דיני יחוד | הרב שמואל אליהו | בית המדרש

מדורים
קול צופיך - הרב שמואל אליהו

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

197

14 דק' קריאה

איסור ייחוד כשיש חשד
יש פריצות, אין שכינה
הפסוק האחרון של פרשת "נשא" מלמד על התכלית של בניין המשכן: הקשר עם הקב"ה, "וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז פט). לפני כן נמצא את תרומת הנשיאים, ולפניה נמצאות ארבע פרשות העוסקות בטהרת מחנה ישראל. אחת מהן היא פרשת סוטה וההיטהרות ממנה. הרביעית היא ההתקדשות של מי שרואה או שומע סיפור של סוטה. שלא ידבר עליה רכילות אלא יבדוק בעצמו ויקדש את עצמו. (ברכות דף סג) "תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר, לָמָּה נִּסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה? לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ, יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן". ולמה הובאו פרשות אלו כאן? כי כאשר יש חשש עריות ופריצות, מסתלקת השכינה מישראל.
יש "קינוי", בטל הקניין
המעיין בפרשת סוטה רואה כי סוטה נאסרת זמנית בגלל ה"ייחוד" עם הגבר הזר, אחרי שבעלה הזהיר אותה לא להסתתר עמו. האישה הזאת מותרת אם בדקו אותה במים שהשקה אותה הכהן בבית-המקדש. בימינו, שאין אפשרות לבדוק במים אלו בבית-המקדש, אישה יכולה להיאסר על בעלה אם היא תתייחד עם גבר זר אחרי אזהרה של בעלה.
ב"שולחן ערוך" (אבן העזר הלכות סוטה סימן קעח סעיף א) מובא כי התנאי הראשון לאיסור אישה על בעלה על-ידי ייחוד עם גבר זר הוא ה"קינוי". ומהו הקינוי הזה? שיאמר לה בפני שניים: "אל תיפגשי עם פלוני בסתר". ואין הכוונה במקום נעול דווקא, אלא אפילו אמר לה לא להיפגש אתו במקום שאינו נעול, אלא שיש בו פרטיות, הרי זה "קינוי". ואם אחר כך היא נפגשה עם אותו פלוני בסתר – הרי היא אסורה על בעלה עד שכהן ישקה אותה מי סוטה מרים לבדיקה. ומכיוון שבימינו אין לצערנו בית-מקדש ולא כהן שיבדוק את האישה במי סוטה, הרי שאם בעלה הזהיר אותה והיא התייחדה אחר כך עם אותו אדם – היא נאסרת על בעלה עד שייבנה בית-המקדש.

קול צופיך - הרב שמואל אליהו (660)

