אין שאלה אפיקורסית | הרב אברהם וסרמן | בית המדרש

שבת ומועדים

קטגוריה משנית

590

3 דק' קריאה

לעתים פונה אליי מישהו ואומר: "יש לי שאלה אפיקורסית". על פי רוב אני עונה לו שאין שאלה אפיקורסית, יש רק תשובות אפיקורסיות.

מסופר על אחד הגדולים שבא אליו יהודי שכבר פרק עול מצוות, ואמר לו שיש לו קושיות על התורה. ענה לו אותו גדול: אם הקושיות שלך התעוררו לפני ששינית דרכך, הן אכן קושיות. אבל אם התעוררו לאחר מכן – הן תשובות ולא קושיות...
כך היא שאלת הבן הרשע "מה העבודה הזאת לכם?", שאינה באה בכוונה לקבל תשובה אלא כהתרסה על מעשינו בליל הסדר. ולכן גם התגובה "אף אתה הקהה את שיניו" וכו'. כשהשאלה הופכת להתרסה – אין דרך לענות עליה, אלא למקם את השואל בצד שבחר ולקבוע "אילו היה שם לא היה נגאל". אמנם אחד המפרשים ('שבלי הלקט' על ההגדה) סובר שמתחילה מסבירים לו מהו ערך העבודה הזאת לנו, ורק לבסוף מקהים את שיניו, שלא יחשוב שאנחנו סתם מתחמקים.
עיון בסוגית "מה נשתנה" (פסחים קטו קטז) מורה כי אנו עושים בליל הסדר מעשים רבים כדי להתמיה את הילדים הקטנים וכדי שישאלו שאלות ספונטניות. לכן לאחר שמסיימים לומר "הא לחמא עניא", מוזגים כוס יין שנייה לפני אמירת ההגדה, וקודם לכן "עוקרים את השולחן" (בימיהם שהיה שולחן קטן לכל אחד מהמסובים, ובימינו מעבירים את הקערה לסוף השולחן, או מכסים אותה) כדי שישאלו: מה קרה? כך מספרת הגמרא על אביי, בהיותו ילד קטן בבית דודו, רבה, ראה שעוקרים את השולחן מלפני הסועדים ושאל: הרי עוד לא אכלנו! רבה שמח על התגובה ואמר "פטרת אותי מלומר מה נשתנה", והתחיל לומר "עבדים היינו".
כך אומרת המשנה: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן (לשאול) אביו מלמדו מה נשתנה" וכו'. כלומר, ראוי שהבן ישאל כשמוזגים כוס שנייה לאחר שכבר שתינו את הראשונה, אירוע חריג ביחס לכל סעודה. רק אם הבן אינו שם לב – יש ללמד אותו לשאול, ולא עונים לו טרם שישאל. ככלל, מצוות סיפור יציאת מצרים בלילה זה מתאפיינת בדרך שאלה ותשובה, בשונה משאר ימות השנה, כפי שכבר העירו ראשונים ואחרונים.

ספונטני או מנוסח מראש?

קיים ויכוח בין הפוסקים, האם לאחר שהילד שואל שאלה טבעית יש צורך לומר את השאלות הסדורות (תוספות), ולדעת חלקם (מהרי"ל) – אין צורך.
העדפת הספונטניות מובנת לנו, ואף הלכה תמוהה נתפרשה באופן זה. התלמוד אומר: "חוטפין את המצות בשביל התינוקות שלא יישנו" (פסחים קט, א). ההסבר המקובל הוא שמזדרזים להתחיל את ליל הסדר כדי לנצל את זמן הערנות של התינוקות, או שמאפשרים להם לגנוב את האפיקומן כדי שיישארו ערים, ולא יירדמו בזמן אמירת ההגדה. אך יש מי שכתב שיש למהר להגיע לאוכל, ותמהו על כך – הלא אין ראוי לזרז את ההגדה כדי לאכול מהר?
אך אם נבדוק את השאלות המנוסחות, נגלה שהן נאמרות שלא במקומן הטבעי. עוד לא אכלנו מצה ומרור ועוד לא טבלנו שתי פעמים, וגם הסבנו רק פעם אחת, מה שלא מעורר די תשומת לב – כך שהילד לא ראה עדיין דבר מכל התופעות שהוא שואל עליהן!
לכן אנו מזדרזים לאכול. או אז יראה שאוכלים רק מצה, ואחר כך מרור שמטבלים אותו בחרוסת, לאחר שכבר טבלנו את הכרפס במי מלח, ואוכלים דווקא בהסבה. באותו רגע, ישאל באופן ספונטני את מה ששאל קודם בנוסח שלמד לפני החג (שער הציון סימן תעב, ס"ק ב).

שירת השאלות
לכשנרצה להסביר את הצורך בשאלות מנוסחות, נשאל – כדרכם של יהודים – שאלה נוספת. מדוע שרים "מה נשתנה"? האם גם כששואלים איך להגיע לכתובת מסוימת שרים את השאלה? כששואלים בשיעור? בהרצאה?
במנהגי מהרי"ל מוגדרת מנגינת השאלות בתורת "שבח לאדון הכל". עומק מיוחד יש בדבר. השאלה הופכת לשירה, לשמחת השאלה המכינה אותנו לתשובה.
אך לא זו בלבד, בשפת המקרא המילה "מה" מבטאת התפעלות – מה גדלו מעשיך ה', או מה רבו מעשיך ה'. וכך אפשר להסביר גם את השאלות הללו: "מה גדלו השינויים בלילה הזה" (ערוך השולחן, תעב), שבגללם אנו מתלהבים לספר על יציאת מצרים ומשמעותה לנו לאנושות כולה. השאלה עצמה הופכת לקריאת התפעלות.
כך דייקו גם בלשון הרמב"ם, שהוסיף "ואומר הקורא מה נשתנה". כלומר, לא רק הילד השואל, אלא גם הקורא שב ואומר את השאלות. מה שהילד שאל הופך לשירה ושבח אצל עורך הסדר, והוא עונה לו. שמחה היא לנו כששואלים שאלות, שמכינות את הכלים לקבלת התשובות, כל אחד לפי דרכו ו"לפי דעתו של בן אביו מלמדו". שמחה גדולה היא שבלילה הזה "על ידי שאלות הבנים ותשובות האב – נתבררה האמונה הטהורה" (ערוך השולחן, שם).
ומספרים על תלמיד אחד בישיבת כפר חסידים, שהתפאר בפני המשגיח רבי אליהו לאפיאן שמאז היותו בן ארבע עשרה אין לו שאלות באמונה. חבל עליך, ענה לו המשגיח, שבכל ענייניך אתה כבר בן עשרים ואחת, ודווקא בענייני האמונה נשארת בן ארבע עשרה...
לילה זה, אם כן, הוא ליל שמחת השאלות שנועדו להיות כלי לקבלת התשובות. אולי גם לזה כיוונו בעלי הסוד כשהגדירו לילה זה בסוד ספירת הבינה – מקום העומד לשאלה.
מתוך העיתון בשבע.