פרק ו' חלק ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תפארת ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מנחם מנדל בן חנה רות

888

6 דק' קריאה

מדוע משתקין את האומר בתפילה: על קן צפור יגיעו רחמיך?
תְּנָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין(ברכות לג, ב) : הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ*, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, עַד כָּאן. וְקָאָמַר• בַּגְּמָרָא: בִּשְׁלָמָא1 מוֹדִים מוֹדִים מֶחְזֵי2 כִּשְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת. וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ נַמִי•3 , דְּמַשְׁמַע עַל הַטּוֹבָה וְלֹא עַל הָרָעָה, וּתְנָן(ברכות נד, א) : חַיָּב לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. אֶלָּא עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, מַאי טַעֲמָא לֹא4 ? פְּלִיגֵי בָּהּ תְּרֵי אֲמוֹרָאֵי בְּמַעֲרָבָא: רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבֵידָא. חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמֵּטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת עַד כָּאן.
לדעה שמטיל קנאה במעשה בראשית – המצוות הן גזירות
וּבֵאוּר עִנְיָן זֶה, שֶׁאֵין לוֹמַר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, דְּמַשְׁמַע, כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִצַּד שֶׁהוּא מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, וּבָזֶה עוֹשֶׂה חִלּוּק וּפֵרוּד בֵּין הַנִּמְצָאִים5 , עַד שֶׁאֵין הָעוֹלָם אֶחָד6 . כִּי לָמָּה יְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, וְלֹא יְרַחֵם עַל מִינִים אֲחֵרִים? דְּוַדַּאי, אִם הֵם גְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַר בְּחָכְמָתוֹ כָּךְ, אֵין זֶה קַשְׁיָא, כִּי כָּךְ עִנְיַן הַגְּזֵרָה, שֶׁגָּזַר בָּזֶה דַּוְקָא וְלֹא בְּאַחֵר, כְּמוֹ שֶׁהַמִּינִים מְחֻלָּקִים בְּעַצְמָם7 , שֶׁזֶּה מִין זֶה וְזֶה מִין אַחֵר, כָּךְ יֵשׁ לוֹמַר, בְּמִין זֶה נוֹהֵג דִּין זֶה, וּבְמִין זֶה נוֹהֵג דִּין אַחֵר. אֲבָל מִדַּת הָרַחֲמִים, כָּל מַעֲשָׂיו רְאוּיִים לְרַחְמָנוּת בְּעִנְיָן אֶחָד, וְאִם כֵּן לָמָּה רִחֵם עַל זֶה דַּוְקָא? וְהָיָה זֶה פֵּרוּד וְחִלּוּק בַּמִּינִים. שֶׁיֵּשׁ דָּבָר בְּמִין זֶה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִינִים אֲחֵרִים.
גם לדעה שעושה מידותיו רחמים המצוות גזירות
וּלְמַאן דְּאָמַר• שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת. פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בִּתְמִידוּת, עַל יְדֵי רַחֲמִים, רַק בְּדִין וּבִגְזֵרָה. כִּי הַגְּזֵרָה הוּא לְפִי חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְדָבָר זֶה רָאוּי לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר מוֹלֵךְ עַל הַכֹּל, לְהַנְהִיג בֶּאֱמֶת וּבְיֹשֶׁר, אֲבָל הָרַחְמָנוּת, אֵין בּוֹ מִדַּת אֱמֶת, כִּי מְרַחֵם אַף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי. וְעִם כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה בְּוַדַּאי רַחֲמִים עִם הַבְּרִיּוֹת, מִכָּל מָקוֹם, עִקַּר הַמִּדָּה שֶׁהִיא בִּתְמִידוּת הוּא מִדַּת הַדִּין, שֶׁבָּהּ מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ. וּלְכָךְ תִּמְצָא בְּכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֵׁם אֱלֹהִים, לְפִי שֶׁבְּרָאוֹ בְּדִין וּמַנְהִיגוֹ בְּדִין. רַק רָאָה הוּא יִתְבָּרַךְ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לַעֲמֹד בַּדִּין, שִׁתֵּף עִם הַדִּין מִדַּת רַחֲמִים. וּמִכָּל מָקוֹם, הַנְהָגָה הַתְּמִידִית הִיא דִּין, לְפִי שֶׁהוּא יֹשֶׁר, וְדָבָר זֶה רָאוּי. וְהָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, הוּא עוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג בָּהֶן עוֹלָמוֹ, רַחֲמִים, שֶׁהוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בִּתְמִידוּת בְּרַחֲמִים. וְדָבָר זֶה הוּא יְצִיאָה מִן הַיֹּשֶׁר, מַה שֶּׁאֵין רָאוּי.