הרב שמואל אליהו

143 - השראת שכינה על-ידי המשכן – גם כשהוא מפורק

144 - דיני יחוד

145 - וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל

טען עוד

אמנם אם בעל אמר לאשתו: "אל תדברי עם פלוני", אין זה נחשב "קינוי", גם אם אחר כך נפגשה עם אותו פלוני בסתר. וכן אם נפגשה עם פלוני בסתר אבל הבעל לא קינא לה קודם, לא נאסרה על בעלה. אע"פ שעשתה איסור להיפגש עם גבר זר בסתר (שו"ע קעח סעיף ו).
לדעת חכמים האזהרה של הבעל צריכה להיות בפני שני עדים. לדעת רבי יוסי בר רבי יהודה, אם אדם הזהיר את אשתו בינו לבינה בלי עדים ואחר כך הסתתרה אתו – הרי היא אסורה על בעלה. לכן צריך להיזהר בזה מאוד, לא להגיע למצב כזה שבעל יזהיר את אשתו באופן זה, ולא להגיע למצב שאישה תגרום לבעלה להזהיר אותה כך. "ואם שכח וקינא לה – ימחול לה מיד על הקינוי" (שו"ע קעח סעיף ז).
אמנם אם הזהיר הבעל את אשתו באופן כללי על הלכות ייחוד, ואחר כך עברה על דבריו, לא נאסרה, כיוון שאזהרה כללית אין בה משום "קינוי" אלא מעין לימוד והתחזקות. ורק אם אמר במפורש "אל תסתרי אם פלוני", או בלשון שזאת המשמעות שלה, נאסרה אם אחר כך התייחדה אם אותו פלוני (שו"ת משנה הלכות ט שיג).
אמרו חכמים שצריך אדם להזהיר את בני ביתו, שנאמר (איוב פרק ה כד) "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא". ולא יקנא אדם לאשתו "מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה". ואם יש לו חשש יגיד לה בינו לבינה, בנחת ובדרך טהרה ואזהרה, כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה (שו"ע שם).
ייחוד שאוסר סוטה על בעלה
בדרך כלל ייחוד שאסור הוא ייחוד בחדר נעול או בחדר שאנשים לא נכנסים אליו. כמו שיתבאר לקמן בהלכות ייחוד רגיל. אבל כאשר יש חשד על אישה שבעלה קינא לה כדלעיל, גם ייחוד שאינו אסור בדרך כלל, אסור אצלה. לכן אם בעלה קינא לה על אחיה או על אביה, אנשים שבדרך כלל אין בהם איסור ייחוד, אעפ"כ אסור לה להתייחד עמהם.
על דבר דומה נשאל בעל תרומת הדשן (סימן רמד) וענה: "יראה כיון דקנא לה כבר מאותו האיש חוששין לה משום ייחוד אפילו כשבעלה בעיר, דהואיל וקנא לה ועברה על דעתו חציפותא מיקרי וחוששין לה טפי מבאשה אחרת. וכן מצאתי בתוס' במס' סוטה (פסקי תוס' סוטה כג) לעניין פתח פתוח לרשות הרבים ר דקאמר תלמודא דאין חוששין לה משום ייחוד. ואי קנא לה כבר – חוששין, ונראה דכל שכן לעניין בעלה בעיר". שחוששים לייחוד אפילו אם יש פתח פתוח לרשות הרבים. וחוששים לייחוד אפילו אם בעלה בעיר במקרה שהיה כבר קינוי. למרות שבדרך כלל אם הפתח פתוח או שבעלה בעיר זה לא נחשב ייחוד שאסור – כאן זה אסור. כדבריו פסק הרמ"א ("שולחן ערוך", אבן העזר קעח ס"ע ח') וכתב: "ואין חילוק לענין סתירה שאחר קינוי בין בעלה בעיר ופתח פתוח לרשות הרבים או לא".
