פרק ג' חלק י"א | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

828

6 דק' קריאה

דורות ראשונים ידעו תשובת הראשית
וּמִפְּנֵי כִּי רַב אָשֵׁי חָשַׁב, כִּי הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, הָיָה זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים אֵיךְ יֻשְׁפַּע מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא אֶחָד, 1 הָרִבּוּי, וּלְכָךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים כִּי 2 אֵין הַהַתְחָלָה אַחַת, וּלְכָךְ עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְהֵשִׁיב לוֹ מְנַשֶּׁה שֶׁאֵינוֹ כָּךְ, וּלְפִיכָךְ אָמַר: מֵהֵיכָן 3 שָׁרֵית הַמּוֹצִיא? וְלֹא יָדַע. וְהֵשִׁיב לוֹ: 4 מֵהֵיכָן דְּקָרֵים בִּשּׁוּלוֹ. דִּמְאַחַר שֶׁמְּבָרֵךְ: הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ, וְיֵשׁ בַּלֶּחֶם רֵאשִׁית, וְהַיְנוּ אוֹתוֹ שֶׁקָּרַם בִּשּׁוּלוֹ הוּא רֵאשִׁית, יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ עַל זֶה הַמּוֹצִיא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רֵאשִׁית וְהוּא עִקָּר, וּלְכָךְ יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וּבָזֶה הֶרְאָה לוֹ כִּי יָדַע תֵּרוּץ הַקֻּשְׁיָא, אֵיךְ יָבוֹא הָרִבּוּי מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, דְּוַדַּאי הָרִבּוּי בָּא עַל יְדֵי רֵאשִׁית. לְכָךְ אֵין לוֹמַר, כִּי לְכָךְ הָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים כִּי מִן אֲשֶׁר הוּא אֶחָד לֹא יָבוֹא הָרִבּוּי, כִּי יוֹדְעִים דָּבָר זֶה, כִּי מִן הָאֶחָד יָבוֹא הָרִבּוּי, 5 כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּלְפִיכָךְ אָמַר: מֵאַחַר 6 דַּחֲכִימִיתוּ כֻּלֵּי הַאי, וְיָדְעִיתוּ סִבַּת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָרִבּוּי, לָמָּה 7 פָּלְחִיתוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. וַאֲמַר לֵיהּ: 8 אִלּוּ הֲוֵית הָתָם הָיָה אֶצְלְךָ הַטָּעוּת יוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי הָיָה בְּךָ הַיֵּצֶר הָרַע, וּלְכָךְ נְקִיטַת בְּשִׁפּוּלֵי גְלִימָךְ בְּשִׁינָּךְ לְבַטֵּל הַמּוֹנֵעַ, 9 וּרְהִיטַת בַּתְּרַהּ, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְמַעְלָה, וְהַכֹּל מְבֹאָר הֵיטֵיב.

