- פרשת שבוע ותנ"ך
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
186
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
פרשת ויקרא
התיקון שבקרבן 1 **
תיקון חטא אדם הראשון
קראנו השבת את פרשת ויקרא, הפותחת במילים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א). במילה 'ויקרא' האות א' היא א' זעירא, א' קטנה, כאילו היא לא כתובה - כאילו זה מקרה שהקב"ה קרא למשה, כאילו זה לא דבר קבוע ומיוחד, כי משה מקטין את עצמו. אבל דווקא בגלל זה הקב"ה קורא אליו, דווקא מפני שמשה הוא העניו מכל האדם הוא נבחר להיות מקבל התורה. הוא מבטל את עצמו ביטול כל כך מוחלט עד שאור התורה יכול להופיע בו בצורה מושלמת כי כאילו אין בו משל עצמו כלום, הוא מתבטל כלפי אור ה' ולכן אור ה' מופיע בו בצורה הכי מלאה.
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", התורה משתמשת במילה 'אדם' ובהמשך במילה 'איש', ו"אור החיים" ומפרשים נוספים אומרים שהקרבנות האלו - חטאת, אשם ואפילו עולה, הם קרבנות שבאים לכפרה, גם קרבן עולה מכפר על מצוות עשה. כל חטא מתחיל מהחטא של אדם הראשון, כי חטא אדם הראשון גרם להמשך החטאים בעולם. לכן מי שחוטא נקרא אדם, כי הוא בעצם ממשיך את החטא של אדם הראשון. על החטא שאדם הראשון חטא בשוגג הוא נענש בעונש חמור מאוד - נגזרה עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות מיתה, למרות שזה היה רק חטא בשוגג, כי האשה נתנה לו לאכול והוא לא ידע מה היא נותנת, אבל גם בשוגג יש אשמה מסוימת, זה לא אונס, כי היה מוטל עליו להיזהר ולברר.
למה התורה השתמשה במילה "אדם" ובכך הזכירה את עניינו של אדם הראשון? אולי כדי ללמדנו שכשאדם חוזר בתשובה ומתקרב אל ה', אם לא על ידי קרבן אז על ידי תשובה בלב, הוא צריך לזכור שמוטל עליו לתקן לא רק את החטא שהוא נפל בו עכשיו - אלא לתקן מהשורש, לתקן את חטאו של אדם הראשון, לתקן את הפנים פנימיות שבתוך האדם שבגללה נמשכו אחר כך הנפילות. כשאדם מתקן כך התיקון יותר מושלם, אדם שנכשל באיזו טעות צריך לחפש את שורש האמונה והדבקות בריבונו של עולם - ואותו להעצים, לחזק ולהשלים וממילא לתקן גם את הענף שנפגם והתקלקל.
לקרב רחוקים
"אור החיים" מדקדק כאן מהפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", מה זה 'כי יקריב מכם'? היה צריך להיות כתוב 'כי יקריב קרבן לה''. והוא מבאר, שצריך לקרב את ה'מכם'. אחת המצוות היותר גדולות היא לקרב רחוקים, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", הוא יקח 'מכם' ויקריב אותו, הוא יקרב רחוקים. זה הדבר היותר חשוב שצריך לעשות, את כל מי שאפשר - לקרב לריבונו של עולם. לא כל אחד הוא בר הכי, אבל מי שיכול זה התפקיד שלו. לא צריך בשביל זה לנסוע למקומות רחוקים ולחפש את הרחוקים ביותר, אפשר לקרב גם במסגרת הישיבה או המשפחה, אם אדם משפיע ומחזק מישהו - זה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", כאילו הקרבת קרבן לה', קרבת נפש שזה עיקר ההתקרבות. הפסוק מתחיל בלשון יחיד: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם", היה צריך להמשיך 'תקריב את קרבנך' בלשון יחיד. אלא שהפסוק מתחיל בלשון יחיד כי לא כולם ברי הכי להשפיע ולקרב, רק יחידים מתאימים ולכן כתוב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", לשאר האנשים הסדר הוא: "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם", מי שיכול לקרב אדם לריבונו של עולם זה הכי חשוב ושאר האנשים יקריבו בהמה. גם זאת התקרבות, לקרב את בעלי החיים אל ה', על ידי זה גם האדם בעצמו מתקרב.