עוד צריך לדעת, כי בדרך כלל אם אישה נכנסת לחדר סגור עם שני אנשים או יותר, אין בזה בדרך כלל איסור ייחוד, כיוון שכאשר יש שניים או יותר אין חשד ואין הרהור עבירה. אלא אם כן הם פרוצים, או שהבעל קינא לאשתו משניהם. שאם "קינא לה משנים, שאמר לה: אל תסתרי עם פלוני ופלוני, ונסתרה עם שניהם כאחד, אפילו הם שני אחיה, או אביה ואחיה, אסורה" (סעיף ה').
בדרך כלל יש צורך בשני עדים על כל דבר שאוסר אישה על בעלה. אבל אחרי קינוי, גם אם מגיע עד אחד שהבעל סומך עליו – יכול לגרשה ולתת לה את כתובתה (ס"ע ח וראה רמ"א ס"ע ט). וכן אם לא היו עדים בדבר אבל שמע אנשים מרננים אחר אשתו, וכולם מדברים עליה שהיא משרכת דרכיה – אסורה לו, ויוציאנה ויתן כתובה (ס"ע יא).
קינוי לגבר חשוד
גבר שאשתו חושדת בו, או שאנשים מדברים עליו שיש לו קשרים אם נשים אחרות, צריך להרחיק עצמו מהן בכל דרך שהיא, ולא להיפגש אתן גם באופן שאין איסור ייחוד לפי גדרי הייחוד הרגילים. ולא רק במקרה שאשתו חושדת בו, אלא בכל מקרה של חשד, אפילו אם הוא רווק או שהוא נשוי ואשתו לא יודעת – חובת הציבור להרחיקו. וכך כתב ה"בית יוסף" (אבן העזר סימן כב בסופו) בשם הרא"ש בתשובה (כלל ל"ב סי' י"ג) על בחורה רווקה שעובדת בבית ראובן כמנקה או מבשלת או מזכירה ויצא קול שמתייחד עמה. הרא"ש נשאל אם יכולים בני משפחתה למחות שלא תעבוד אצלו, כי הוא פגם להם שתהיה פילגשו, והשיב הרא"ש שזה לא קשור דווקא לבני המשפחה שלה. הם בוודאי יכולים למחות בו. לדעת הרא"ש צריך בית-דין לכפות אותו להוציאה מביתו.
מקור דבריו הוא בגמרא יבמות (נב ע"א) שמספרת על אדם אחד שהיה חשוד בקשר לא הגון עם חמותו, ולא היו עדים בדבר אלא חשד וקול של אנשים על כך. הגמרא מספרת שפעם אחת הוא עבר ליד בית חמותו למרות שלא היה צריך לכך, ורב הלקה אותו מלקות.
על-פי זה מובאת ב"שולחן ערוך" ההלכה בשם שו"ת הריב"ש. שם הוא נשאל על "אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה, והוא מכחישה" ואין לה הוכחות לדבריה. עונה הריב"ש וכותב, כי בית-דין לא מלקה אותו כי אין הוכחות לדבריה. אבל בית-דין גוזר עליו נידוי על תנאי. "שלא ידבר עמה כלל". ואם ידבר אתה – ינדו אותו.
ואם הוא אדם שמוחזק בעיניהם לחשוד על העריות, יגזרו עליו שלא יגור בשכונה שלה. ו"ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים" ("שולחן ערוך", אבן העזר הלכות סוטה סימן קעח ס"ע כ').

