הדרוש השנים עשר חלק י' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
דרשות הר"ן

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

213

5 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

מהם דרכי האמורי
"וְחֹבֵר חָבֶר" (דברים יח יא)– עִנְיָנוֹ: הַלְּחָשִׁים, וְכֵן נִתְבָּאֵר בְּ"סִפְרֵי" (דברים פיסקא קעב). וְאֵלֶּה הַיְדִיעוֹת כֻּלָּן: הַקֶּסֶם וְהַעוֹנְנוּת וְהַכִּשּׁוּף וְזוּלָתָם הֵם נִקְרָאִים בִּלְשׁוֹנָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי" •, וּמֵאֵלֶּה קְצָת הַדְּבָרִים אֲסוּרִים וּקְצָתָם מֻתָּרִים.
וְדַעַת הַרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בָּזֶה, כִּי כָּל מַה שֶּׁלֹּא יִגְזְרֵהוּ הָעִיּוּן הַטִּבְעִי* אָסוּר, וְזוּלָתוֹ מֻתָּר, וּפֵרֵשׁ זוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּ"שַׁבָּת" בְּפֶרֶק "בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה": "אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַויְיהוּ: כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי" – שֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּגְזְרֵהוּ הָעִיּוּן הַטִּבְעִי הוּא שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וְזוּלָתוֹ יֵשׁ בּוֹ. וְזֶה שֶׁהִקְשׁוּ: "הָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וְהָתַנְיָא: אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא* וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים, בִּשְׁלָמָא טוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים כִּי הֵיכִי דְלִיכְּחִישׁ חֵילֵיהּ*, אֶלָּא סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא אַמַּאי", הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁלָמָא טוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים, לְפִי שֶׁהוּא דָּבָר גּוֹזֵר אוֹתוֹ עִיּוּן טִבְעִי, אֶלָּא סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא מַאי רְפוּאָה קָא עָבֵיד*, כְּלוֹמַר: שֶׁזֶּה דָּבָר לֹא יִגְזְרֵהוּ עִיּוּן טִבְעִי, וְתֵרְצוּ: "כִּי הֵיכִי דְּלִיחְזוּהוּ אִינְשֵׁי* וּבָעוּ רַחֲמֵי עֲלֵיהּ".

הכישוף לדעת הרמב"ם
וְאָמַר הָרַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי מַעֲשֵׂה הַכִּשּׁוּף הֵם כֻּלָּם דָּבָר לֹא יִגְזְרֵהוּ עִיּוּן טִבְעִי. וְהֵם נִכְלָלִים בִּשְׁלֹשָׁה מִינִים – הָאֶחָד מֵהֶם: מַה שֶּׁנִּתְלֶה בְּהַגְבָּלַת זְמַן* שֶׁיַּעֲשׂוּ בּוֹ הַמַּעֲשִׂים הָהֵם, וְהַשֵּׁנִי: דְּבָרִים יְדוּעִים*, וְהַשְּׁלִישִׁי: פְּעֻלּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת יְדוּעוֹת* כְּרִקּוּד אוֹ טִפּוּחַ אוֹ שְׂחוֹק אוֹ עִשּׁוּן יָדוּעַ, אוֹ דְּבָרִים יְדֻבַּר בָּהֶם, מוּבָנִים אוֹ בִּלְתִּי מוּבָנִים.

