פרק ס' חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
גבורות השם

קטגוריה משנית

187

5 דק' קריאה

קרבן הפסח מורה על האחדות, כי הקב"ה יחיד ובחר בישראל שהם אומה יחידה
וּמִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָקַח וּבָחַר בְּיִשְׂרָאֵל בִּפְרָט מִכָּל הָאֻמּוֹת לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ, מוֹרֶה בָּזֶה שֶׁהוּא יָחִיד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא יָחִיד בּוֹחֵר בְּאֻמָּה יְחִידִית, לֹא בִּכְלַל הָאֻמּוֹת, שֶׁזֶּה נוֹתֵן עִנְיַן הָאַחְדוּת, לִהְיוֹת לוֹ עַם מְיֻחָד. שֶׁאִם אֵין כָּאן אַחְדוּת, לֹא הָיָה בּוֹחֵר בְּאֻמָּה יְחִידִית, אֶלָּא שֶׁהוּא יָחִיד בּוֹחֵר בְּיָחִיד. וְזֹאת הָעֲבוֹדָה הִיא עֲבוֹדָה מֵאֻמָּה יְחִידָה, לְמִי שֶׁהוּא אֶחָד. וְזֶהוּ עֶצֶם הַקָּרְבָּן הַזֶּה, לְכָךְ הָיָה כָּל הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת בְּעִנְיַן אַחְדוּת.

כל דיני אכילת הפסח מורים על עניינו שהוא האחדות
כִּי הָיָה מִצְוַת הַקָּרְבָּן לֶאֱכֹל אוֹתוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ (שמות יב, ט), שֶׁאֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַקָּרְבָּן הַזֶּה מְחֻלָּק, רַק עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ, כִּי הַדָּבָר שֶׁהוּא מְחֻלָּק אֵינוֹ אֶחָד שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ חֲלָקִים, אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא שָׁלֵם יֵשׁ בּוֹ אַחְדוּת, וְכָל עִנְיַן עֲבוֹדָה זֹאת בַּקָּרְבָּן הַזֶּה לְהוֹרוֹת עַל הָאַחְדוּת. וְכֵן בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל (שם, מו). כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁאָסוּר לְחַלֵּק הַקָּרְבָּן לִשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת, אוֹ שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל אוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי מְקוֹמוֹת, 1 דִּפְלוּגְתָא דְתַנָּאֵי הוּא בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים (פו, א), כָּל הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁיְּהֵא מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּן וַאֲכִילָתוֹ בְּעִנְיַן הָאַחְדוּת וְלֹא בְּעִנְיַן הַחִלּוּק. וְכֵן: שֶׂה תָמִים בֶּן שָׁנָה (שמות יב, ה), מִפְּנֵי כִּי בֶּן שָׁנָה הוּא אֶחָד בַּשָּׁנִים, וְאִם הָיָה ב' שָׁנִים הָיָה יוֹצֵא מִן הָאַחְדוּת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִמְשָׁךְ לְעִנְיַן הָאַחְדוּת. וְדַוְקָא שֶׂה וְלֹא עֵגֶל, כִּי שֶׂה לְדַקּוּתוֹ נֶחְשָׁב אֶחָד לְגַמְרֵי. אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה פרשה ד, ו): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל (ירמיהו נ, יז), לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה? מַה שֶּׂה אִם הוּא לוֹקֶה בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכֻלּוֹ מַרְגִּישׁ, אַף יִשְׂרָאֵל אֶחָד חוֹטֵא וְכֻלָּם מַרְגִּישִׁים, שֶׁהֲרֵי עָכָן הָיָה אֶחָד וְחָטָא וְכָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַרְגִּישִׁים. וּבֵאוּר הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי הַשֶּׂה לְדַקּוּת טִבְעוֹ וְאֵינוֹ בַּעַל חֹמֶר גַּס וְעָב, 2 כִּי דָּבָר שֶׁהוּא חָמְרִי כְּמוֹ הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר אוֹ הַדָּבָר שֶׁהוּא דּוֹמֶה לוֹ יֵשׁ בּוֹ עִנְיָן חָמְרִי, וְהַחֹמֶר מִתְחַלֵּק וְאֵין בּוֹ עִנְיַן הָאַחְדוּת, אֲבָל הַשֶּׂה טִבְעוֹ דַּק וְיֵשׁ לוֹ מֶזֶג דַּק אֵינוֹ חָמְרִי, לְכָךְ אִם נִלְקָה בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו כֻּלּוֹ מַרְגִּישׁ. וְכָךְ יִשְׂרָאֵל, בַּעֲבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִמַּדְרֵגַת הַחֹמֶר אֲבָל מַדְרֵגָתָם מַדְרֵגָה רוּחָנִית אֱלֹהִית, וּלְפִיכָךְ אֶחָד חוֹטֵא וְכֻלָּם לוֹקִים, כִּי הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת לֹא תִתְחַלֵּק, וְהַחִלּוּק הוּא מִצַּד הַחֹמֶר. וְזֶה שֶׁצִּוָּה שֶׁיִּהְיֶה הַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׂה תָמִים, כִּי הַתְּמִימוּת וְהַשְּׁלֵמוּת הוּא אַחְדוּת, כְּדִכְתִיב (שמות כו, ו): וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד, וּפֵרוּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר הָיָה שָׁלֵם אָז הָיָה נֶחְשָׁב אֶחָד, שֶׁהֲרֵי הַחֵלֶק אֵינוֹ שָׁלֵם וְאֵינוֹ אֶחָד, וְדָבָר זֶה מְבֹאָר. וּמִצְוָתוֹ בְּזָכָר (שם יב, ה) וְלֹא בִּנְקֵבָה, כִּי הָאַחְדוּת הוּא מִן 3 הַצּוּרָה* וְהַחִלּוּק הוּא מִן הַחֹמֶר, וְדָבָר זֶה מְבֹאָר. וּמִפְּנֵי שֶׁהַזָּכָר יוֹתֵר נֶחְשָׁב צוּרָה מִן הַחֹמֶר, לְכָךְ הַפֶּסַח אֵינוֹ בָּא רַק מִן הַזְּכָרִים.
____________________________

