יובל לעצמאותנו | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

שבת ומועדים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

309

5 דק' קריאה

שמחת היובל לעצמאותנו
מי שלא ראה את מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל שמח בשמחת יום העצמאות, לא ראה שמחת יום העצמאות מימיו. ביום העצמאות עיניו של הרב צבי יהודה האירו, ופניו קרנו משמחה עצומה שמילאה את כל ישותו. אילו זכינו והיה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה כאן אתנו בשמחת יום העצמאות של שנת היובל, היינו רואים את הרב צבי יהודה בשיא חדש של התרוממות רוח, של אושר אין קץ, בהלל והודאה לד' אלוקינו אשר הראנו את ידו הגדולה בתקומת עם ישראל ומדינתנו. אני נזכר במורנו ורבנו הרב צבי יהודה, מפני שהוא ידע לבטא בצורה המושלמת ביותר את שמחת יום העצמאות, כשמחה של מצוה, שמחה של אמונה בד' הנובעת מראייה עמוקה של המשמעות הרוחנית של מדינת ישראל.

הניצוץ היהודי
עצם קיומו של עם ישראל בכל הדורות הוא בגדר תופעה על טבעית. זהו נס. עם ישראל בין העמים הריהו ככבשה בין שבעים זאבים, הרי אין לכבשה שום סיכוי לשרוד! ובכל זאת עם ישראל ניצל ומתקיים. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" (הגדה של פסח). עם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים ובכל זאת הוא לא נטמע ביניהם. הוא לא נכחד. מגרשים אותו מארץ לארץ והוא איננו מוצא מנוח לכף רגלו, כופים עליו להמיר את דתו והוא איננו נכנע, "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" (ישעיהו נד, יז), כי הלב היהודי חזק כצור וגם אם נתכסה הניצוץ היהודי הכמוס בלב, הוא לא כבה. גם באלה שהתרחקו או אפילו המירו את דתם, כביכול, הניצוץ היהודי בוער בתוכם פנימה, כאותו יהודי שהתנצר בצעירותו מסיבות כלכליות ובמשך השנים היה אישיות מרכזית בעיר קוזניץ בקרב האוכלוסייה הנוצרית ונבחר שם לראש העיר. מהיהודים התרחק כמו מאש. כאשר פלשו הנאצים לקוזניץ הם תפסו אותו והעמידו אותו בניסיון האם הוא התנצר באמת. הם הדליקו מדורה, לקחו ספר תורה ואמרו לו: אם תזרוק את ספר התורה לאש ותשרוף אותו - תינצל. השיב להם המומר: לא אעשה זאת. לא אשרוף את ספר התורה, אפילו אם תהרגו אותי. אני יהודי. הנאצים היכו אותו כדי שישליך את ספר התורה לאש והוא בשלו, וכך הוא נהרג על קידוש ד'. על אנשים אלו דרשו חכמים את הפסוק: "וירח את ריח בגדיו" (בראשית כז, כז), "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין לז, א), גם בתוך תוכם של הבוגדים קיימת הנקודה היהודית כמו שאומר המדרש על יוסף משיתא שהיה בזמן חורבן הבית. יוסף היה עבריין שהיה משתף פעולה עם האויב. כאשר כבשו האויבים את הר הבית, הם חששו להיכנס לבית המקדש ואמרו: יכנס אחד היהודים תחילה. אמרו ליוסף: היכנס אתה ומה שתוציא משם יהיה שלך. יוסף נכנס והוציא את מנורת הזהב. אמרו לו: דבר יקר כזה לא יכול להיות בשבילך, תיכנס פעם שניה ומה שתוציא עכשיו יהיה שלך. ואז לפתע התעורר בו הזיק היהודי הפנימי והוא לא רצה להיכנס יותר. הבטיחו לו סכום של כסף גדול ולא רצה להיכנס. אמר: "לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, לא אכעיסנו פעם שניה" (ע"פ בראשית רבה סה, כב). התחילו לחתוך את גופו במסור והוא היה מצווח ואומר: "אוי ווי, אוי ווי, שהכעסתי לבוראי". כך הוא הדבר. הניצוץ היהודי בוער בליבם גם של הבוגדים, כביכול, והנקודה היהודית הזאת חזקה מכל ועומדת מול כל הרוחות שבעולם. הלב היהודי המאמין עמד בכל הצרות, הביזיונות, ההשפלות, האינקוויזיציות, הפוגרומים, עלילות הדם, השואה, ולא נכנע. תמיד האמין שתבוא עת גאולה והאמונה הזאת נתנה לו את הכח להמשיך ולהתקיים. והנה הגיעה השעה אשר כה יחל לה והוא החל להתעורר לשוב לארצו, לבנות ולהיבנות בה.