איסור ייחוד
עקרונות וכללים בדיני ייחוד
כל האמור לעיל הוא איסור ייחוד כשיש חשש או חשד או קינוי וכד'. ואולם גם במקרה של אנשים כשרים למהדרין מן המהדרין יש איסור ייחוד בין איש לאישה, גם כדי שלא יגיעו לאיסור וגם כדי שלא להוציא עליהם חשד ושם רע.
מהו ייחוד? – היותם של איש ואישה ביחד, אפילו שאינם נוגעים כלל זה בזה, רק נמצאים במקום סגור או מבודד. הייחוד עצמו הוא האיסור, ללא כל קשר למה שקורה באותו מקום. ואפילו האנשים יודעים בוודאות שהם לא ייכשלו בשום איסור מפאת צדקותם, או היותם אנשים חולים, ואף אם האיש והאישה לא מדברים ביניהם.
מקום הייחוד – המקום האסור אינו דווקא חדר סגור על מנעול ובריח, אלא כל מקום שיש בו פרטיות מסוימת לאיש ואישה האסורים זה על זה. למשל : א]. בית, חדר או משרד נעול, או אפילו חדר סגור שאינו נעול ולא יפתחו אותו מפני הכבוד והפרטיות. ב]. ואדי או חורשה. יער או פארק גדול שלא עוברים בו אנשים או מכוניות לעתים קרובות. ג]. מקלט או חצר אחורית של בניין שמבחוץ לא רואים את המתרחש בו, אף אם המקום קרוב למקום יישוב ואף אם אינו נעול. ד]. רכב סגור יכול להיות מקום ייחוד. ואם הוא רכב שחלונותיו שקופים אבל הוא נמצא במקום מבודד, או בדרך שלא נוסעים בה רכבים, הרי זה ייחוד. כמובן צריך לשים לב שיש מקומות שבשעות היום אינם נחשבים מקום ייחוד, ואילו בלילה כן.
הבעל בעיר – אם הבעל נמצא בסביבה ועשוי להיכנס בכל רגע, וכן כשהאישה בסביבה ועשויה להיכנס בכל רגע ולפתוח את הדלת בלי הודעה מראש – אין זה נקרא ייחוד. אבל במקרה שהבעל מקפיד על קשרי אשתו עם אותו איש – לא מועילה עובדת היותו במקום קרוב ואסור לאישה להיות בחדר עם אותו אדם, גם אם אינו נעול.
אם הבעל נמצא מחוץ לעיר, או שהוא נמצא בעבודה וכדומה ולא אמור להגיע לביתו בשעות הקרובות, ובא בעל מקצוע לתקן דבר מה בביתה של האישה – אם אין איש מבני הבית אתה בבית, הטוב ביותר שהאישה תשאיר את הדלת מעט פתוחה או שתקרא לשכנה שתהיה ביחד אתה בבית בעת התיקון.
מהו נעול? – כאשר הפתח נפתח רק מבפנים, הרי זה נחשב כנעול אע"פ שלא נעלו אותו במפתח, כיוון שאינו יכול להיפתח מבחוץ. אם המפתח נעוץ בדלת מבפנים ואינו יכול להיפתח מבחוץ כלל – הרי גם כשבעלה נמצא במקום קרוב, הבית הוא "מקום ייחוד". אם חדר המדרגות נעול, אבל יש כמה דיירים באותו בניין שיש להם מפתח לחדר המדרגות ודלת הבית פתוחה – מותר לאיש ולאישה להיות שם.
בלילה – כל ההיתר של פתח פתוח לרשות הרבים או לחדר מדרגות הוא רק בשעה שמצויים אנשים שרגילים להיכנס בלי רשות. אך בשעות מאוחרות, כאשר אין עוברים ושבים ברחוב, או שאין הם רואים את הנעשה בבית, או שאינם נכנסים בלי רשות – אסור להיות שם אף שאינו נעול.
ולכן חדר מדרגות יכול להיחשב כמקום ייחוד בשעות הלילה המאוחרות, ואין לאיש ואישה להתעכב שם בשעות הלילה המאוחרות לשיחה וכד'. אבל שהות קצרה לעלות במדרגות איננה ייחוד.
נסיעה במכונית ביחד – מותר לגבר ולאישה לנסוע ביחד במקום שיש בו עוברים ושבים, וחלונות הרכב אינם כהים ואינם מכוסים בווילון. אולם בכבישים מבודדים ושוממים, או בשעות שהכביש שומם – יש איסור ייחוד בכל רכב. במקומות שרכב העומד בצד הכביש אינו דבר חריג ורכבים אחרים לא יעצרו לידו – אין לעצור את הרכב לצורך פטפוט וכד'. בכל המקרים שאמרנו לעיל שהדבר מותר, אם יש קירוב דעת בין האיש לאישה, או שהם נוסעים כך באופן קבוע – אסור.
מקומות ישיבה במכונית – גם במקומות שבהם מותר לנסוע יחד, לא תשב אישה ליד נהג וגבר ליד נהגת. כשנוסעים ביחד כמה אנשים במכונית – אין לאישה לשבת במושב האחורי אם יושב לידה גבר בצפיפות. ובמקרה זה עדיף שתשב ליד הנהג. והוא הדין לגבר במושב האחורי שיושבות בו נשים.

