צוהר לתיבה | הרב חגי לונדין | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך

קטגוריה משנית

1357

3 דק' קריאה

העולם שאנו חיים בו דומה במובנים רבים למבול. כאוס, טשטוש בין אמת ושקר, בלבול בין טוב לרע, החלפה בין אויב לידיד – כל אלה מאפיינים את התרבות הפוסט-מודרנית. בתוך הים הגועש הזה אנו ניצבים ותוהים: מהי הדרך לנהוג בעת שמתרחש מבול? מה עושים כאשר נדמה שהעולם עומד להיחרב? השאלה הזאת יכולה להישאל גם ברמה הפרטית: מה עושה אדם כאשר מרגיש הוא שהעולם סביבו גורם לו לתחושת מחנק? איך מתמודדים עם מפולת בחיים האישיים או בעת משבר משפחתי, מקצועי או רוחני?
על פי רוב אנו נוהגים לדרוש לגנאי את הפתרון של נח. שהרי בניגוד לאברהם שניסה לתקן את העולם, נח נתפס כאדם שבחר בפתרון נוח - להציל את עצמו ולהתעלם מן האחרים ("צדיק בפרווה" כפי שהתבטאו גדולי ישראל). יחד עם זאת, הרב קוק בספרו 'מוסר אביך' (פרק ב', פסקה א') לומד שלעתים הנהגתו של נח היא ההנהגה הנצרכת באופן זמני: "והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו... מענין המבול ותיבת נח, שדומה לו היה האידרא ('המעגל הפנימי') דרבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, שהתיקונים נתקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו על ידי גידול בעלי חיים והספקת מזונם, בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם מצד שמדת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם על ידי זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות".
הרב קוק עורך הקבלה בין נח שהסתגר בתיבה לרבי שמעון בר יוחאי שהסתגר במערה. בשני המקרים מדובר במציאות סביבתית-קיצונית, שבה לעתים אין מנוס אלא להתכנס לתוך התיבה. למצוא זמן לבירור נוסף, לחשבון נפש, לחשיבה מחודשת ולכינוס הכוחות. זו אמנם דרך זמנית, אולם במצבים מסוימים היא בחזקת הכרח בל יגונה. לפעמים המצב דורש לבודד ילד מחברה רעה, לבנות מסגרת נפרדת, לעצב עולם רוחני במשך מספר שנים תוך כדי ריחוק מהשפעות זרות. כדוגמת נח שנכנס לתיבה ו"אחריו המבול", וזאת על מנת לקיים את המין האנושי לעתיד – כך אנו נאלצים לעתים להתכנס פנימה על מנת לקיים את היקר מכול.
חשוב להדגיש זאת דווקא במציאות התרבותית שאנו מצויים בה כיום. בעולם הפוסט-מודרני כל העמדת גבול נתפסת כניכור והתנשאות, ושלא בצדק. גם בתוך הציבור הדתי-לאומי מילים כמו "מכנה משותף רחב", "אינטגרציה" ו"מעורבות" מהלכות קסם, ואילו מילים כמו "גבולות" ו"ייחודיות" נתפסות כמיושנות. בעומק הדברים מונחות כאן שתי תפיסות עולם שאחת מודדת את הדברים במישור כמותי והשנייה במישור איכותי. לעתים אין ברירה אלא לזכור שהאיכות חייבת לבוא על חשבון הכמות, ולעתים חברה מחליטה להתכנס ברמה כזו או אחרת בהווה לצורך בניית העתיד.

ביניים: מתי יוצאים?
כמובן שזהו אינו המצב האידיאלי, כדבריו של הרב שם: "אבל לא זהו התכלית, רק במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו אולי יוכל לשלח חפשי ויעבדו עבודת השם יתברך ביתר שאת; כי אי-אפשר לתלמוד-תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות כי-אם בנפש מלאה אמץ ורוח גבורה ללכת ברחבה, בלתי-מאוסרת. והוא ענין 'שילוח העורב והיונה'. שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כחותיו בדבר שלא יהיה חשש הפסד וסכנה, כמו נח ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול, וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי יאסוף אותם אל תיבתו, עד שידע כי חרבה פני הארץ... וזהו דוגמת מאמר השם יתברך לנח 'צא מן התבה'".
לאחר כינוס הכוחות ובניית יציבות אישיותית ניתן לצאת מן התיבה ולהתחיל ליישב את העולם, אולם זהו תהליך שצריך להיעשות בזהירות: בתחילה שולחים גששים כעורב וכיונה (ולעתים הגשש הראשון נכשל במשימתו וצריך להיות מוכנים גם לזאת), ורק לאחר מכן יוצאים כולם אל הארץ היבשה (וגם אז יש להיזהר מהתלהבות יתר ליישוב העולם, כפי שקרה לנח ולכרם שנטע).
נוסיף עוד נקודה אחת להשלמת התמונה: גם בעת ההתכנסות הזמנית (וההכרחית כאמור) מצוי הבדל מהותי בין התכנסות ובין התבדלות, בין בידוד זמני ובין ניכור ואדישות. ההבדל הוא הציווי שמקיים נח: "צוהר תעשה לתיבה". היכולת לקרוע חלון כלפי העולם בחוץ, לחוש את כאבו של העולם המצוי במבול ולהבין את האידיאל הסופי – אלה הם הדברים המאפשרים לצלוח את המים הסוערים ולבנות עולם חדש לאחר שיבשו המים.
היכולת להעמיד גבולות ומסגרות ויחד עם זאת לחנך לאידיאל של שיתוף והכלה – היא הבסיס כיום לכל מערכת חינוכית, ציבורית ופרטית. רק לאחר שהבסיס איתן ניתן לעבור לשלב הבא. לא בכדי אנו נפגשים תחילה עם פרשת נח ורק לאחריה עם פרשיית לך לך. רק לאחר שנראית היבשה מסתיים תפקידו של נח ומתחיל תפקידו של אברהם: לקרוא בשם ה' בגלוי ולהניח יסודות לתיקון העולם בפועל.