הדרוש השלשה עשר חלק ד' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
דרשות הר"ן

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

110

4 דק' קריאה

נבואת בלעם
"אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר עָשִׁיר וְעָנָו, וְכֻלָּן בְּמֹשֶׁה". מַה שֶּׁאָמַר בְּכָאן רַבִּי יוֹנָתָן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל מִי שֶׁיַּשְׁלִימוּ בּוֹ הַתְּנָאִים הַלָּלוּ, אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן לְעוֹלָם •, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי דברים שנז): 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה' (דברים לד י) – בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם, אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם, וְאֵיזֶה זֶה בִּלְעָם", וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בַּ"סִּפְרֵי" חִלּוּקִים הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לְבִלְעָם כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ שָׁם, אֵין סָפֵק שֶׁהִשְׁרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עָלָיו, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁהִשִּׂיג בִּלְעָם לְמַדְרֵגַת הָ"עֲנָוָה", שֶׁכְּבָר עָלָיו אָמְרוּ* בַּהַרְבֵּה מִן הַמַּסֶּכְתּוֹת (סנהדרין קה ב ועוד): "וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָנֹכִי אֲתוֹנְךָ בַּיּוֹם וְאִשְׁתְּךָ בַּלַּיְלָה*; כְּתִיב הָכָא* (במדבר כב ל): 'הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי' וּכְתִיב הָתָם* (מ"א א ב): 'וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת', וְאֵין סָפֵק אַחֲרֵי זֹאת הַמֵּימְרָא, שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה לֹא נִתְקַדֵּשׁ בִּפְרִישׁוּת וּבְיִרְאַת חֵטְא, וְכָל שֶׁכֵּן בַּ"עֲנָוָה" שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהֶן. אֶלָּא, אֵין דִּבְרֵי רַבִּי יוֹנָתָן בְּכָאן מַה שֶּׁיִּהְיֶה תָּמִיד, אֲבָל* לִפְעָמִים יִשְׁתַּנֶּה זֶה לְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה. וּכְבָר אָמְרוּ בַּ"סִּפְרִי" (לפנינו במכילתא יתרו ה): "מִפְּנֵי מָה הִשְׁרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עַל בִּלְעָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לָהּ – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה* לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם: אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמֹשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

נבואת ישראל בקריעת ים סוף
וְכֵן עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּ"סוֹטָה" בְּפֶרֶק "כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם" (ל ב): "תָּנוּ רַבָּנָן: דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה, וְכֵיצַד אֲמָרוּהָ: עוֹלֵל עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ, וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה, עוֹלֵל הִגְבִּיהַּ אֶת צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד אִמּוֹ, וְאָמְרוּ (שמות טו ב): 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ח ג): 'מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז', וְאֵין בְּעוֹלְלִים וְיוֹנְקִים הַשְּׁלֵמֻיּוֹת שֶׁהִזְכִּיר רַבִּי יוֹנָתָן, אֶלָּא שֶׁהָיָה זֶה דָּבָר נִסִּי* נִתְחַדֵּשׁ לְשַׁעְתּוֹ. וְכֵן: "רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל".

נבואת ישראל במתן תורה
וְכֵן מָצִינוּ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁזָּכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַשָּׂגָה עֲצוּמָה, עַד שֶׁבִּשְׁתֵּי דִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא הֻצְרְכוּ שֶׁיַּגִּיד מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם, כִּי הֵם הִשִֹּיגוּם כְּמוֹ שֶׁהִשִֹּיגָם מֹשֶׁה. אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת "מַכּוֹת" (כג ב): "דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָא (דברים לג ד): 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה' – 'תּוֹרָה' בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ, 'תּוֹרָה' שִׁית מֵאָה וְחַד סְרֵי הָוְיָן*, 'אָנֹכִי' וְ'לֹא יִהְיֶה לְךָ' מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם". כְּבָר בֵּאֲרוּ, שֶׁאֵלֶּה שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים* הִשִּׂיגוּ אוֹתָם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּבֵרוּר בְּלֹא חִידָה וּמָשָׁל, וְזוֹ בְּאֶמֶת מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה בַּנְּבִיאִים, שֶׁתְּהֵא נְבוּאָתָם מְבֹאֶרֶת*, כַּאֲשֶׁר הֵעִיד ה' יִתְבָּרַךְ עַל אֲדוֹן הַנְּבִיאִים (במדבר יב ח): "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת".
___________________________________
אָמְרוּ – שמידותיו מקולקלות. וְאִשְׁתְּךָ בַּלַּיְלָה – שהיה רובע את אתונו. הָכָא – כאן. הָתָם – שם (מלכים א, א). אֲבָל – אלא. פִּתְחוֹן פֶּה – יכולת לטעון. זֶה דָּבָר נִסִּי – שזכו לגילוי שכינה אפילו תינוקות. שִׁית מֵאָה וְחַד סְרֵי הָוְיָן – שש מאות ואחד עשר הן. מפי הגבורה – מפי ה', והן נוספות על הנאמרות מפי משה. שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים – שני הדיברות הראשונות. מְבֹאֶרֶת – מבוררת.