דינים מיוחדים לחברה מעורבת
איסור ייחוד במקומות עבודה
כל איסור ייחוד שדובר לעיל הוא במקרה של פגישות מקריות שצריך להיזהר בהן מייחוד בין איש לאישה. ואולם במקומות שיש קשר קבוע בין איש לאישה הסיכון הוא הרבה יותר גדול, ולכן גם הזהירות צריכה להיות הרבה יותר גדולה. על הזהירות הזאת כתוב במשנה במסכת קידושין (פב ע"א) "לא ילמד אדם רווק סופרים". רש"י מסביר שסופרים הם מלמדי תינוקות. והמשנה ואמרת שרווק לא ירגיל את עצמו להיות מלמד תינוקות. והגמרא מסבירה את הטעם בכך, שהאימהות של התלמידים מצויות אצלו להביא את בניהן לבית-הספר. לכן אסור לרווק להיות מלמד ילדים, ורק אדם נשוי יכול למלא את התפקיד הזה.
ממשיכה המשנה ואומרת: "כן לא תלמד אשה סופרים". גם כאן מסביר רש"י, שלא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות. והגמרא מסבירה "משום אבהתא דינוקי". שאבות הילדים מביאים את ילדיהם לבית-הספר, והאישה המורה תימצא בקשר מתמיד עם הגברים. למרות שהוא רק קשר על בסיס עבודה ולימודים.
בימינו מקלים בכך, שכן האימהות לא נמצאות בקשר יום-יומי עם המורה, שהן משלחות את הילד ללמוד מפתח בית-הספר ולא מוסרות אותו ביד המלמד. אבל העיקרון נכון למקום שבו יש קשר קבוע בין גברים לנשים. כך מובא במשנה הבאה במסכת קידושין. "מי שעסקיו עם הנשים – לא יתייחד עם הנשים. ולא ילמד אדם את בנו אומנות הנשים". הגמרא מביאה דוגמאות של מלאכות או עבודות שבהן רוב הלקוחות הם נשים, ועצה לאב שלא ילמד את בנו את העבודות הללו שיש בהן זילות. גם הלכה יש שם שאומרת כי מי שעוסק בעבודות הללו לא יתייחד עם נשים. הפוסקים כולם שאלו: מה המיוחד באנשים אלו שנאמר עליהם שלא יתייחדו עם נשים? והרי לכל אדם אסור להתייחד עם נשים.
איסור ייחוד חמור יותר למי שנמצא בחברה מעורבת
יש שני סוגים של תשובות לשאלה זו. רש"י, ר"ת בתוס' והרמב"ן הלכו בכיוון אחד. הרמב"ם ורבינו חננאל הלכו בכיוון שני. לדעת רש"י, מי שעסקיו עם נשים, אסור לו להתייחד אפילו עם הרבה נשים, לפי שלבו גס בהן, ואם הוא ייפול יש חשש שהן יחפו עליו בגלל הקשרים שנוצרו ביניהם. לדעת ר"ת בתוס', אדם שנמצא תדיר עם נשים אחרות לרגל עסקיו, לא יתייחד אתן אפילו אשתו עמו. ואע"פ שבסתם אדם אם אשתו עמו או בסביבה אין חשש ייחוד, כאן יש חשש כיוון שהוא כל כך שרוי אצלן, עד שאשתו לא מהווה מחסום בשבילו. לדעת הרמב"ן, אלה שנמצאים בחברה מעורבת הם בחשש גדול של כישלון יותר מכל אדם. לכן אפילו שני גברים שבדרך כלל אין בהם איסור ייחוד, כאן הם אסורים בייחוד. לפי שהם חשודים על העריות.
התוספות, הרא"ש וה"פני יהושע" מביאים דעה אחרת בשם הראשונים. לדעתם החידוש של המשנה הוא ללמד כי הרגילות של העובדים תדיר עם נשים לא גורמת להם שום קולא לומר שהם טרודים בעבודתם או שגס לבם והם לא יבוא בגלל זה לידי חטא. כך מביא התוס' רא"ש בשם רבנו חננאל: "אע"פ שנושא ונותן תמיד עמהן – לא יתייחד עמם. משמע שרוצה לומר אע"פ שהיה ראוי להתירו יותר משום דבעבידתייהו טרידי או משום דאינו יכול ליזהר – אפילו הכי אסור". בשיטה זו הולך גם ה"פני יהושע", שלומד את הרמב"ם בפירוש המשנה ברוח זו, שכתב "רוצה לומר שאין מתירין לו דבר זה בשביל פרנסתו כלל".
הפירוש של רבנו חננאל והרמב"ם לא מבטל את ההלכה הקודמת שמובאת במשנה ובהלכה ב"שולחן ערוך" על מלמדים רווקים. דהיינו, לא רק שאין קולא למי שמצוי תדיר עם נשים, אלא שיש מקרים שבהם יש חומרא יתירה למי שנמצא אתן תדיר.
החידוש הוא כי על אף שבדרך כלל אין גוזרים גזירה לגזירה, כאן גוזרים. ולכן בכל המקרים של ייחוד רגיל לא חוששים שמא הנמצאים בחדר לא נעול ינעלו את הדלת ויעברו על ייחוד. אבל במקרה של עבודה קבועה כמו של מלמד – חוששים וגוזרים גזירה לגזירה. וחוששים שמא ייווצר קשר בין המלמד לאימהות התלמידים והם יביאו את עצמם לידי איסור של ייחוד, בגלל שהם נפגשים תדיר.