גבורות השם (75)

בשביל הנשמה

46 - פרק ס' חלק א'

47 - פרק ס' חלק ב'

48 - לימוד שבועי באמונה כ"ה תמוז - ב אב תשע"ו

טען עוד

העובדה שהקב"ה בחר רק באומה אחת מכל האומות מלמדת שהקב"ה אחד ויחיד, כי מי שהוא אחד ויחיד בוחר רק באומה אחת ולא בכלל האומות. אחדותו ויחידותו מחייבות שיהיה לו עם מיוחד, שאם אינו אחד ויחיד לא היה בוחר באומה יחידה. עבודת קרבן הפסח היא מאומה יחידה למי שהוא אחד ויחיד, לכן כל פרטי הלכות עבודת הפסח מורים על אחדות.
המצווה בקרבן הפסח היא לאוכלו כשהוא צלוי ראשו על כרעיו ועל קרבו, כי לא ראוי שקרבן זה יהיה מחולק אלא בשלמות, ראשו כרעיו וקרבו. הטעם הוא שדבר מחולק אינו אחד, שהרי יש בו חלקים, ואילו בדבר שלם יש אחדות, וכל עניין העבודה בקרבן הפסח הוא להורות על האחדות. גם הציווי: בבית אחד יאכל, כלומר האיסור לחלק את הקרבן לשתי חבורות או לאוכלו בשני מקומות, שכן 1 נחלקו תנאים בדבר זה האם האיסור על שתי חבורות או שני מקומות, כדי שיהיה מעשה הקרבן ואכילתו באחדות ולא בחלוקה. זהו גם טעם הציווי שהקרבן יהיה שה תמים בן שנה, כי בן שנה מורה על האחדות, שהוא בן שנה אחת, אבל אם היה בן שנתיים לא היה מורה על האחדות. ודוקא שה ולא עגל, כי השה מפני שהוא דק נחשב יותר לאחד, כמו שדרשו חכמים: שה פזורה ישראל, למה נמשלו ישראל לשה? כמו שהשה כשהוא לוקה באחד מאיבריו כל גופו מרגיש, אף ישראל כאשר אחד מהם חוטא כולם מרגישים, שהרי עכן חטא וכל ישראל הרגישו. ביאור דבריהם: השה דק בטבעו ואינו בעל חומר גס ועבה, 2 בניגוד לשור והחמור והדומה להם שהם גסי החומר מפני שהם חומריים, והחומר מתחלק ואין בו אחדות. השה מפני דקות חומרו אינו חומרי, לכן כאשר לוקה אחד מאיבריו כל הגוף מרגיש, וכך ישראל, מפני שבטבעם רחוקים מהחומריות והם בעלי מעלה רוחנית אלוקית, לכן כאשר אחד חוטא כולם לוקים, כי מעלה רוחנית אינה ניתנת לחלוקה, כיון שהחלוקה היא רק לדבר חומרי. על כן ציווה הקב"ה לקחת שה תמים, כי התמימות היא שלמות והיא האחדות, כמו שנאמר: והיה המשכן אחד, שמשמעותו כאשר המשכן שלם אז הוא נחשב לאחד, שהרי החלק אינו שלם ואינו אחד, ודבר זה ברור. מצוות קרבן פסח שיהיה זכר ולא נקבה, כי האחדות מקורה 3 בצורה והחלוקה מהחומר, והזכר נחשב לצורה והאשה לחומר, על כן הקרבן בא מן הזכרים.
[ הַצּוּרָה – התוכן המיוחד.]