אחד המרבה ואחד הממעיט
אנחנו ממשיכים בפרשה. התורה אומרת שמביאים קרבן מן הבקר וזה: "עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (שם ט). גם מן הצאן מקריבים וגם על זה כתוב: "עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (שם יג). אם הקרבן הוא מהעוף כתוב: "וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו וכו'" (שם יז), וגם כאן כתוב בסוף: "רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'", ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים. אנחנו ממשיכים בפרשה, "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'" (שם ב, א), מנחה זה סולת, כמות של חמישה רבעי סולת שווה בערך עשרה שקלים, אולי הלבונה עולה עוד כמה שקלים - זה קרבן פשוט מאוד מאוד, והתורה גם כאן אומרת: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (שם ב). למה היה צריך לכתוב את הסיום הזה בכל הקרבנות? היה אפשר לכתוב שאפילו אם מביאים מנחה זה 'אשה ריח ניחוח לה'', וממילא היינו מבינים שאם מישהו מביא קרבן מן הבהמה זה 'אשה ריח ניחוח לה'' שהרי אפילו בקרבן פשוט נאמר כך! באה המשנה בסוף מסכת מנחות ולומדת מכאן: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים (מנחות קי, א). לא כתוב רק במקסימום ובמינימום "אשה ריח ניחוח לה'' וממילא נלמד שכל מה שבאמצע גם הוא "אשה ריח ניחוח לה'", אלא כל קרבן הוא מיוחד, כל קרבן הוא "אשה ריח ניחוח לה''. ללמדך, שכל אדם לפי מה שהוא, אם הוא מתכוון לעשות את רצון ה', אף על פי שבפועל אין לו יכולת לעשות הרבה והוא ממעיט - אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים. זה לא ניחומים לאנשים שממעיטים ושלא יכולים לתת יותר, שאומרים להם שגם מה שהם הקריבו הוא טוב , אלא זה הסדר שכל אחד יביא לפי מה שהוא יכול, ואם כל אחד מביא לפי מה שהוא יכול - כולם שווים. כמובן שמי שיכול להביא קרבן גדול ומביא קרבן קטן, עשיר שיביא מנחה כי הוא מתקמץ על ממונו - זה לא הסדר. "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'", אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים, הכוונה היא העיקר. ריבונו של עולם לא צריך את הקרבנות, הוא מסתדר גם בלי זה, כל עניין הקרבנות הוא שאנחנו נתקרב לריבונו של עולם. לכן הכול תלוי בכוונה, זה לא רק בקרבנות אלא בכל תחום ותחום של עבודת ה', אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים. זה יסוד מאוד חשוב.
מידה טובה ומידת פורענות
אנחנו ממשיכים הלאה, אני רוצה להביא לכם מדברי הספרא. בהמשך הפרשה מדובר על אדם שמועל בקודש בשגגה, הדין הוא שהוא צריך לשלם את ערך המעילה ולהוסיף חומש וגם צריך להביא קרבן אשם. אם למשל מישהו נהנה בפרוטה הוא צריך לשלם לקודש בחזרה פרוטה וחומש ולהביא קרבן אשם. אומר הספרא (דבורא דחובה, יב, ט-י):
רבי מנחם ברבי יוסי אומר: הנהנה שוה פרוטה מן הקודש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים, צא וחשוב כמה פרוטות בשתי סלעים קרוב לאלפיים. אם כך ענש הכתוב את השוגג על אחת כמה וכמה שיעניש את המזיד. ר' יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו, וכי אי זו מידה מרובה, מרובה מידת הטובה או מידת פורענות? הוי אומר מידת הטובה, אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
המדרש מראה שאדם שנהנה בפרוטה אחת מן הקודש צריך להביא קרבן אשם שעולה פי אלפיים, ומידה טובה גדולה ממידת פורענות, אם מעשה אחד של אדם הראשון גרר עונש כזה חמור, צא ולמד מכאן כשאדם עושה מצווה איזה שכר גדול יש לו. בואו ונעשה חשבון, מידת פורענות היא פי אלפיים כי אדם שמעל בפרוטה חייב להביא אשם ששווה אלפיים, ומידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות, זאת אומרת שאם אדם נתן פרוטה אחת לצדקה או להקדש, החישוב הוא אלפיים כפול חמש מאות שזה מיליון, אדם נתן פרוטה לקודש ומכיוון שמידה טובה גדולה ממידת פורענות הוא מקבל שכר של מיליון. שתי פרוטות - שני מיליון, ככה חז"ל אומרים, זאת לא המצאה שלי. מידה טובה גדולה ממידת פורענות פי חמש מאות. כבר הזכרתי פעם את המפרש בסוף מסכת מכות, הוא עושה שם חשבון שהלימוד על מרובה מידה טובה היא על פי הפסוק: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים" (שמות כ, ו), מיעוט רבים שנים ומכך נלמד שהחסד הוא אלפיים לעומת ארבע של מידה רעה. אבל המפרש שם כותב שלא כתוב: "עושה חסד לאלפיים" אלא: "עושה חסד לאלפים", אולי זה יותר מאלפיים, עשרת אלפים, מאה אלף, המינימום הוא מיליון אבל יכול להיות הרבה יותר. הספרא ממשיך (שם יא):
רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר "על פי שנים עדים או שלשה", אם מתקיימת עדות בשניים למה פרט לך הכתוב שלשה? אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באילו. אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.