עיקר יצר הרע, יצר לעבודה זרה ויצר לעריות
וּבִפְרָט יֵצֶר הָרַע אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה. כִּי כְּבָר הִתְבָּאֵר בַּפֶּרֶק שֶׁלִּפְנֵי זֶה כִּי עִנְיַן הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁמְּגָרֶה יוֹתֵר בְּיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהֵם קְרוֹבִים אֵלָיו, וּבוֹ דְּבֵקִים. וְזֶהוּ עַצְמוֹ הַסִּבָּה שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מִתְגָּרֶה בָּהֶם לְבַטֵּל זֶה, לַטַּעַם אֲשֶׁר הִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, שֶׁיִּהְיוּ דְּבֵקִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהוּא הֶפֶךְ זֶה. וּשְׁנֵי יְצָרִים הֵם, הָאֶחָד הוּא יֵצֶר דְּעֶרְוָה, וְהַשֵּׁנִי הוּא יֵצֶר דַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר דָּבָר זֶה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. יִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא שֶׁמְּגָרֶה לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ אַחַר הָעֲבוֹדָה זָרָה, וְיֵצֶר הָרַע הַזֶּה בְּמַחְשֶׁבֶת הָאָדָם, 10 שֶׁהוּא כֹּחַ שִׂכְלִי, מִטַּעַם אֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, מִפְּנֵי כִּי יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל חִבּוּר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא כֹּחַ מוּכָן לְאַבֵּד מִיִּשְׂרָאֵל מַעֲלָה זֹאת, וּלְהַטְעוֹתָם אַחַר הָעֲבוֹדָה זָרָה. וּכְפִי הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר יֵשׁ לָאָדָם מִצַּד כֹּחַ הַשִּׂכְלִי, וְכָךְ יֵשׁ לָאָדָם כֹּחַ גּוּפָנִי 11 בְּעֵרֶךְ. וּמַעֲלָה הַזֹּאת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם גּוּף קָדוֹשׁ, אֲשֶׁר רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חִבּוּר אֶל 12 כֹּחַ הַשִּׂכְלִי שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם. וּמִפְּנֵי זֶה עַצְמוֹ גַּם כֵּן יֵצֶר הָרַע יֵשׁ לוֹ לְבַטֵּל מַעֲלָה זֹאת, וְהוּא מֵסִית אוֹתוֹ לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוָתוֹ בָּעֶרְוָה, וְדָבָר זֶה הוּא בִּטּוּל 13 קְדֻשַּׁת הָאָדָם. כְּלַל הַדָּבָר, כִּי אֵלּוּ שְׁתֵּי יְצָרִים, יִצְרָא דְּעֶרְוָה וְיִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, הוּא לִשְׁנֵי חֶלְקֵי הָאָדָם, הַגּוּף וְכֹחַ הַשִּׂכְלִי. וְעוֹד יִתְבָּאֵר.
________________________________
רב אשי חשב, כי בדורות ראשונים עבדו עבודה זרה, כי חשבו שלא יתכן שמבורא אחד ימצאו 1 נבראים רבים והפכיים, ולכן סברו כי 2 ישנם בוראים רבים ועבדו עבודה זרה. השיב לו מנשה שאין הדבר כמו שהוא חושב, ולכן שאל אותו מהיכן 3 בוצעים את המוציא, ורב אשי לא ידע. השיב לו מנשה, 4 ממקום שמתחיל הקרום, כי מאחר שמברך את הבורא, שהוא המוציא לחם מן הארץ, ובלחם יש דבר שהוא התחלה, אותו מקום שעולה הקרום תחילה, אם כן הוא הראשית, ועליו יש לברך המוציא, שהוא הראשית והוא העיקר. בזה הראה מנשה לרב אשי, שהוא יודע את התשובה כיצד יתכן בעולם ריבוי מבורא אחד. לכן לא זו הסיבה שעבדו עבודה זרה, כי ידעו 5 שמפני ההתחלה יהיה הריבוי בעולם. על זה אמר לו רב אשי, מאחר 6 והייתם חכמים, וידעתם כיצד מבורא אחד ימצא ריבוי בעולם, למה 7 עבדתם עבודה זרה? ענה לו מנשה, 8 אילו היית בדורנו היית טועה יותר, מפני יצר הרע שבך. ולכן היית מרים שיפולי גלימתך בשינך, לבטל כל דבר המונע ממך לעבוד עבודה זרה, 9 והיית רץ אחריה, כמו שבארנו למעלה. כל דברי חכמים מבוארים עתה היטב.
עיקר יצר הרע שמתגרה בישראל הוא לעבודה זרה. בפרק הקודם בארנו, שיצר הרע מתגרה בישראל מפני מעלתם המיוחדת, שהם קרובים אל השם יתברך ודבקים בו יותר משאר העמים. זוהי הסיבה שיצר הרע מתגרה בהם דווקא בעניין עבודה זרה, כדי לבטל מהם את הדבקות בה', שהיא מעלתם המיוחדת. שני יצרים עיקריים הם: יצר עריות, ויצר עבודה זרה, ודבר זה מבואר בדברי חז"ל בכמה מקומות. יצר הרע של עבודה זרה הוא במחשבת האדם, 10 כי האדם הוא נברא רוחני הדבק בקב"ה, והיצר הרע מנסה לבטל מעלה זו. 11 בהתאם לכוחו הרוחני יש לאדם גם כח גופני. גוף זה הוא גוף קדוש, אשר לפי מעלת קדושתו ראוי לו החיבור עם 12 החלק הרוחני שבאדם. לכן היצר בא לבטל מעלה זו ומסית את האדם ללכת אחרי התאווה ולהדבק בעריות, ובכך לבטל את 13 קדושת הגוף של האדם. כללו של דבר, שני היצרים, יצר העריות ויצר עבודה זרה מטרתם לבטל את שני חלקי האדם, הגוף והרוח, ועוד יתבאר בפרק הבא.