הפרדה במקום עבודה
דוגמה להפרדה במקום העבודה נמצאת במגילת רות. שם רואה בועז את רות מלקטת שיבולים אחרי הקוצרים ואומר לה: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי: עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים". בועז מזהיר את הנערים שלא לנגוע ברות, ואומר לרות ללקוט עם הנערות שעובדות בשדה. ולא עם הנערים.
חכמינו אמרו כי רות טעתה בזה, וכשהיא באה אל נעמי אומרת רות: "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי". בועז אמר לה לדבוק עם נערותיו ולא עם נעריו, והיא אומרת שהוא אמר לה לדבוק עם נעריו. על זה אומר רב חנן בן לוי, כי בגלל הטעות הזאת הפסוק קורא לה: "רות המואבייה". נעמי מתקנת אותה ואומרת לה ברוח הקדש: "ותאמר נעמי אל רות כלתה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו", ורות מקבלת את ההערה: "ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים".
צניעות שמביאה ל"שלום" משמים
הגמרא במסכת תענית (כא ע"ב) מביאה מעשה על אדם שהיה עובד במלאכה עם נשים והיה זהיר בכך מאוד וזכה למעלה גדולה ביותר. "אַבָּא אוּמְנָא, הֲוָה אָתֵי לֵיהּ שְׁלָמָא כָּל יוֹמָא מִמְּתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וּלְאַבַּיֵי מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא לְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. וּלְרָבָא מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי לְמַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. הֲוָה קָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ דְּאַבַּיֵי עַל דְּאַבָּא אוּמְנָא. אָמְרוּ לֵיהּ, לָא מָצִית לְמֵיעֵבַד כְּעוּבְדֵיהּ דְּאַבָּא אוּמְנָא. מַאי עוּבְדֵיהּ דְּאַבָּא אוּמְנָא? דְּכִי הֲוָה עָבִיד מִלְּתָא, הֲוָה עָבִיד לֵיהּ דּוּכְתָּא דְּגַבְרֵי לְחוּדַיְּהוּ, וּדְנָשֵׁי לְחוּדַיְּהוּ. וַהֲוָה לֵיהּ לְבוּשָׁא דְּאִית בֵּיהּ קַרְנָא, דַּהֲוָת בַּזָעֵי כִּי כּוּסִילְתָּא, דְּכִי הֲוַת אַתְיָא אִתְּתָא, מַלְבִּישׁ לָהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיסְתַּכִּיל בָּהּ. וַהֲוָה לֵיהּ דּוּכְתָּא דִּצְנִיעָא לְמִירְמֵי בֵיהּ פְּרִיטֵי, דְּאִית לֵיהּ רָמִי בֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ הֲוָה אָתִּי וְיָתִיב וְלָא מִיכְסִיף. וְכִי הֲוָה מִתְרַמֵי לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן, אַגְרָא מִינֵיהּ לָא שָׁקִיל וּבָתַר דְּקָאי יָהִיב לֵיהּ פְּרִיטֵי, וְאָמַר לֵיהּ, זִיל אִיבְרֵי נַפְשָׁךְ.
זִימְנָא חֲדָא שָׁדַר אַבַּיֵי זוּגָא דְּרַבָּנָן לְמִבְדְקֵיהּ, אוֹתְבִינְּהוּ, וְאוֹכְלִינְּהוּ, וְאַשְׁקִינְּהוּ, וּמָךְ לְהוּ בִיסְתַּרְקֵי בְלֵילְיָא: לְצַפְרָא כָּרְכִינְּהוּ וְאַיְּתִּינְּהוּ לְשׁוּקָא. לְמָחָר סָלִיק לֵיהּ לְשׁוּקָא וְאַשְׁכְּחִינְהוּ, אָמְרוּ לֵיהּ, לִישַׁיְּמִינְהוּ מַר הֵיכֵי שָׁווּ, אָמַר לְהוּ, הָכִי וְהָכִי שָׁווּ. אָמְרוּ לֵיהּ, דִּילְמָא שָׁווּ טְפֵי? אָמַר לְהוּ בְהָכִי שַׁקְלִי לְהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, דִּידָךְ נִינְהוּ, וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ. אָמְרוּ לֵיהּ בְּמָטוּתָא מִינָךְ, בְּמַאי חָשַׁדְתִּינָן? אָמַר לְהוּ, אֲמִינָא, דִּילְמָא פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, וּכְסִיפָא לְהוּ מִילְתָא לְמֵימַר. אָמְרוּ לֵיהּ, הַשְׁתָּא נִשְׁקְלֵיה מַר, אָמַר לְהוּ, מֵהַהִיא שַׁעְתָּא אֲסַחְתֵּיה לְדַעְתָּאִי לִצְדָקָה. