התערבות הציבור בחינוך של ההורים | הרב עקיבא כהנא | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

218

4 דק' קריאה

בעולם הכללי נידונה בהרחבה השאלה, מתי המדינה יכולה לומר להורים כיצד לחנך את הילדים. לצערי, בהלכה לא מצאתי התייחסות מפורשת לנושא, ואתייחס לנושא מבחינת המקורות שנמצאים לפנינו:
במשנה בנזיר (כח, ב) נאמר שהאב יכול להזיר את בנו, והבן נחשב לנזיר. אלא שאם הבן או בני המשפחה מוחים באב הוא מפסיק להיות נזיר. בגמרא (כט, א) מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש האם מקור סמכות האב להזיר את בנו היא מכח 'הלכה למשה מסיני', או מכח דין 'חינוך' המוטל על האבא כלפי בנו.

הגמרא מקשה, לפי הטעם שסמכות האב להזיר את בנו היא מדין 'חינוך', מדוע כשהאב רוצה לחנך את בנו להיות נזיר יכולים הקרובים להתערב בחינוך הבן, ומחאתם נשמעת ואכן נזירות הבן תתבטל?

הגמרא מיישבת ש:"כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה", כלומר, באופן שהאב רוצה לחנך את הבן להיות נזיר, הדבר נחשב לביזיון של הבן, משום שהבן מתגלח בסוף הנזירות, וזהו ביזיון עבורו (תוספות), לכן יש לקרובים סמכות למחות באב ולומר לו שהם אינם מסכימים. אם אכן הקרובים ימחו, מחאתם תחייב את האב, ויאסר על האב לחנך את הבן בצורה כזו המבזה את הבן, וכתוצאה מכך הנזירות תתבטל.

כלומר, למעשה, לאנשים אחרים המרגישים קשורים למשפחה, וגם אולי נפגעים מצורת חינוך זו של האב, יש זכות למנוע מהאב לחנך את בניו בדרך שאינה מקובלת אצלם.

הגמרא בקידושין (יח, א) כתבה שאדם שמכר את בתו לאמה, ומשפחתו רוצה לפדות אותה משום שהיא טוענת שאין זה מכובד, אך האבא אינו מסכים שמשפחתו תפדה אותה משום שהוא טוען שאין לו כסף לפרנס אותה כשהיא בביתו, ולכן הוא מעדיף שהיא תהיה שפחה בבתי אחרים ותקבל מהם את המזונות, אין שומעים לאב, ובני המשפחה יכולים לפדות את הבת בניגוד לרצון האב (לפי פירוש תוספות שם ד"ה אמר אביי). יש הסבורים גם שכופים את האב לפדות את הבת בחזרה בכל מקרה (רמב"ם עבדים ד, ב במשנה למלך עבדים ד, ב ובחכם צבי שהובא לקמן דנים בהרחבה בשיטות השונות בפירוש הסוגיה).

להלן דוגמא נוספת להתערבות וכפיית האב להתייחס לילדיו באופן שונה ממה שהוא רצה, וזאת כדי למנוע ביזיון מהקרובים.

חכם צבי (ליקוטי תשובות סימן קיב בשם אביו, מופיע בשאילת יעבץ חלק א סימנים ב -ג) הוסיף שלבני המשפחה יש זכות לא רק לפדות אחרי שהאב מכר, אלא גם למנוע את האב מלמכור את הבת בגלל בושתם, וזאת משום שהם מתביישים שבת ממשפחתם תימכר לאָמַה, אלא שאם הם מוחים באב הם חייבים לשלם לאב את הכסף שהיה יכול להרוויח ממכירת בתו. הוא לומד זאת מדברי האור זרוע שיובא בהמשך.

דין מעניין נוסף נמצא במסכת כתובות (מא, א), שם הגמרא מביאה את דעת רבי שמעון הקובע שאדם שהודה בפני בית הדין שפיתה נערה, אינו נאמן, זאת משום שאף אדם אינו נאמן לגרום חובה לנערה ולגרום לה לבושה אף שעל ידי זה הוא מתחייב לה בכסף. הגמרא מציינת שגם אם אבי הנערה אומר שהוא מסכים לקבל את הודאתו, ורוצה לקבל כסף מהמודה, הוא לא יכול לגרום לנערה לפגם, זאת משום שבני המשפחה האחרים טוענים שייגרם להם בושת מכך.

שוב רואים שאדם אינו יכול לגרום בושת לבנו, כאשר זה בא על חשבון אנשים אחרים שדואגים לבושת שלהם, או לבושת שלו. אם כי שם ניתן לבאר שהמעשה מוציא שם רע על המשפחה, ולכן המשפחה מתנגדת להודאה, ולא אכפת להם מעשית מהתייחסות האב ביחס לבתו.

