לימוד שבועי באמונה ג' טבת - ט' טבת תשע"ז | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תפילה

קטגוריה משנית

197

17 דק' קריאה

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כ"ד
משנה: ג' טבת התשע"ז

חייב אדם לברך על הרעה
וְלָזֶה יִהְיֶה מִבְחַר הַתְּפִלָּה מַה שֶּׁהָיָה מִתְפַּלֵּל הֶחָכָם וְאוֹמֵר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עֲשֵׂה רְצוֹנְךָ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְתֵן נַחַת רוּחַ לִירֵאֶיךָ מִתַּחַת וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה [ברכות כט, ב], אָמַר שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ בַּשָּׁמַיִם בְּעִנְיָן* שֶׁיִּהְיֶה נַחַת רוּחַ מִתַּחַת לְיִרְאֵי ה', וְזֶה שֶׁיְּשַׁדֵּד* הַמַּעֲרֶכֶת לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה מֵעַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ בְּעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כֹּחַ לִינָּצֵל מִצָּרָתָם, וְאַחַר כָּךְ אָמַר וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה, כְּלוֹמַר וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ אַל תֵּפֶן לִדְבָרַי וְלֹא לְבַקָּשָׁתִי לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁלִּבִּי חָפֵץ אוֹ מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹאֵל, שֶׁפְּעָמִים הַרְבֵּה אֲנִי מְבַקֵּשׁ וּמִתְפַּלֵּל עַל דָּבָר שֶׁהוּא רַע לִי, לְפִי שֶׁאֲנִי מְדַמֶּה וְחוֹשֵׁב שֶׁהוּא טוֹב, וְאַתָּה הוּא הַיּוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמֶּנִּי אִם הַדָּבָר הַהוּא טוֹב אֵלַי אוֹ רַע, וְעַל כֵּן אַתָּה תִּבְחַר וְלֹא אֲנִי, עֲשֵׂה מַה שֶּׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא טוֹב, וְזֶהוּ וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה, לֹא מַה שֶּׁהוּא טוֹב בְּעֵינַי. וּבַעֲבוּר זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה [משנה ברכות ט, ה], לְפִי שֶׁבְּחִינַת הַטּוֹב* הוּא אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לֹא אֶל הָאָדָם, שֶׁעַל ה' לִבְחֹר דֶּרֶךְ הַטּוֹב וְהַיְשׁוּעָה אֶל הָאָדָם, אֲבָל הָאָדָם אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת אֶלָּא לְבָרֵךְ הַשֵּׁם תָּמִיד, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד [תהילים ג, ט]: "לַה' הַיְשׁוּעָה", כְּלוֹמַר עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ הוּא בְּחִירַת דֶּרֶךְ הַיְשׁוּעָה וְלֹא עַל הָאָדָם, וּמַה שֶּׁמֻּטָּל עַל הָאָדָם הוּא לְבָרֵךְ אֶת ה' תָּמִיד עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה וְיַכִּיר שֶׁהַכֹּל הוּא לְטוֹב לוֹ, וְזֶהוּ: "עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶלָה".