אם שלושה עדים זממו מענישים את שלושתם. עושים לשלושתם מה שהם זממו, למרות שהעד השלישי הוא מיותר כי מספיק שני עדים כדי לחייב - אבל אם הוא בא להעיד עמם הוא נענש עם השניים הראשונים. אותו הדבר לנטפל לעושי המצווה, הם לא זקוקים לו אבל הוא מצטרף, מצטרף לסיום, לברית, או מסייע בנוכחתו לעושי מצווה - על אחת כמה וכמה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך". קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.
אדם איבד כסף ועני מצא את הכסף וכך היה לו מה לאכול - המאבד מקיים מצווה, ללמדך שגם אם אדם לא התכוון והתקיימה מצווה על ידו, יש על כך שכר. הדוגמא לא מדויקת, כי התורה אומרת: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד, יט), אדם שנזכר ורוצה לקחת את העמר ששכח - לא חוזר, "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". אבל יכול להיות שהתורה מתכוונת גם למצב ששכח ולא ידע ולא נזכר בכלל - זה אותו הדבר. גם על זה אומרת התורה: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", מצווה בלי כוונה בכלל. הוי אומר, שגם אם אדם רק גורם לעשיית מצווה, יש על זה שכר.
מהי שמחה אמתית
הזוהר בפרשה שלנו אומר (ויקרא ח, א. מתורגם):
פתח רבי יהודה ואמר: "עבדו את ה' בשמחה", כך למדנו שאדם צריך לעבוד את ה' בשמחה ברצון הלב, ואז העבודה בשלמות. אם תאמר, איך עבודת הקרבנות יכולה להיות בשמחה שהרי אדם שעבר על מצוות בוראו ושב - באיזה פנים יעמוד לפניו, בוודאי ברוח שבורה ועצבות ולא בשמחה ורננה?... אך השמחה והרננה תתקיים בכוהנים ובלווים, שהם רחוקים מן החטא, והכוהנים צריכים להיות בפנים מאירות ובשמחה יותר מן הכול, והרננה תהיה עם הלווים שהם שרים על הקרבן... כך כתוב (בהמשך הפרק) "דעו כי ה' הוא האלוקים" (שם ג, ה' זאת מידת הרחמים ואלוקים זאת מידת הדין), ככה מקרבים את מידת הרחמים למידת הדין ומבסמים את מידת הדין, ככה הכל מתבסם. עכשיו כשאין קרבן, מי שחוטא ושב בתשובה במרירות נפשו, בעצבות, בבכיה וברוח שבורה - איך יהיה בשמחה? אלא סוד הדבר למדנו, לעולם יכנס האדם שני פתחים ויתפלל תפילתו, ככתוב: "לשמור מזוזות פְּתָחָי" (משלי ח, לד), שיעור שני פתחים זה לפנים מזה. זה מה שכתוב: "שאו שערים ראשיכם" (תהילים כד, ז), שתי דרגות - חסד ופחד, אלו פתחי עולם.
זה מה שאומר הזוהר, ואני מבין את הדברים כך שמי שחוזר בתשובה צריך להיות במרירות על החטא שהוא חטא, זה פתח אחד, אבל יש עוד פתח שצריך להיכנס בו, והפתח השני הוא שעכשיו הוא הולך לעבוד את ה' וזה צריך להיות בשמחה. גם וגם, ויותר מדויק - שלב אחד אחרי השני, קודם במרירות, חשבון נפש, ומתוך כך לעבור לשלב הבא, שלב השמחה, מפני שכעת הוא כבר שב בתשובה ומתקרב, כעת הוא כבר עובד את ה' ועבודת ה' צריכה להיות בשמחה.