מקרה נוסף שמופיע בגמרא בבבא קמא (פד, א) שהביאה סיפור על חמור שאכל יד של ילד, והגמרא רצתה לשום את נזק הילד לפי החשבון כמה היה נמכר אם היה עבד. האבא התנגד לקבל כסף בצורה כזו, משום שהדבר מבזה אותו שישומו את הבן שלו כעבד, ורב פפא בר שמואל אמר לו שאם הוא מסכים לקבל על עצמו את הסכום ולפצות את הילד כשהוא יגדל, יש לו זכות שלא להסכים לשומא מבזה זו.

מכך למד האור זרוע (ג, קכד) שאדם הרוצה להתעסק בעסק שעלול לבזות את קרוביו, לקרוביו יש זכות למחות בעדו מלעשות כן, ובלבד שהם ישלמו לו על ההפסד שנגרם לו בגלל רצונם שלא להתבזות. כלומר, לא רק שהקרובים יכולים להחליט לקרובם איך יחנך את בנו, הם יכולים להחליט בעבורו כיצד לנהוג בעצמו.

החכם צבי (שם) הקשה שלכאורה משמע מגמרא זו להיפך שהרי שם מדובר כשהשומא שרוצים לשום את הבן גורמת לביזיון לבן, ובכל זאת אם האבא היה רוצה בשומא הוא היה יכול לעשות דבר שיגרום לביזיון הבן, על מנת שישתכר וירוויח כסף? ולכאורה זה נגד מה שלמדנו לעיל שצריך לבדוק גם עם הקרובים, ולאבא אין זכות לעשות לילדיו דברים מבוזים אם הקרובים אינם מסכימים?

הוא מתרץ: שיש להבדיל בין מעשה שהוא בזיון אמיתי שרוב האנשים אינם מסכימים לעשות לבניהם, לבין בזיון שרק הורים 'אניני טעם' אינם מסכימים לעשות. אם אכן האפשרות לשום כעבד היה ביזיון אובייקטיבי לא היה יכול האבא לעשות זאת משום שזה גורם לביזיון גם לקרובים. ורק משום שהביזיון הוא סובייקטיבי, ורק האב, בהיותו 'אנין טעם' הרגיש זאת, לכן לא יכולים הקרובים להתערב בדבריו, והדבר נתון לבחירתו אם לעשות את השומא הזו, או לשלם כסף לבנו ולוותר עליה.

עד כאן ראינו שאם אכן הקרובים מוחים, הם יכולים להתערב לאב אם הוא רוצה לגרום ביזיון לבניו לצרכיו או לצורך חינוכי מסוים. אך, האם ניתן ללמוד מזה לבית הדין או לעניין זה למדינה שהיא המייצגת את הציבור למנוע מהאב לחנך את בנו בצורה מבוזה?

החכם צבי הוסיף שאין לומר שרק אם הקרובים מוחים בפועל, מחייבים את האב להימנע מלעשות את הדברים המבוזים הנ"ל, אלא גם אם הקרובים לא מוחים יתכן שיש צער לאלו שמתו, או לאחרים שאינם כאן, ולכן תמיד יהיה בזיון למישהו מהמשפחה שחי או שמת (וכמובן לא ניתן לשאול אותו אם הוא מסכים) לכן מוטל על בית הדין למחות באב כשעושה מעשים שאינם ראויים.

כמו כן, מדברי הרב יוסף ענגיל (בית האוצר מערכה א-ב עמוד 2) נראה שבגמרא בנזיר דברי הקרובים הם רק ראייה שהחינוך הזה 'לא חשיב לאינשי', ולכן לאבא אין סמכות להכריח את בנו לעשות דבר שאינו מצווה, ו'לא ניחא ליה' לבן. ומדבריו עולה שאין כלל סמכות לאב לחנך את בנו באופנים שמן הסתם הבן לא ירצה אותם, ואינם מצווה.

סיכום: מהדברים שהבאנו לעיל עולה שבמקרים שבהם האב רוצה להשתכר תוך ביזוי הילדים, יכולים הקרובים למחות בו, ולמנוע ממנו לעשות זאת, וגם על בית הדין מוטלת החובה לעשות כן. כמו כן, במידה והקרובים מסכימים לשלם עבור הפסד האב, הם יכולים למנוע ממנו גם דברים שנראים בעיניהם כביזיון למשפחה כולה, ובכך למנוע ממנו לעשות דברים לעצמו או לבנו, וזאת במידה והביזיון אכן הוא בזיון אמיתי בעיני רוב האנשים. לעומת זאת, אם הביזיון נחשב לביזיון רק בעיני האב, הוא יכול למנועו מבנו, רק אם במידה ונגרם לו הפסד הוא משלם לו על הפסדו