ביאורים
לאחר שלמדנו על הצורך בהשלמת המידות והמעלות של הגוף והנפש כדי להגיע למדרגת הנבואה, היינו מצפים שאכן נמצא אותה רק אצל אנשים שהגיעו למדרגות גבוהות אלו, ולא אצל אנשים הרחוקים מהן. קל וחומר שלא נמצא אותה אצל אנשים רשעים ופחותים מבחינה מוסרית ומידותית. אך למרבה הפלא, אנו נפגשים בפסוקי התורה ובמדרשי חז"ל המציינים מקרים בהם אנשים שלא הגיעו למדרגה גבוהה זו ואף היו רחוקים ממנה ביותר, ובכל זאת זכו לקבל נבואה ולחזות במראה אלוהים, כדוגמת בלעם הרשע, או אף התינוקות והילדים שבישראל בזמן קריעת ים סוף ובמתן תורה. הכיצד?
כמענה לכך מסביר הר"ן, שהתנאים שהציב ר' יונתן בפני מי שרוצה להגיע לנבואה, נאמרו באופן כללי כדרישה עקרונית, אך אין זה אומר שלא יתכנו מקרים יוצאים מן הכלל שנבחרו לצורך מסוים ובזמנים מסוימים.
על נבואת בלעם אמרו חז"ל שנבחר להיות נביא על מנת שאומות העולם לא יוכלו לטעון שהסיבה לכך שאין הם עובדים את ה' היא משום שאין להם נביא שידריך אותם.
על נבואת הילדים והתינוקות באירועים שצוינו, הרי שהיה זה נס לצורך שעה ולנבואתם לא הייתה המשכיות לאחר מכן.
אם כן, גם אם יש כמה דוגמאות של אנשים שזכו להשראת שכינה למרות היותם רחוקים מהמדרגה הראויה לנבואה, אין להסיק ממקרים אלו שבאמת אין צורך בעבודה גדולה בתיקון המידות והשכל.

הרחבות
•נבואה ללא תנאים?
מַה שֶּׁאָמַר בְּכָאן רַבִּי יוֹנָתָן... אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן לְעוֹלָם. הר"ן מסביר שלפי דברי רבי יונתן, יש ולצורך שעה יתנבאו אנשים שכלל אינם ראויים לכך. מקור דבריו הוא בדברי הרשב"א : "ואמנם איני גוזר שלא הגיע שום דיבור או שום צווי לשום אדם אם הוא בעל אותן שלשה תנאין. שכבר מצינו לבן ואבימלך וגדעון ומנוח ואשתו. ושאמרו עליו ע"ה מנוח עם הארץ היה. כי זה כולו אינו אלא לשעה לצורך או לפלא. שאפילו אתון בלעם ראתה המלאך כאשר יעיד על זה הכתוב וגם דברה לשעה" [שו"ת הרשב"א א, תקמח].
הרא"ש מצמצם עוד יותר את דברי רבי יונתן. על המשפט "אין הקב"ה משרה שכינתו" הוא מוסיף את המילה " בקביעות " [פירוש למסכת נדרים לח, א ד"ה אין אדם]. כך כותב גם רבי אליעזר ממיץ : "אין הקב"ה משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא על גבור וכו'" [שיטה מקובצת נדרים לח, א ד"ה אין אדם (הראשון)]. היעב"ץ מבאר שסייג זה בדברי רבי יוחנן נאמר כדי ליישב את הקושי כיצד הגר, לבן, אבימלך ובלעם קיבלו נבואה, למרות שלא היו להם את התנאים הנדרשים לנבואה [הגהות למסכת נדרים, שם].

שאלות לדיון
מכיוון שהקב"ה השרה שכינתו על אדם נאלח כמו בלעם, יכולים הגויים לטעון שזו הסיבה שלא שמעו לו. מדוע אם כן לא ניסה אותם הקב"ה על ידי אדם קצת יותר מכובד?
מדוע הראה הקב"ה שכינתו גם לתינוקות? הם הרי לא מבינים כלום!