תקומת מדינת ישראל כקידוש ד'
כאשר קמה מדינת ישראל לרבים היו ספקות אם המדינה תוכל להחזיק מעמד נגד כל האויבים אשר קמו עליה להילחם בה. איך נעמוד מעטים, חלשים, שרידי השואה כנגד רבים המצוידים בנשק רב? מדינת ישראל הקטנה הייתה ככבשה בין זאבי טרף ומאז ועד היום המדינה עומדת במלחמה על קיומה, מול האויבים המנסים להשמידה וגם מול הידידים כביכול, אשר עינם צרה בתקומת המדינה ובתקומת עם ישראל. והמדינה לא רק מחזיקה מעמד אלא מתקדמת, מתחזקת, מתעצמת בקצב לא נורמלי, מנוגד לכל היגיון כלכלי, ביטחוני ומדיני. היא מתחזקת בניגוד לכל התחזיות אשר חזו לה לאורך חמשים השנים, מתקיים בה "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב), מי עיוור ולא יראה כי יד ד' עשתה כל זאת.
אכן, לא רק עצם תקומתה והמשך קיומה של מדינת ישראל היא קידוש ד' המגן עלינו מכל צרינו, אלא תקומתה של מדינת ישראל, מדינת היהודים, גם מהווה את ההוכחה הגדולה ביותר של אמיתות תורת ישראל ונצח ישראל. בימי גלותנו ושפלותנו הצביעו עלינו הנוצרים והמוסלמים ואמרו כי עם ישראל סיים את תפקידו. הנוצרים אמרו שהם הממשיכים האמתיים של עם ישראל ואילו עם ישראל עצמו נידון לעונש לשפלות, לצרות מפני שהוא הרג את אלוהיהם, ולכן הוא יסבול לעולם ואין לו תקומה. גם המוסלמים טענו שהנביא שלהם הוא הנביא האחרון והוא מתווה את הדרך הממשיכה את תורת ישראל, ואילו עם ישראל סיים את תפקידו בעולם. והנה, עם ישראל חוזר לארץ ישראל, מקים מדינה ומתעורר לחיים בניגוד לאמונתם. הם טענו שלעם ישראל אין תקומה והנה "עם ישראל חי" ואי אפשר לרשת את החי, ומפני שתקומת עם ישראל מנוגדת לתפיסת הנצרות והאסלאם, הם מנסים לעצור את התהליך הזה, וזהו שורש הסכסוך בין ישראל לערבים ובין ישראל לעולם הנוצרי. הווה אומר: בעצם הקמת מדינת ישראל מתקדש שם שמים כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והעם היהודי הוא נושא את דגל שם ד' בעולם גם על ידי אנשים, מעטים או רבים, שאצלם הנקודה היהודית מכוסה. וגם אם יש יהודים רבים, שכביכול, מתכחשים לתורה ולאמונה, בעיני העמים האחרים עם ישראל הוא עם התורה, עם ישראל הוא עם ד', כי הגויים מסתכלים על הנקודה היהודית הפנימית. הם סבורים שכל יהודי רוצה בבניין בית המקדש וגם אם הוא מצהיר שאינו רוצה, אין להאמין לו כי במוקדם או במאוחר תתעורר בו הנקודה היהודית והוא יחזור לאמונתו, כי זה הטבע הפנימי השורשי של היהודי שהוא אינו משתנה, כך חושבים הגויים.
כנראה לרעיון זה התכוון ה"הפלאה" בסוף מסכת כתובות (קי, ב) כשדרש על דברי חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה", ואמר שהפירוש הוא ש"כל הדר בארץ ישראל" אפילו שהוא פורק עול מצוות הוא "כמי שיש לו אלוה", וכל הדר בחוץ לארץ אף על פי שמקבל עליו עול מצוות הוא כמי שאין לו אלוה, והוא התכוון כנראה לכך, שמי שדר בארץ ישראל הוא ממשיך את הקיום של העם היהודי ובמוקדם או במאוחר גם אם היום מתכחש לאמונתו, בסופו של דבר הוא יתעורר.
כעת, בהגיענו ליובל שנים, עם ישראל צועד בבטחה בדרך גאולתו אל גאולתו השלימה. זכינו אנחנו למה שלא זכו גדולי ישראל: אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים. זכינו לבוא לארץ ישראל, מקום שלא זכו להגיע אליו משה ואהרן, שלא זכו להגיע אליו אביי ורבא, שלא זכה המהר"ל, הבעל שם טוב והגאון מוילנא. והננו מלאי תודה לריבונו של עולם, אלוקי ישראל, אשר גאלנו והוציאנו משעבוד לגאולה, והביאנו לארץ ישראל, וכאן בארץ ישראל הוא נושא אותנו כנשר את גוזליו, ומקרב אותנו אליו, ונותן לנו לב חדש ורוח חדשה, ומקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, וכן יגאלנו גאולה שלמה בקרוב ברחמים רבים. אמן.