קושיה מהפעולות שהתירה הגמרא
וְזֶה תֵּימַהּ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בַּתַּלְמוּד דְּבָרִים יְדוּעִים הִתִּירוּ מִמַּה שֶּׁלֹּא יִגְזְרֵם עִיּוּן טִבְעִי, וְהֵם כּוֹלְלִים כָּל אֵלּוּ הַחֲלָקִים אוֹ רֻבָּם. הֲרֵי אָמְרוּ בְּפֶרֶק "בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה": "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְאֶשָּׁתָא צְמִירְתָא* – לִשְׁקוֹל סַכִּינָא דְפַרְזְלָא כֻּלָּהּ, וְלֵיזִיל לְהֵיכָא דְּאִיכָּא וַרְדִינָא, וְלִיקְטוֹר בֵּיהּ בְּנִירָא בַּרְקָא, יוֹמָא קַמָּא לִהֲדוּק בֵּיהּ פּוּרְתָא וְלֵימָא (שמות ג ב): 'וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה', לְמָחָר לִהֲדוּק בֵּיהּ פּוּרְתָא וְלֵימָא (שם ג): 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה', לְמָחָר לִהֲדוּק פּוּרְתָא וְלֵימָא (שם ד): 'וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת'". וַהֲרֵי כָּאן פְּעֻלּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת יְדוּעוֹת וְיָמִים יְדוּעִים וְצֶמַח יָדוּעַ. וְכֵן עוֹד שָׁם: "מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ מֵבִיא מֵאוֹתוֹ הַמִּין וּמַנִּיחַ לוֹ עַל קָדְקֳדוֹ, וְאָמַר הָכִי: חַד חַד נָחִית*, בָּלַע בָּלַע נָחִית חַד חַד, וּלְאוּדָארָה לֵימָא הָכִי: וְנֶעֶשְׂתָה כְּמַחַט נִנְעַלְתָא כִּתְרִישִׂיאָה". כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לֹא יִגְזְרֵם הֶקֵּשׁ טִבְעִי. וְכֵן לְמִי שֶׁגּוֹרֵס בְּכָל אוֹתָן הָאֲמוּרוֹת שָׁם עַד סוֹף הַפֶּרֶק: "אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי", וַהֲרֵי בְּאוֹתָם הָעִנְיָנִים דְּבָרִים רַבִּים קְרוֹבִים לְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עִנְיָנִים שֶׁיִּחֵס הָרַב לְעִנְיְנֵי הַכִּשּׁוּף.
וְכֵן מַה שֶּׁאָמַר עוֹד בְּסֵפֶר "מַדָּע" (רמב"ם ע"ז יא): שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים דִּבְרֵי תֹהוּ וְהֶבֶל הֵם שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶם חַסְרֵי הַדַּעַת לֹא שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם מַמָּשׁוּת כְּלָל, הוּא מִן הַתֵּימַהּ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ (סנהדרין סז ב וחולין ז ב) בְּהַהִיא אִיתְּתָא* דַּהֲוָה מְהַדְרָא לְמִשְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתָא כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: "שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דְּנָפִישׁ זְכוּתֵיהּ", וְאִם אוֹתָם דְּבָרִים מִמַּה שֶּׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ לָמָּה יִצְטָרֵךְ גֹּדֶל זְכוּתוֹ לְכָךְ. וּמִלְּבַד כָּל זֶה צָרִיךְ בֵּאוּר לָמָּה הִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה קְצָת דְּבָרִים וְאָסְרוּ קְצָת הַדְּבָרִים, אַחֲרֵי שֶׁהֵם כֻּלָּם מִמַּה שֶּׁלֹּא יִגְזְרֵם הֶקֵּשׁ טִבְעִי, וַהֲרֵי הִתִּירוּ בֵּיצַת הַחַרְגּוֹל וְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל וּמַסְמֵר הַצָּלוּב, וַהֲרֵי אֵלּוּ כֻּלָּם דְּבָרִים לֹא יִגְזְרֵם וְלֹא יוֹרֶה עֲלֵיהֶם הֶקֵּשׁ טִבְעִי.
___________________________________
יִגְזְרֵהוּ הָעִיּוּן הַטִּבְעִי – נקבע על פי ההיגיון במדעי הטבע. סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא – צובעו בצבע אדום. דְלִיכְּחִישׁ חֵילֵיהּ – יחלש כוחו. מַאי רְפוּאָה קָא עָבֵיד – איזו רפואה עושה. דְּלִיחְזוּהוּ אִינְשֵׁי וכו' – שצובע כדי שיראוהו אנשים ויבקשו רחמים על האילן. בְּהַגְבָּלַת זְמַן – זמן מסוים. דְּבָרִים יְדוּעִים – חפצים מסוימים. יְדוּעוֹת – מסוימות. לְאֶשָּׁתָא צְמִירְתָא וכו' – לחולי הקדחת, יקח סכין שכולו ברזל וילך למקום שיש בו סנה ויקשור עליו חוט של שער העשוי כניר, יום ראשון ישרטו בו מעט ויאמר וכו'. חַד חַד נָחִית וכו' – מיני לחשים. בְּהַהִיא אִיתְּתָא וכו' – אותה אישה שביקשה לקחת עפר מתחת רגליו של ר' חנינא וכו' שונה ר' חנינא שזכותו רבה.

