מכת הצפרדע ותודוס איש רומי - מסר לדורות. | הרב משה פנחס ליפשיץ | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן עזרא

5079

5 דק' קריאה

בתלמוד פסחים נג ע"ב נאמר : "איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה, או בעל אגרופין הוה? - תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז) ועלו בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה
וברש"י ביאר:
"מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן...."
והקשה שם בתוספות בד"ה מה ראו, וז"ל :
"וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה, כלומר אין דין וחי בהם במקרה זה, ואם כן חוזרת השאלה מדוע צריכים אנו ללמוד ק"ו מהצפרדעים?
וקשה לי עוד יותר, שהרי הצפרדע אין לה דין וחי בהם, ואם כן מה הראיה מהצפרדעים שיש למסור את נפשו ואם כן מה כוונת רש"י ?
ועונה שם התוספות:
"ומפר"ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו וכן משמע מדכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר",
כלומר לא מדובר בע"ז ממש, ולכן אלמלא למדו ק"ו מהצפרדעים, לא היו מוסרים את נפשם.
ותירוץ נוסף אומר ר"י וזה לשון התוספות:
"ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק (סנהדרין צג.) ג' היו באותה עצה".
אכן מדובר בע"ז, אלא שיכלו לברוח ומהצפרדעים הם למדו לא להמלט.
תשובה שלישית כדי ליישב את קושיית התוספות פירש המהרש"א בחידושי אגדות:
"והנראה לקיים פירש"י ולא תקשי הא אמרינן בע"ג אל יעבור ויהרג דאפי' נוטלין את נפשך איכא למימר דתודוס לא ס"ל הכי אלא ס"ל כרבי ישמעאל דפליג דקאמר בפרק בן סורר (עד.) מנין שאם אומרים לו לאדם עבודת כוכבים שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם וגו'
ומה שהקשו עוד דהא פרהסיא כ"ע מודו יהרג ואל יעבור כדאיתא פרק בן סורר (שם:)
י"ל דלאו קושיא היא דלא פרהסיא הוה דלא הוו שם עשרה מישראל בצלם שהעמיד בבקעת דורא וכדאמרי' גבי נעמן שלא היו עשרה מישראל בבית רמון דליכא פרהסיא אלא בעשרה מישראל כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ..."

ולכאורה כל העניין הזה תמוה ביותר:
עצם ההוכחה כי טודוס איש רומי הוא אדם גדול, מהק"ו תמוהה ביותר מה הקשר בין גדלותו של טודוס ובין הק"ו הנ"ל שהוא לכשעצמו תמוה . ומה העניין במאמר חז"ל הזה הבא ללמד אותנו ?
ונראה להרחיב קצת את העניין ומתוך כך יתבארו יותר הדברים.
במדרש שיר השירים, מסופר כי נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים,
הלכו להם אצל דניאל, אמרו לו רבינו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה ולנו הפריש מכל ישראל, מה אתה אומר לנו נסגוד ליה או לא,
אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמרו לו כמו שאמרו לדניאל נסגוד ליה או לא, אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי (ישעיה כ"ו) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, (כלומר התחבאו ברחו, עד יעבור זעם ולא תצטרכו להשתחוות) והם לא הסכימו כי חששו שאם הם לא יבואו, עדיין יהיה חילול ה' כי יחשבו שהם היו והשתחוו ולא ישימו לב.
לכן הם החליטו ללכת ולא להשתחוות כדי לקדש שם שמים.
אמר להם יחזקאל, אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה
הה"ד (יחזקאל כ') באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני, ומי היו אלו חנניה מישאל ועזריה, אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים את עליהן או לא, אמר לו איני מתקיים עליהם הה"ד (שם /יחזקאל כ'/) בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' הלדרוש אותי אתם באים, מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי ולשרוף היכלי ולהגלות בני לבין האומות ואחר כך אתם באים לדרשני, (שם /יחזקאל כ'/) חי אני אם אדרש לכם,

באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו ואמר ווי לשונאי ישראל אבדה שארית יהודה, שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד שנא' (דניאל א') ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה וזו תשובה באה להם והוה בכי ואזיל, כיון דאתא אמרו ליה מה אמר לך הקדוש ברוך הוא, אמר להם אינו מתקיים עליכם, אמרו לו בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו.

וכאמור התלמוד מביא את הק"ו שדרשו.
ונראה כי חנניה מישאל ועזריה היו מנהיגי הדור, והם חששו לחילול ה' כי חששו שיחשבו שהם השתחוו לפסל של נבוכאדנצאר. (מכאן ראיה לפירוש הר"י).
ונראה לבאר דהנה בסנהדרין ס"ז: "ותעל הצפרדע ...רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו".
לדעת ר"ע שהייתה צפרדע אחת שמילאה את מצרים היה הדבר שלא במסגרת הטבע. ואם כן המחלוקת בין התנאים היא האם מכת צפרדע הייתה במסגרת הטבע או שלא במסגרת הטבע,
ראב"ע גער בר"ע ואמר לו לא הייתה צפרדע מיוחדת שנבראה בשביל המכה אלא צפרדע אחת ששרקה לצפרדעי העולם והם הגיעו הרי שהמכה הייתה במסגרת הטבע.
ונראה לכאורה כי אם הייתה צפרדע מיוחדת שנבראה לצורך המכה מובן מדוע היו צפרדעים שהלכו לכבשן האש כי הם נבראו במיוחד לשם כך.
אמנם למסקנה שהייתה צפרדע אחת ששרקה להם וכל הצפרדעים באו אחריה הצפרדעים הללו לא נוצרו להישרף בתנורים הם היו צפרדעים "רגילים", לא מיוחדים היו כאלו צפרדעים שהלכו לשדות ולמקומות אחרים.
אלו שהלכו לתנורים באו בעקבות הצפרדע הראשונה שהנהיגה את הצפרדעים ובכל זאת פנו לתנור.
מכאן למדנו מהו הכושר הגדול של הנהגה מנהיג יכול למשוך את ההולכים בעקבות הנהגתו גם למסור את נפשם על קידוש ה'.
וזה היה הקל וחומר שעשו חנניה מישאל ועזריה מהצפרדעים, לדעת ראב"ע. שמנהיג יודע לקדש שם שמים ובעקבותיו יבואו אחרים. והיות שהם מנהיגם הם לא יכולים להימלט.
וממילא מובן מה הבדיקה שעשו לטודוס איש רומי אם הוא אדם גדול . האם יש לו כח השפעה לטובה על העם, ועצם הלימוד שלו מהצפרדע מלמד אותנו שמנהיג אמיתי צריך לקדש שם שמים.
בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף נג עמוד א : "אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים...." , הרי שהיה לו כח להנהיג