___________________________________

שנינו במסכת ברכות פרק אין עומדין: שליח צבור האומר בתפילתו על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים, משתקין אותו. ואומרת שם הגמרא: 1 מובן מדוע האומר מודים מודים משתקין אותו, מפני 2 שנראה כמתפלל לשתי רשויות [לשני אלוהות]. 3 ומובן גם מדוע האומר על טוב יזכר שמך משתקין אותו, מפני שמשמע מדבריו שעל הטוב נברך את הקב"ה ולא על הרע, והרי למדנו שחייב אדם לברך את הקב"ה על הרעה כשם שמברך על הטובה. אבל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך 4 מהי הסיבה שמשתקין אותו? נחלקו בדבר זה שני אמוראים בארץ ישראל: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. אחד אומר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, ואחד אומר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות.
באור מחלוקת החכמים הוא כך: מי שאומר שאין לומר: על קן צפור יגיעו רחמיך משום שמטיל קנאה במעשה בראשית, 5 כוונתו היא שממילים אלו ניתן להסיק שהקב"ה מרחם על הציפור ואילו על יצורים אחרים אינו מרחם, הרי שיש הבדל בין יחס ה' לציפור ליחסו לשאר היצורים, 6 ונמצא שאין בעולם דין אחד. כי אין סיבה לכך שה' ירחם על הציפור ולא ירחם על האחרים. אולם אם נאמר שהמצוות כולן הן גזירות הבורא, אין מקום לשאול מדוע צווה דווקא על הציפור ולא על בעלי חיים אחרים, כי כך היא הגזירה. 7 כמו שאין המינים זהים, כך גזר הקב"ה גזירות שונות ביחס לבעלי חיים שונים. אבל אם נאמר שהטעם הוא משום רחמים, יש מקום לשאול, מדוע מרחם הקב"ה על בעל חיים זה ולא על האחר, הרי כל יצוריו ראויים לרחמים באופן שווה. לכן אם אומר בתפילה: על קן צפור יגיעו רחמיך היינו שטעם שילוח הקן הוא משום רחמים, הרי הוא מטיל קנאה במעשה בראשית, כלומר, יוצר חילוק ופירוד שאין כל המינים שווים אצל הקב"ה.
ולדעה החולקת שמבארת שהטעם הוא משום שעושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזירות. פרוש הדבר, שהמילים: על קן צפור יגיעו רחמיך משמען שזו דרך ההנהגה האלוקית בעולם, להנהיג עולמו במידת הרחמים ואין הדבר כן, כי ההנהגה האלוקית בעולם היא ע"פ דין. אין זה מדרכי המלך להנהיג רק על פי מידת הרחמים, כי מידת הרחמים אין בה מידת האמת, שהרי פועל ברחמים גם עם מי שאינו ראוי לרחמים, והמלך המולך על הכל צריך להנהיג עולמו במידת אמת. אמנם הקב"ה מתייחס אל בריותיו גם על פי מידת הרחמים, אבל עיקר המידה בה הוא מנהיג את העולם היא מידת הדין. לפיכך בתחילת מעשה בראשית נמצא רק שם אלוקים, לפי שהקב"ה ברא את עולמו בדין ומנהיגו במידת הדין. רק מכיוון שאין העולם יכול להתקיים רק על פי מידת הדין, שיתף הקב"ה עם מידת הדין גם את מידת הרחמים. בכל אופן ההנהגה של הקב"ה בעולם בעיקרה היא מידת הדין, וכן ראוי כי זו מידת היושר. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך אומר שהקב"ה מנהיג את עולמו במידת הרחמים ודבר זה אינו נכון.

[וְקָאָמַר – ונאמר. נַמִי – גם. וּלְמַאן דְּאָמַר – ולמי שאומר.]

