אות ה' חלק ג | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הקדמת הרמב"ם לפרק חלק

קטגוריה משנית

461

4 דק' קריאה

תורה מן השמים
וְהַיְסוֹד הַשְּׁמִינִי – הֱיוֹת הַתּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם – וְהוּא: שֶׁנַּאֲמִין, כִּי כָל הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַמְּצוּיָה בְיָדֵינוּ עַתָּה, הִיא הַנְּתוּנָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם - שֶׁהִיא כֻלָּהּ מִפִּי הַגְּבוּרָה, כְּלוֹמַר: שֶׁהִגִּיעָה אֵלָיו כֻּלָּהּ מֵאֵת ה' יִתְבָּרֵךְ, בְּעִנְיַן שֶׁנִּקְרָא עַל דֶרֶךְ הַשְׁאָלָה•: "דִּבּוּר". וְאֵין יָדוּעַ הֵיאַךְ הִגִּיעָה – אֶלָּא הוּא מֹשֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִגִּיעַ לוֹ; וְכִי הוּא הָיָה כְּמוֹ סוֹפֵר שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ וְהוּא כוֹתֵב כָּל מְאוֹרְעוֹת הַיָּמִים, הַסִּפּוּרִים וְהַמִּצְווֹת, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא: "מְחוֹקֵק". וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" (בראשית י ו); "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד" (שם לו לט); "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶש" (שם יב), וּבֵין "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ה ו), וּ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד" (שם ו ד) – כִּי הַכֹּל מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְהַכֹּל – תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, טְהוֹרָה וּקְדוֹשָׁה, אֱמֶת. וְזֶה שֶׁאוֹמֵר: שֶׁכְּמוֹ אֵלֶּה הַפְּסוּקִים וְהַסִּפּוּרִים מֹשֶׁה סִפְּרָם מִדַּעְתּוֹ – הִנֵּה הוּא אֵצֶל חֲכָמֵינוּ וּנְבִיאֵינוּ כּוֹפֵר וּמְגַלֶּה פָנִים• יוֹתֵר מִכָּל הַכּוֹפְרִים, לְפִי שֶׁחָשַׁב שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה לֵב וּקְלִפָּה•, וְשֶׁאֵלֶּה דִבְרֵי הַיָּמִים וְהַסִּפּוּרִים אֵין תּוֹעֶלֶת בָּהֶם, וְשֶׁהֵם מֵאֵת מֹשֶׁה – וְזֶה עִנְיַן "אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם•". אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "הוּא הַמַּאֲמִין שֶׁכָּל הַתּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה חוּץ מִפָּסוּק זֶה שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ" (סנהדרין צט א) – וְזֶה: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה". הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה וְיִתְבָּרֵךְ מִמַּאֲמַר הַכּוֹפְרִים•. אֶלָּא כָּל דִּבּוּר וְדִּבּוּר מִן הַתּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם חָכְמוֹת וּפְלָאִים לְמִי שֶׁמֵּבִין אוֹתָם, וְלֹא תֻשַּׂג תַּכְלִית• חָכְמָתָהּ, "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא ט), וְאֵין לָאִישׁ אֶלָּא לְהַלֵּךְ בְּעִקְּבוֹת דָּוִד מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב שֶׁהִתְפַּלֵּל: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט יח). וּכְמוֹ כֵן פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה הַמְקֻבָּל – גַּם כֵּן מִפִּי הַגְּבוּרָה. וְזֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם: מִתַּבְנִית הַסֻּכָּה, וְלוּלָב, וְשׁוֹפָר, וְצִיצִית, וּתְפִלִּין וְזוּלָתָם – הוּא בְעַצְמוֹ הַתַּבְנִית אֲשֶׁר אָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְמֹשֶׁה, וְהוּא אָמַר לָנוּ; וְהוּא הַמַּגִּיעַ שְׁלִיחוּת• – נֶאֱמָן בִּשְׁלִיחוּתוֹ. וְהַמַּאֲמָר הַמּוֹרֶה עַל הַיְּסוֹד הַשְּׁמִינִי הַזֶּה, הוּא מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִבִּי" (במדבר טז כח).

התורה לא תבוטל ולא תשתנה
וְהַיְסוֹד הַתְּשִׁיעִי – הַהֶעְתֵּק• – וְהוּא: כִּי תוֹרַת מֹשֶׁה זֹאת מֻעְתֶּקֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, לֹא מִזּוּלָתוֹ. וְעָלֶיהָ אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנָּה אֵין לִגְרֹעַ; לֹא בַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא בַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג א). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָאֵר בִּיסוֹד זֶה בִּפְתִיחַת זֶה הַחִבּוּר.

___________________________________

דֶרֶךְ הַשְׁאָלָה – בלשון מושאלת, כיוון שלא שייך כלפי ה' דיבור ממש. מְגַלֶּה פָנִים – מסביר את התורה בצורה חדשה. לֵב וּקְלִפָּה – עיקר וטפל. אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם – חז"ל אמרו: האומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא. הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה וכו' – כבוד ה' יתרבה ולא יתבזה חס ושלום מחמת הכופרים. תַּכְלִית – סוף. הַמַּגִּיעַ שְׁלִיחוּת – שמגיעה אליו השליחות. הַהֶעְתֵּק – ההעברה.