ביאורים
במנחה של שבת אנו אומרים 'אתה אחד ושמך אחד', 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' – לא מדובר על צירוף מקרים סתמי של המילה אחד. ההתאמה המספרית בין ישראל, כאומה אחת ויחידה בעולם, לבין ה', הבורא האחד והיחיד, מלמדת אותנו על הקשר ההדוק בין ישראל לאביהם שבשמים. מכוח החיבור שלנו אל ה' נצטווינו בעבודת קרבן הפסח ופרטיו, כפי שהמהר"ל מאריך לבאר את גילוי האחדות הרוחנית בכל פרט מהלכות הפסח. מבין הלכות הפסח אנו מצווים לאכול את הקרבן בחבורה אחת ובמקום אחד, וכן לצלות את הקרבן בשלמות, מבלי לנתח אותו לחלקים שונים. הלכות רבות אלה באות ללמד אותנו רעיון עמוק ושורשי.
בהקרבת הפסח במצרים גילה עם ישראל לעולם שיש מנהיג אחד, המנהיג את כל מערכות הטבע בכפיפה אחת. דווקא אחדות זו היא שיכלה לגאול את ישראל ממצרים, כפי שיסביר המהר"ל בהמשך על הרמות השונות שבגילוי אחדות זו. בחירת ישראל לעם ה', אשר התחילה בגאולת מצרים, איננה אירוע חד פעמי, אלא היא נמשכת לכל הגאולות שיבואו אחריה. כדי שעם ישראל יצליח לשמור על מדרגת החירות שלה זכה, עליו להקפיד באופן תמידי על כל המצוות שבהן צוו אז, שביניהן כל הלכות קרבן הפסח ופרטי אכילתו.

הרחבות
 למרות המחלוקות, עם ישראל מאוחד
וְזֹאת הָעֲבוֹדָה הִיא עֲבוֹדָה מֵאֻמָּה יְחִידָה, לְמִי שֶׁהוּא אֶחָד. מדברי המהר"ל נראה שעם ישראל הוא עם מאוחד, אך כידוע במהלך הדורות רבו המחלוקות והפילוגים בעם ישראל. כיצד אפשר ליישב את דבריו של המהר"ל עם המציאות?
בספרו 'נצח ישראל' מבאר זאת המהר"ל בעצמו: "ישראל הם עם אחד מה שלא תמצא בשום אומה, והשטן הוא מגרה בהם להפרידם ולחלקם" [נצח ישראל כה]. דווקא משום שהאחדות היא מעלה עליונה של ישראל, השטן מתגרה בהם בנקודה הזאת. מדרגתם הגבוהה מביאה אותם לידי מחלוקת.
בהמשך דבריו מונה המהר"ל סיבה נוספת לכך שבעם ישראל ישנן מחלוקות רבות: "החשוב מצד טבע עצמו יבקש המעלה" [שם]. אנשים בלי שאיפות גדולות אינם נלחמים, שהרי אין להם על מה להילחם. דווקא אנשי מעלה, אנשים החיים עם תחושת שליחות ומגמה, עלולים לעִתים להקפיד ולהילחם על עקרונותיהם יותר מאחרים. זו הסיבה שדווקא בעם ישראל, עם שיש לו שליחות ומגמה, יש הרבה מחלוקות ופירודים.

 אי אפשר לחלק גוף חי
מַדְרֵגָתָם מַדְרֵגָה רוּחָנִית אֱלֹהִית, וּלְפִיכָךְ אֶחָד חוֹטֵא וְכֻלָּם לוֹקִים. בגוף חי, כאשר איבר אחד חולה – כל הגוף מרגיש, אפילו אם מדובר באיבר קטן, כמו שן או זרת. כך הדבר גם בעם ישראל. כיוון שכולו כגוף אחד חי, כאשר אפילו אדם אחד חוטא – כולם לוקים.
עיקרון זה, כותב הרב צבי יהודה קוק , נכון גם לגבי תורת ישראל וארץ ישראל. תורת ישראל אינה נתונה לחלוקה, כיוון שהיא תורה חיה: "(כאשר) תורת ה' תמימה, שלמה וחיונית, אז היא משיבת נפש. דבר חי אינו ניתן לניתוח, ורק בשלמותו הוא מחיה ומשיב נפש" [שיחות הרב צבי יהודה, שמות, 276]. גם אודות ארץ ישראל כותב הרב צבי יהודה דברים דומים: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים – זה ארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארץ החיים, מקור החיים... מציאות של חיים אינה ניתנת לחלוקה... בחיוניות אין וויתורים!" [שיחות הרב צבי יהודה ארץ ישראל 26].