ביאורים
אתמול למדנו שקיימת תפיסה מעוותת ביחס לקיום המצוות, הרואה בהן רק אוסף של חוקים חברתיים ומגבילה אותן למוסר האנושי. כעת ניגש המהר"ל לבאר מהו היחס האמיתי אל המצוות המעשיות, וכדרכו, דבריו נובעים מתוך דברי קודשם של חז"ל.
התורה מצווה אותנו שאין לקחת ביצים מקן שנקרה בדרכנו אלא אם כן שילחנו קודם כל את האם שדגרה עליהן. חז"ל מלמדים שאסור לראות בציווי זה רחמים כלפי הציפור, כלומר שנצטווינו על כך כדי שלא תצטער האם בראותה את לקיחת בניה. מידת הרחמים היא מידה גדולה וחשובה, אך היא אינה יכולה להוות בסיס להנהגת ה'. הקב"ה דן דין אמת לאמיתו, שפיטתו ישרה ואינה סוטה מהאמת, בעוד שהרחמים מהווים סטייה מהאמת. למשל, אדם שפשע ומגיע לפני השופט צריך לקבל עונש על מעשיו, אך אם יש נסיבות מקילות כגון שזו הייתה מעידה חד פעמית, תינתן לו הארכת זמן לתקן את מעשיו, לפנים משורת הדין. זהו ההבדל בין מידת הדין – שכך צריך להיות, לבין מידת הרחמים – המגמישה את האמת ועושה לפנים משורת הדין. לנהוג ברחמים אין פירושו לוותר לחלוטין, אלא לדחות את הדין או לעדן את המכה, ולכן מידת הרחמים מגיעה בתור תוספת למידת הדין אך אינה מהווה את הבסיס להנהגת ה'. בהנהגת העולם הקב"ה מאריך אף ורחמיו על כל מעשיו, אך המצוות שנתן לנו בתורתו הן גזרות, אמות מוסר אלוהיות שהן כתבנית ברזל איתנה המהווה מסגרת ששומרת על הסדר בעולם.
על הדעה בגמרא ש'מטיל קנאה במעשה בראשית' מסביר המהר"ל שאם הנהגת ה' נעשית במידת הרחמים, ניתן לשאול מדוע מרחם דווקא על מין זה ולא על מין אחר אולם אם מבינים שהנהגת ה' היא על פי אמת אלוהית שנסתרת מעינינו אין זו שאלה, ממש כשם שלא נשאל מדוע המינים שונים זה מזה.

הרחבות
* האם צריך להתחשב ברגשות בעלי החיים?
הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ. יש כמה מצוות המחנכות אותנו לנהוג ברחמנות כלפי בעלי החיים. שחיטה - התורה ציוותה לשחוט באופן שלא יגרום סבל לבעלי החיים [ספר החינוך תנא]. כלאיים - נאמר בתורה "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" [דברים כב, י] משום שהשור חזק מהחמור וייגרם צער לחמור שיצטרך להתאמץ [אבן עזרא שם].
מה מייחד את מצוות שילוח הקן שהיא זו שנהייתה סמל לרחמנות? הרב קוק מבאר שבשונה ממצוות אלו שמחנכות אותנו להתחשב בהרגשת הכאב של הבהמה, מצוות שילוח הקן מלמדת אותנו שצריך להתחשב "אפילו עם רגשי לבה, [ו]עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה" [חזון הצמחונות והשלום יד] (מאמר חזון הצמחונות והשלום חולק במספר אופנים. ההפניות בפרק זה מתייחסים למהדורה הנדפסת בספר לחי רועי).
מקריאת דברים אלו מתעוררת שאלה – האם וכיצד ניתן לדעת מה טעמה האלוהי של המצווה? על שאלה זו עונה הרב קוק: "לא נטעה לדמות בדברים העליונים... ולחשוב שאם הם מתגלים אלינו אנו יכולים כבר לסמן את כל ערכם" [אורות, זרעונים, מעשי יצירה]. כשעוסקים בלימוד טעמי המצוות, אסור לטעות ולחשוב שהבנו את טעמה האלוהי של המצווה בשלמותו, אולם ישנו ערך בלימוד זה כיוון שאפילו הבנה חלקית של טעמי המצוות מביאה את האדם לעבודת ה' מתוך שמחה, חשק והתלהבות. (עיין לעיל בהרחבה שהבאנו משמו בתחילת פרק ו').

שאלות לדיון
מדוע אין לקיים מצווה מצד מידת הרחמים, הרי אנו מתפללים שה' יתנהג עימנו במידה זו?
למה ראוי למלך להנהיג את ממלכתו דווקא לפי האמת והיושר, ולא ברחמנות? האם תמיד מידת הרחמנות מתנגדת לאמת וליושר?