לאחר שנראה היה שאין סיכוי שהם יזכו לזרע משותף. שמו מבטא אולי יותר מכל את האופטימיות העומדת ביסוד עם הנצח – הצחוק הצוחק לייאוש הפסימי ומצליח לצאת לאוויר העולם גם לאחר שנראה שאין עוד סיכוי.

הרחבות
* השגחת ה' על עם- ישראל בגלות
אִם הִרְהוּרֵי הַכֹּחַ הַמְשַׁעֵר יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ אֵת אֹרֶך הַגָּלוּת וּפִזּוּר הָאֻמָּה וּמַה שֶּׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ מֵהַדַּלּוּת וְהַשִּׁפְלוּת. ריה"ל כבר הזכיר את העצמות היבשות כמשל למצבינו בגלות [מאמר שני, לד]. עיקר חידושו הוא בכך שגם כשנראה שהקב"ה עזב אותנו, מצד האמת הקב"ה לעולם אינו עוזב אותנו.
ספרו של המהר"ל , "נצח ישראל", עוסק בהרחבה בנושא זה. וכך הוא כותב: "ויתבאר לך כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם. וכאשר מצאנו כי הדברים הטבעים אשר הם בעולם כולם יש להם קיום, לא ישתנו. ולא יצויר שיהיה לדבר שהוא יותר במעלה מן הטבע, ובלתי נכנס תחת הטבע, כמו שהוא דביקות ישראל בו יתברך, אשר הדביקות הזה בלתי טבעי" [נצח ישראל יא]. המהר"ל מסביר שהחיבור בין הקב"ה ובין עם ישראל הוא חיבור בלתי טבעי (=מעל לסדר הרגיל של חוקי הטבע), ואם בדברים הטבעיים אין שינוי, ודאי שבדברים שמעל הטבע אין שינוי. בהמשך דבריו מבאר ומרחיב את הדברים.
היעב"ץ , בהקדמה לסידורו "בית יעקב", פורש יריעה ארוכה בנושא. לפי דבריו, אם נסתכל על המציאות נוכל לראות כיצד עם ישראל נשאר, בעוד כל העמים שהיו סביבו נעלמו, דבר זה לבדו מספיק כדי להבין שהקב"ה נשאר עמנו בגלות. והסיבה שלא רואים זאת, מוסיף ומטעים, היא בגלל שה'שכינה בגלותא', ולכן אור השכינה אינו מספיק חזק ונראה (ע"ש).

שאלות לדיון
החבר מספר כי החסיד שמח בכך שהוא מקנה לבני אדם הדרכה לסבלנות – כיצד הוא מדריך את בני האדם?
מלך הכוזרים מבין מדברי החבר כי ניתן לחיות חיים ערבים בגלות. אם הגלות היא עונש, האם ייתכן עונש ערב?