אי-דיוקים ופנטזיות על העבר | הרב דב בערל וויין | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

1461

3 דק' קריאה

ישנה אנקדוטה שמספרת שפעם רב נקרא לשאת הספד על מישהו שלא היו לו שום תכונות טובות. מטבע הדברים, התקשה הרב לחשוב על משהו חיובי לומר על אותו רשע. ולכן כאשר דיבר, אמר "לא משנה כמה רשע היה המנוח, הוא היה טוב הרבה יותר מאחיו!"
ההלכה מתירה לנו להגזים כשמדובר בהספד. אך כאשר אנשים מגזימים בלי הגבלה ובלי קשר לאמת כשמדובר בהיסטוריה היהודית, זאת כבר סכנה של ממש על החיים היהודיים הנורמטיביים. אחד הגורמים לבעיות הקשות שאיתן מתמודד העולם היהודי הדתי בימינו הוא אותו עולם דמיוני - אותה תמונה מאוד לא מדויקת של החיים היהודיים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, אותו עולם שאנשים אוהבים כל כך לקדם ולקדש. אותה תמונה מעוותת של העבר אחראית לאחיזה שקנתה לה ההשקפה מעוותת על החברה היהודית שקיימת היום בעולם הדתי, ואותה השקפה מעוותת מולידה חלק ניכר מחוסר התפקוד שבו לוקות היום חברות יהודיות דתיות בכל העולם.
נעשו ניסיונות לתקן את הדרך שבה אנחנו רואים את העבר, אך רובם נכשלו בגלל ההתנגדות העזה של הקנאים שרוצים להנציח את אי-הדיוקים האלה ואף יוצרים בלי הרף סיפורי פנטזיה חדשים כדי לחזק את השקפתם, השקפה שמונעת ממניעים אידיאולוגיים, על העבר של העם היהודי. אינני תומך בחשיפת כל המגרעות של יהדות אירופה ואני מוכן אפילו לסבול את ההפרזות הרבות על ההיבטים החיוביים באמת שהיו בחברה היהודית לפני מלחמת העולם השנייה. אך בלי תיאור מאוזן ומדויק-משהו של החברה הזאת כפי שהיתהבאמת, יהיה קשה לחברה שלנו להתקדם בצורה בונה וחיובית.
היתה תקופה שבה אנשים האמינו שתמונות אינן משקרות ושתמונה אחת שווה אלף מילים. זה כבר לא נכון, לדאבון הלב. מחשבים, פוטו-שופ ושאר אמצעים מודרניים לשינוי תמונות הפכו גם תצלומים מהעבר לחשודים. יש תמונה מפורסמת של הרב הקדוש החפץ חיים יושב ליד ביתו ומדבר עם בנו הבכור, הרב אהרון ליב פופקו. בתצלום המקורי רעייתו ובתו של החפץ חיים עומדות ממש מאחוריו. גם בביוגרפיה החדשה והמקיפה של החפץ חיים מופיע התצלום הזה, אלא שהנשים שהיו בתצלום המקורי נעלמו לגמרי מן התמונה. אי-הדיוק המכוון הזה נבע מן הרצון להתאים את העבר לעולם הדמיוני שבראו שומרי התקינות הפוליטית הנוכחית בעולם הדתי של ימינו.
פעם, לפני שנים רבות, נשות הקהילה בעיר החרדית מונסי שבמדינת יו-יורק בארה"ב ארגנו מכירה והפצה של ספר בישול צמחוני שהכיל מתכונים אקזוטיים. בספר הבישול הזה היה איור של נער צעיר ללא כיסוי ראש. הנשים הקדישו ערב שלם לכיסוי ראשו בכיפה מצוירת בטוש. זה הזכיר לי תמונות של רבנים גדולים ממזרח אירופה שנאלצו להצטלם לדרכון או למטרות רשמיות אחריות בלי כיסוי ראש. אחר-כך התמונות האלה רוטשו (ולא ביד אמן) כדי שיתאימו לאווירת הצדיקות המקובלת היום. זה אולי נופל אי-שם בין הגזמה מקובלת לאי-דיוק שאי אפשר לשאת, אך הדוגמה הזאת מעידה על האווירה בימינו.
אי-דיוק ותיאור בדיוני של העבר היהודי אינם אלא ביטוי אחד מיני רבים למה שנראה לי כתחושה בסיסית של חוסר שקט שחש חלק ניכר מהחברה היהודית הדתית. התחושה הזאת נובעת מבעיה עמוקה שהיא חוסר הביטחון שמאפיין את החברה היהודית הדתית לנוכח העולם היהודי החדש של היום. זה עולם של מודרנה משתוללת, של תקשורת מיידית וחובקת עולם, של מדינה יהודית מלאה אתגרים חברתיים, פוליטיים, תיאולוגיים ודתיים ושל תנאים כלכליים וסביבת עבודה שונים בתכלית מאלה ששררו בעולם לפני מאה שנים. העולם היהודי המסורתי מבוהל מכל האתגרים העצומים האלה. אין הוא רגיל להיות מיעוט בתוך העולם היהודי עצמו ולהתגונן מהתקפות החילוניים, ולכן הוא נרתע מעיסוק בבעיות האלה. הוא מעדיף לחזור לעבר ולייפות אותו במקום להתמודד עם ההווה. העולם היהודי הדתי מבוהל ונסוג לאחור במקום להיות בטוח בעצמו ולחוש אופטימיות.
זה בעצם אירוני, מפני שהחברה היהודית היום והנתונים הדמוגרפיים שוב מוכיחים, כנגד כל הסיכויים, לכאורה, את כושר ההתאוששות שיש לתורה ולמסורת בכל מגזר ובכל מקום בחברה היהודית. לפיכך, החינוך שלנו צריך להיות לכוון לגאווה, לאופטימיות ולדרכים שיאפשרו לנו להתמודד בעולם שלנו היום, ולא להתרכז בהשמצות ובפחדים מפני רעיונות חדשים וקידמה טכנולוגית.