ביאורים
רב אשי היה סבור שעם ישראל עבד עבודה זרה בעקבות השאלה כיצד ייתכן הריבוי היוצא מאחד. מנשה הוכיח לו שאין הדבר כך. הם ידעו את סוד הראשית והתוספת. הם הבינו שהקב"ה הוא בורא הכל. אפילו בשלב השלישי של הבריאה, שהמעורבות האנושית היא מכרעת, וקשה לראות את יד ה' בדבר, הם הבינו שהכל מאיתו יתברך. זו הסיבה ששאל מנשה את רב אשי האם הוא יודע מהיכן בוצעים את הפת.
על הפת מברכים 'המוציא לחם מן הארץ'. ולכאורה הברכה אינה מובנת. האם הקב"ה הוציא את הלחם מן הארץ?! לכאורה הקב"ה הוציא רק את החיטה, ואנחנו, בני האדם עיבדנו ויצרנו את הלחם! אם-כן, מדוע אנו אומרים שהקב"ה הוציא את הלחם מן הארץ? התשובה לכך היא שאנו מבינים שגם את הכוח לעשייה האנושית נותן הקב"ה. ברכת הלחם היא הברכה שמבטאת יותר מכל את ההשתתפות האנושית. אנחנו לא אוכלים חיטה אלא לחם שאנו מייצרים. טוחנים, זורים ודשים. ניתן לטעות ולחשוב שאולי הלחם הוא כבר לא מעשה ידי הקב"ה. אך אנו מברכים על הלחם ומגלים שכל התהליך הזה הוא השלמת רצונו של ה'. כל מה שאנו עושים זה מילוי רצונו. אנו בוצעים על החלק המוקרם יותר, הראשון שהתבשל והיה ראוי לאכילה, ומגלים שכל עשיית הלחם מתחילה מנקודת הראשית, שהיא עשיית רצון ה'. מנשה הראה לרב אשי שגם הוא, שהיה יכול לראות את רצון ה' המתגלה דרך העיסה, לא ראה את ההתחלה והראשית של הלחם, שהוא פרי עשייתו של האדם אפילו יותר מהעיסה. לעומתו, מנשה ודורו ידעו זאת, ולכן לא ייתכן שזו הייתה הסיבה לעבודה זרה שלהם.
אם-כן, שואל אותו רב אשי, איך הגעתם לחיים המנותקים מהאחד?!
הסיבה לכך עמוקה וקיומית – יצר עבודה זרה. מה משמעותו של יצר זה? שני היצרים החזקים ביותר הם יצר העבודה זרה ויצר העריות. הם נראים כיצרים הפוכים. יצר עבודה זרה הוא במחשבתו ושכלו של האדם ואילו יצר העריות משתלט על גופו של האדם. האדם יכול לחבר שמים וארץ, לרומם את הגוף הקדוש לחבור אל השכל ולבנות חיים שלמים.
שני יצרים אלו תוקפים במיוחד את עם ישראל. עם ישראל מצטיין בקרבת האלוהים הגדולה שלו ובגופו הקדוש והטהור. יצר העבודה הזרה ויצר העריות באים להשפיל את מעלת ישראל, את קדושתם הרוחנית והגופנית ולגרום להם להיות עם ככל העמים. ייתכן שהם נובעים מתוך התחושה שאין לנו להתנשא על עמים אחרים אלא להיות שווים להם, והדרך היחידה להגיע לכך היא על ידי אימוץ תפיסות מוטעות והתמכרות גופנית שלילית על מנת שלא נהיה מובדלים מכל העמים. הדרך להתגבר עליהם היא דרך ארוכה רצופה קרבות רבים, אך בסופה עם ישראל יעמוד על אישיותו המיוחדת ויוביל את העולם לגאולת עולמים.

הרחבות
* רב אשי ומנשה
יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל חִבּוּר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא כֹּחַ מוּכָן לְאַבֵּד מִיִּשְׂרָאֵל מַעֲלָה זֹאת. ראינו בפרק זה שמנשה ידע והבין כי ה' הוא בורא העולם ומוסיף להשגיח עליו בכל עת. קשה להבין אם-כן כיצד רב אשי לא הבין את היסוד המרכזי ביותר בהכרת ה' הנוגע לכל מה שקיים בעולם?
המהר"ל מסביר שהגירוי העצום המושך את ישראל לעבודה זרה מפאת מעלתם, מביא אותם לידי טעות. ר' צדוק תולה את המשיכה לעבודה זרה כל זמן שכוח הנבואה היה קיים, אך משנחלש זה בטל גם זה: "וכל ריבוי עבודה זרה היה כל זמן שהיה גילוי שכינה ונבואה בישראל. ומשנסתלקה והתחיל תורה שבעל פה התחיל גם כן אצלם (היונים) חכמת יונית שהיא חכמה אנושית" [מחשבת צדיק עמוד שלח].
כעת נוכל לענות על שאלתנו. רב אשי חי בתקופה שבה כבר פסקה הנבואה, והדבקות בה' לא הייתה באותה מדרגה כבעבר, לכן התקשה לחוות ולהבין את הנפילה. רב אשי הבין את מציאות ה' והשגחתו בעולם, אבל מכיוון שלא הייתה לו משיכה לעבודה זרה ונבואה כמו בימות הנביאים, ממילא נראה לו שהמשיכה לעבודה זרה נבעה מטעות שכלית. אולם, מי שחי בעולם של נבואה וידע מהי – מיד השתוקק להתקרב לה' בכל הדרכים האפשריות. השתוקקות זו היא המושכת ומפילה את עובדי העבודה זרה ולא חולשה שכלית.

להצלחת יוסף חיין בן זהבה הי"ו