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרָבָא עַל דְּאַבַּיֵי, אִיתְחַזֵי לֵיהּ בְּחֶלְמָא, וְאָמְרוּ לֵיהּ, מִסְתַּיָּךְ דְּקָא מַגְנֵי זְכוּתָךְ אַכּוּלָא כְּרָכָא".
תרגום: אַבָּא אוּמְנָא היה מעין רופא שזכה וכל יום היו שולחים לו "שלום" משמים. הגמרא אומרת שבימיו היו חיים שני אמוראים גדולים, אביי ורבא, וגם הם היו זוכים לקבל "שלום" משמים, אבל בפרקי זמן אחרים. אביי היה מקבל פריסת שלום כזאת בכל ערב שבת, ורבא היה מקבל פריסת שלום כזאת פעם בשנה, ביום כיפור.
ידעו אביי ורבא על מעלתו של אותו רופא וחלשה דעתו של אביי מכך שהוא לא מגיע לדרגתו של הרופא הזה. שלחו לאביי משמים ואמרו לו שהוא לא מסוגל להגיע למדרגת אותו רופא. ומה הייתה מעלתו? שהיה לו חדר טיפול לגברים לחוד ולנשים לחוד. והיה לו בגד מיוחד שהיה משתמש בו לשמור על צניעותן של הנשים. והיה שומר על צניעותן בכך שהיה מכסה אותן בבגד מיוחד שרק מקום הטיפול היה גלוי לרופא.
עוד הייתה לו מעלה בתחום של הצדקה בכך שלא היה גובה כסף מהאנשים, אלא כל אחד היה שם את התשלום בתוך קופה. כך היו יכולים לבוא אליו לטיפול גם אנשים מעוטי יכולת, הם היו שמים מעט כסף בקופה או לא שמים כלל והוא הי המטפל בהם ולא היו מתביישים כלל. אם היה בא תלמיד חכם שאין לו, היה אַבָּא אוּמְנָא נותן לו כסף משלו כדי שיחזק את עצמו באוכל טוב אחרי הטיפול הרפואי.
מספרת הגמרא כי דעתו של אביי לא נחה והוא שלח שני שליחים שיבדקו מה מעלת אַבָּא אוּמְנָא. הם התארחו אצלו והוא הושיב אותם ליד השולחן והאכיל והשקה אותם כראוי. אחר כך הוא נתן להם שמיכות וכרים לישון בהם. בבוקר הם לקחו את השמיכות והכרים וברחו בכדי לראות מה תהיה תגובתו. למחרת בא אַבָּא אוּמְנָא לשוק, והם פרסו את השמיכות הללו למכירה. הוא ראה אותם ולא אמר להם דבר. באו אליו השליחים ושאלו אותו האם הוא יודע להעריך את מחירן של השמיכות הללו. אמר להם אַבָּא אוּמְנָא את שוויין המוערך של השמיכות, ועדיין לא העיר להם דבר על כך שלקחו את השמיכות מביתו בלי רשות.
ראו השליחים שהם לא מצליחים להביא את אַבָּא אוּמְנָא לידי כעס, והלכו עוד צעד אחד ושאלו את אַבָּא אוּמְנָא: מי אמר לך שזה השווי שלהן? אולי הן שוות יותר? אמר להם: בכך וכך קניתי אותן. אמרו לו: הן שלך, ולקחנו אותן ממך. רק תאמר לנו במה חשדת אותנו. אמר להם: לא חשדתי אתכם בכלום. חשבתי שאתם שלוחים לאסוף כסף לפדיון שבויים, ולא היה נעים לכם לבקש ממני תרומה לכן לקחתם את השמיכות למכור ולפדות בכסף הזה את השבויים.
אמרו לו השליחים: לא ולא. אין שום פדיון שבויים באופק. כל מה שעשינו הוא בכדי לבדוק אותך, במצוות הרב שלנו, אביי. קח את השמיכות חזרה. אמר להם: כבר נתתי אותן לצדקה. הן כבר לא שלי. אני לא מוכן לקבל אותן חזרה. והבין אביי מהי מעלתו הגדולה של אַבָּא אוּמְנָא שכל כך החזיק במצוות הצדקה.