ביאורים
עסקנו עד כה, בקוסמות – הגדת העתידות, עוננות – בחינת טיב הימים, וניחוש – התנהלות על פי סימנים. מלבד אלו אסרה התורה גם את הכישוף. כישוף פירושו ביצוע פעולות מסוימות לשם תועלת כלשהי, רפואה, גרימת נזק ועוד. מעשים אלו קרואים בפי חז"ל 'דרכי האמורי'.
אנו מוצאים כבר בדברי הגמרא שלא כל המעשים הדומים לכשפים הינם אסורים: 'אביי ורבא דאמרי תרוויהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי' [שבת סז.].
מה הכוונה 'משום רפואה'? האם מתירה התורה להשתמש בכשפים?
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, מסביר כך: מעשה שאנו יכולים להבין בשכלנו כיצד הוא פועל, הוא המותר, ואם אין ביכולתנו להבינו, הוא אסור [ג, לז]. לדוגמה, אילן שכוחו הרב גורם להשרת פירותיו טרם עת, מותר לטוענו באבנים או לצובעו. פעולות אלו אינן בגדר כישוף. הנחת האבנים מטרתה להכחיש את כוחו, והצביעה מטרתה לגרום לאנשים לבקש עליו רחמים. כשפים, על פי הרמב"ם, הינם מעשים אשר אין הסבר שכלי לעשייתם והם כוללים אחד או יותר משלושת האלמנטים הבאים: א. זמן מוגדר. לדוגמה 'הכישוף פועל כאשר מזל עקרב נמצא מזרחית לשמש'. ב. אובייקט, מהצומח, החי או הדומם, שעל ידו פועלים את הכישוף. ג. פעולה שיעשה האדם, כמחיאת כף או לחישה, הנעשית על פי דרישות הכישוף המבוקש.
על מנת להשלים את שיטת הרמב"ם יש להביא את דבריו בהלכות עבודה זרה: 'ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן' [יא, טז].
על פי הרמב"ם יוצא כך: פעולות שאנו מבינים בשכלנו את תועלתן, מוגדרות 'משום רפואה' ומותרות. בעוד פעולות מאגיות שאין להן הסבר שכלי, נחשבות ככישוף ואסורות. כמו כן, לאותן פעולות מאגיות, אין כלל תועלת, והטענה להצלחתן הינה שקר וכזב.
הסברו של הרמב"ם לדברי הגמרא – קשה מאוד, אומר הר"ן. בגמרא ניתן למצוא מעשים שתועלתם אינה ברורה כלל, המשלבים את כל שלושת האלמנטים, זמן, עצם מסוים, ופעולה, או את חלקם, ובכל זאת מותרים הם. לדוגמה – אדם שבגרונו נתקעה עצם, צריך להביא עצם זהה, להניחה על ראשו ולומר לחש מסוים, וכך ירווח לו. מעשה זה ואחרים דוגמתו, מתירה הגמרא לבצע.
גם על קביעתו שהכשפים אינם מועילים כלל, מקשה הר"ן מדברי הגמרא. חז"ל מספרים על אישה שניסתה לקחת עפר מתחת רגליו של ר' חנינא, כדי לכשפו ולהמיתו. כשראה ר' חנינא את מאמציה אמר לה: 'קחי, לא תצליחי בזה'. אכן היא לא הצליחה מכיוון שעל פי הגמרא, ר' חנינא - 'זכויותיו מרובות'. עולה אפוא מדברי הגמרא שלולא זכויותיו, הרי הכישוף היה פועל, ואם כן מוכח שהגמרא מייחסת לכישוף כוח מסוים, שלא כפי הנראה בדברי הרמב"ם.

הרחבות
•לא שלם עוון האמורי
וְאֵלֶּה הַיְדִיעוֹת כֻּלָּן: הַקֶּסֶם וְהַעוֹנְנוּת וְהַכִּשּׁוּף וְזוּלָתָם הֵם נִקְרָאִים בִּלְשׁוֹנָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי". הרב קוק מרחיב רבות בביאורו את סוגיית הדברים האסורים משום דרכי האמורי. לאורך כל מהלך הסוגיה, מתבאר ההבדל בין אמונת ישראל להשקפת העולם של שאר האומות. בין היתר, עולות סוגיות יסוד כמו יחס הכלל והפרט, יחס הטבע והנס, תפקיד האדם בעולם ועוד [עין אי"ה שבת ב פרק ו, צו-קיב].
מסוגייה זו עולה יסוד חשוב לעבודת האדם, האישית והציבורית. הרמב"ם קורא לעיסוק בתכונות הנפש בשם 'הלכות דעות', מפני ש"כל דבר התנהגות האדם בטבעו הוא בכלל דעות" [ שערי דעה דעות א, א]. לאדם יש השקפת עולם, שמתוכה מתעצבות מידות האדם ותכונותיו, "ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות" [שמונה פרקים ד]. לכן למד הרב קוק את ההשקפה ה'אמורית' מדרכי האמורי, שהרי מעשים נובעים ממידות ששורשם בדעות.
הרמח"ל , שחוזר ומדגיש את חשיבות העיון בענייני עבודת השם, כתב: "המדות כולם הצריכות כמו כן תיקון והישרה - מי יישרם ומי יתקנם, אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול?!" [מסילת ישרים הקדמה]. אם כן, הרוצה לתקן את מעשיו - יעמיק וישכלל את השקפת עולמו, ומתוך כך יתעלה הרצון ויתוקנו המידות שיביאו למעשים מתוקנים.

שאלות לדיון
נראה שגם הרמב"ם כתב בספריו הדרכות רפואיות שלא הוכחו על ידי ההיגיון. כיצד נסביר זאת?
כיצד הרמב"ם יתרץ את ההוכחות שמביא הר"ן?