אדם מרגיש טוב, כשלא חסר לו - ןאז הוא שמח. איך אדם מרגיש שלא חסר לו, הרי תמיד אדם חסר כי הוא אף פעם לא בשלמות, הכוחות שלו מוגבלים - אבל ברגע שהוא מתקשר לרבש"ע הוא מתקשר עם השלמות, האמונה והדבקות בריבונו של עולם היא זאת שעושה את השמחה. הקישור לגדולה האלוקית, השייכות אליה, היא המשלימה את האדם ורק בדרך הזאת אדם יכול להיות בשמחה אמתית. כל שמחה אחרת היא שמחה לא שלמה, שמחה קטנה שחולפת ועוברת. שמחה קבועה היא שמחה של התחזקות האמונה.
אז מה ראינו כאן? ההסתכלות שמידה טובה מרובה ממידת פורענות והאמונה בזה, זה נראה כל כך מופרז עד שקשה לקבל את זה שבאמת מידה טובה כל כך מרובה ממידת פורענות. כשאדם נכשל בחטא זה עושה לו מצב רוח לא טוב אבל כשהוא מקיים מצווה האם הוא שמח פי חמש מאות? איפה ראינו דבר כזה? הוא אפילו לא שמח באותו המשקל של העצבות על החטא! אדם חושב שהוא לא התכוון מספיק, הוא לא עשה את המצווה בשלמות, תמיד יש לאדם ביקורת והוא לא שמח לגמרי. חז"ל מזהירים אותנו ואומרים לנו שזאת הסתכלות לא נכונה, צריך לשמוח במעשה המצוות שמחה מאוד גדולה , שאדם יעשה חשבון כמה צער היה לו כשהוא נכשל, האם הוא באמת שמח פי חמש מאות כשהוא עושה מצווה? צריך לעבוד על השמחה הזאת, זה הסדר ואחרת זה חוסר אמונה. לא מאמינים שכשאדם עושה מצווה הוא מתקרב מאוד לה', הוא באמת משתנה ובאמת מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות. צריך להפנים את זה, אם אדם מפנים את זה היטב הוא חי חיים אחרים לגמרי, כולו מלא אמונה, מלא ביטחון ושמחה, יש לו המון מרץ לעבוד את ה' ולהמשיך כי מקבלים כזה שכר על כל מצווה. כל זה רק על המצוות, ותלמוד תורה כנגד כולם, וחז"ל אומרים לנו שדבר אחד מהתורה שקול כנגד כל המצוות כולן. אז נעשה חשבון, אמרנו שאם אדם נותן פרוטה אחת הוא מרוויח מיליון, כפול תרי"ג - מיליון כפול תרי"ג. אז כשאדם לומד דבר אחד מהתורה יש לו שש מאות ושלושה עשר מיליון, "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהילים קיט, עב) זה כנראה בכלל לא הפרזה, זה ממש הסדר.
זה התפקיד של העבודה שלנו, להפנים בתוכנו את ההכרה שכשמקיימים מצווה עושים דבר גדול מאוד מאוד, וזה צריך באמת לשמח את הלב מאוד מאוד. לעשות את המצווה בשמחה ולשמוח בגלל שעשו את המצווה, לעשות את המצווה בשמחה כי כך הסדר בעבודת ה', כשאתה עושה בשמחה המצווה שלמה, כך אומר ה"שערי קדושה". הוא מביא משל לאדם שעובד כמלצר ויש לו מצב רוח לא טוב, אז הוא מביא את האוכל לאנשים אבל הפנים שלו חמוצות, אנשים בצורה כזאת מאבדים את התיאבון. מלצר שמגיש אוכל עם פנים מאירות עושה תחושה נעימה לסועדים. אם אדם עובד את ה' שלא בשמחה זאת לא עבודה מושלמת, כשעובדים את ה' צריך לעבוד בשמחה. ובנוסף, העבודה צריכה להביא לשמחה גדולה, כי: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט). שנדע לקיים את הדברים האלה בפועל ונהיה מלאים בשמחה אמתית, שמחה בה'.
הלכות קבלת שבת מוקדמת
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
האם אדם שעובד את ה' הוא אדם חופשי?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה המשמעות הנחת תפילין?
קילוף פירות וירקות בשבת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
להתבונן בגודל של הגאולה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ג' אייר תשפ"ה
מעלת הכהנים ועניין קרבן העומר
שיחת מוצ"ש פרשות אחרי מות-קדושים תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ' אייר תשפ"ה
"לפיכך אנחנו חייבים להודות לך"
הרב יאיר וסרטיל | ג' אייר תשפ"ה