ביאורים
אחרי שהרמב"ם עסק במשה רבנו - מוֹסר התורה, ובייחודיותו, ביסוד השמיני הוא עובר לעסוק ב תורה עצמה. התורה היא הדבר שדרכו מעביר לנו בורא עולם את הדרך לעשיית רצונו, ואת הגדרת התפקיד שלנו. דרכה כל יהודי לומד על מהותו, על תפקידו, ומבין מהו רצון ה' ממנו. מי שאינו מאמין בהיותה של התורה מן השמים, טוען כאילו 'ממציא' התורה הוא אינו הבורא שברא אותנו, וגורם לתורה להיות לא מחייבת עבורו.
בכלל זה כולל הרמב"ם את היותה של כל התורה, ללא יוצא מן הכלל, מאת ה'. אפילו פסוקים שבעיני בני האדם הם משניים בחשיבותם, הם מאת ה' והם חלק מהתורה הקדושה. גם אם האדם אינו מבין את גודל חשיבותם של פסוקים אלו, הדבר נובע מהעומק הרב הקיים בהם שהאדם טרם זכה להבינו. כל אדם שנפגש עם תוכן שאינו יכול להבינו, יכול להמעיט בחשיבותו או לומר שאינו אמיתי וכדו', אולם לעיתים התוכן אמיתי לחלוטין, והאדם אינו מוכשר דיו להבין אותו. אדם הניגש לתורה צריך להבין שהתורה היא חכמה אלוהית הרחוקה מאוד מבני האדם שבעולם הגשמי, ולכן חוסר ההבנה נובע ממיעוט הבנתם בלבד.
לדבר זה נוסף עניין נוסף – התורה שבעל פה . כשנתן הקב"ה תורה לישראל הוא נתן להם גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה המפרשת את התורה שבכתב ומרחיבה אותה. דבר הכתוב בספר קל יותר לשמור עליו ולהעביר את אמיתותו לציבור, ואילו דבר שנמסר בעל פה קשה יותר לשמור ולהעביר. במשך הדורות התמודד עם ישראל עִם כאלה שניסו לפקפק בתורה שבעל פה לעיתים רק כדרך ערמומית לכפור בכל (עיין פירוש המשנה לרמב"ם אבות פרק א משנה ג), ובכך לרוקן חלק נכבד מתוכנה של התורה וקיומה בישראל. כנגד זה מדגיש הרמב"ם שיש להאמין ולקבל את כל התורה על כל חלקיה, שכולם מן השמים.
מתוך כך יש להתייחס לתורה כדבר קבוע ונצחי – זהו היסוד התשיעי . אין כל אפשרות של תוספת או של גריעה מן התורה לא בדור שלנו ולא בכל דור אחר. התורה היא רוחנית ועליונה ולא משועבדת לזמן ולשינויים שבעולם הגשמי.

הרחבות
סמכות חכמים בבל תוסיף
כִּי תוֹרַת מֹשֶׁה זֹאת מֻעְתֶּקֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, לֹא מִזּוּלָתוֹ. וְעָלֶיהָ אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנָּה אֵין לִגְרֹעַ. הרמב"ם מונה כאן את איסור ההוספה או הגריעה מהתורה בתור אחד מעיקרי האמונה. בספר 'משנה תורה' הרמב"ם מסביר את גדרי האיסור: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה - מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" [דברים יג, א]? (אלא) שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה" [הלכות ממרים ב, ט]. כוונתו היא שיש לחכמים סמכות לגזור גזרות או לתקן תקנות, הם רק צריכים להודיע שמדובר בתקנה ולא בדין תורה.
ריה"ל , בספר הכוזרי, עונה תשובה שונה: "לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם בל יחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבוע אותן תורה לפי סברותיהם בלבד... זאת, איפוא, כוונתו לא תוסיפו על הדבר אשר ציותיכם ע"י משה או ע"י נבואות... או לא תוסיפו על הדבר שהסכימו עליו הכהנים והשופטים... כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה וביותר מספרם רב מאד לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר המתנגד לתורה ולא יתכן בהם טעות..." [כוזרי ג, מא]. נמצא אפוא, שלדעת הכוזרי חכמי ישראל אינם מצווים בציווי זה וביכולתם באמת להוסיף או לשנות חלק מהמצוות.

שאלות לדיון
הרמב"ם כותב שאין הפרש "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" ל"אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ". האם באמת אין הפרש, או שמא באמת יש הפרש, אלא שאם "נגלה" שיש הפרש, יבואו לזלזל גם בדברים יסודיים מאוד?
לדעת הרמב"ם הכתוב האומר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", מתייחס גם לתורה שבעל פה. ולכאורה לא מובן, כי הרי התורה כותבת פסוק זה ביחס לספר התורה, לא לפירושו. איך אפשר להסביר את הרמב"ם?