סיפורים על הרב:

כיפת ברזל

מספרת הרבנית צביה אליהו תליט"א: הכול יודעים כמה דלתו של הרב זצ"ל הייתה פתוחה כמעט 24 שעות ביממה לאנשים שביקשו להתברך על ידו. אנשים היו מוכנים להמתין שעות ארוכות כדי לזכות לברכה מהרב, וגם כאשר הוא היה על מיטת חוליו, מתקשה לדבר וסובל מייסורים, אנשים התעקשו לנסות ולהגיע, להשחיל מכתב ולפעמים אפילו רק לזכות במבטו החם, אולי יהיה בו רמז לישועה שהם מצפים לה.
לפעמים נדמה לי שאנשים לא ממש מעכלים את העובדה שהרב איננו אתנו היום, שכן יש אשר עדיין מתדפקים על דלת ביתנו ומבקשים להתברך בברכה של הרב זצ"ל. אל הבית מגיעים אנשים חולים, נשים עקרות וכדומה, ואני נותנת להם בהשאלה חפצים של הרב. בדרך זו הם מידבקים בקדושה של הרב, ולא פעם ראינו עם זה נסים גמורים.
פעם בא אלי אדם וסיפר: נולד לנו בן בשעה טובה, אבל הוא אינו מזיז את ידיו ורגליו, והרופאים התייאשו מהסיכוי שיבריא. היחידים שמאמינים שיכול לקרות נס שיציל אותו הם אנחנו, רעייתי ואני, ואנחנו לא זזים ממיטתו. אנחנו גם משתדלים לדרבן את הצוות הרפואי כך שלא יטפל בילד לפי הייאוש שלהם, אלא מכוח האמונה שהוא יכול להבריא.
האב הכואב הזה ביקש את הכיפה של הרב זצ"ל. אתם יכולים לתאר לעצמכם שלא קל לי לתת דבר כל כך יקר של הרב, אבל כמובן שהסכמתי, לא לפני שאותו אב הבטיח שיחזיר אותה כאשר התינוק יהיה בריא בעזרת ה'.
עברו כמה חודשים, והאב לא חוזר אלי ולא מתקשר. ואילולי שחכמינו אמרו לדין כל אדם לכף זכות, הייתי מקפידה עליו.
והנה ביום שבו עלה הרהור במחשבתי שאדם זה לא עומד בדיבורו, בו ביום הוא בא אלי, בוכה מרוב שמחה והתרגשות. הוא סיפר לי שהוא ואשתו עמדו ליד המיטה של התינוק המשותק שלהם במשך שלושה חודשים לסירוגין, מקפידים שהתינוק יקבל טיפול ואוכל מהצוות, ובאותה אדיקות מקפידים שהכיפה של הרב לא תסור מעל ראשו.
זה לא היה קל לנוכח המבטים של הצוות הרפואי, שהתעקש על כך כי אין לילד סיכוי להבריא.
האב סיפר שהם היו נחושים באמונתם כי הילד יבריא ויניע את איבריו כאחד האדם.
והנה, היום זה קרה, מספר האב בבכי, היום הוא החל להניע את ידיו ורגליו ולאכול באופן טבעי, לתדהמת הרופאים ואנשי הצוות, שחזרו והודו לנו על האמונה שלנו בריפוי של הילד.
סיים האב ואמר: האמת, שאת כוח האמונה שאבנו מהרב זצ"ל. ידענו שה' קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. ידענו על כך שהשמים פתוחים לתפילות של הרב זצ"ל, שהקב"ה רוצה בתפילתו ומקבלה ברחמים. החזקנו בכל כוחנו במידת הזכות של הרב זצ"ל, ואנו בטוחים שתפילתו במרומים עשתה את הפלא הגדול הזה.
ולוואי שתפילתו תעזור לכלל ישראל כשם שהייתה בחיים חיותו ועוד הרבה מעבר לזה.