יותר ראוי להתפלל בדברים כלליים
וּבַעֲבוּר זֶה הָיְתָה הַתְּפִלָּה הַיּוֹתֵר רְאוּיָה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַקֵּשׁ רְצוֹנוֹ בִּדְבָרִים כְּלָלִיִּים לֹא בִּדְבָרִים מֻגְבָּלִים פְּרָטִיִּים וְדֶרֶךְ מְיֻחָד, שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל בְּדֶרֶךְ מְיֻחָד וּדְבָרִים פְּרָטִיִּים הִנֵּה הוּא כְּאִלּוּ רוֹצֶה לְהַכְרִיחַ הָרָצוֹן הָאֱלֹהִי לְמַה שֶּׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה בּוֹ וּבוֹחֵר, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַכְרִיחַ דַּעְתּוֹ לָרָצוֹן הָאֱלֹהִי, וְזֶה כְּאִלּוּ מֵטִיל דֹּפִי בִּידִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וִיכָלְתּוֹ, כְּאִלּוּ אֵין בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתוֹ אֶלָּא הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא בּוֹחֵר לְעַצְמוֹ, וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אָמַר הַמְשׁוֹרֵר "אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי* נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי" [תהילים סב, ו], כְּלוֹמַר כְּשֶׁתִּתְפַּלְּלִי לִפְנֵי בָּשָׂר וָדָם אַתְּ צְרִיכָה לְפָרֵשׁ בַּקָּשָׁתֵךְ וְהַדֶּרֶךְ שֶׁאַתְּ בּוֹחֶרֶת בּוֹ לְהַגִּיעַ אֶל מְבֻקָּשֵׁךְ, שֶׁבְּזוּלַת זֶה לֹא יֵדַע מַה שֶּׁבְּלִבֵּךְ וּמַה שֶּׁאַתְּ צְרִיכָה וּמַה הוּא הַטּוֹב וְהַמּוֹעִיל אֵלַיִךְ, אַךְ כְּשֶׁאַתְּ מִתְפַּלֶּלֶת לִפְנֵי הָאֱלֹהִים אַל תְּפָרְשִׁי בַּקָּשָׁתֵךְ, אֶלָּא דֹּמִּי נַפְשִׁי לְפָנָיו וְלֹא תִבְחֲרִי אֶת הַדֶּרֶךְ לְהַצָּלָתֵךְ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהַמּוֹעִיל אֵלַיִךְ יוֹתֵר מִמֵּךְ, וְזֶהוּ כִּי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי אוֹ מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ הַיְשׁוּעָה אוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁתִּשְׁלַם בּוֹ הַתִּקְוָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, שֶׁפְּעָמִים אֶחְשֹׁב אֲנִי דֶּרֶךְ לְעַצְמִי לְהַשִּׂיג כָּבוֹד אוֹ מַעֲלָה מָה אוֹ הַצָּלָה וְיִהְיֶה הַהֶפֶךְ, וְלָזֶה רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בְּמִלּוֹת כּוֹלְלוֹת וּלְהַשְׁלִיךְ יְהָבֵךְ עָלָיו, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר אַחַר שֶׁאָמַר "וְהִתְעַנַּג עַל ה'", אָמַר: "גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה" [תהילים לז, ד-ה] הַטּוֹב וְהַמּוֹעִיל אֵלֶיךָ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִבְחֹר דֶּרֶךְ הַטּוֹב אוֹ הַכָּבוֹד אוֹ הַיְשׁוּעָה יוֹתֵר מִמְּךָ, וְזֶה שֶׁאָמַר גַּם כֵּן: "עַל אֱלֹהִים יִשְׁעִי וּכְבוֹדִי" [תהילים סב, ח], כְּלוֹמַר עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר "אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי", לְפִי שֶׁעָלָיו לִבְחֹר לִי מַה שֶּׁהוּא יֶשַׁע אֵלַי אוֹ רֶוַח וְהַצָּלָה אוֹ כָּבוֹד, שֶׁאֲנִי לֹא אֵדַע לְשַׁעֵר זֶה, אֶלָּא אֲנִי מֵשִׂים מִבְטַחִי בּוֹ שֶׁהוּא יִבְחַר לִי מַה שֶּׁהוּא טוֹב וְנָכוֹן וְנָאוֹת לִי, וְזֶהוּ שֶׁסִּיֵּם: "צוּר עֻזִּי מַחְסִי בֵּאלֹהִים", וְיַסְפִּיק זֶה הַדִּבּוּר בַּתְּפִלָּה:
____________________________________
בְּעִנְיָן – באופן. שֶׁיְּשַׁדֵּד – ישנה את הסדר הרגיל. שֶׁבְּחִינַת הַטּוֹב – לבחון ולבדוק מהו הטוב עבור האדם. דּוֹמִּי – שיתקי.

ביאורים
הגמרא [ברכות כט:] מביאה מקרה שבו אדם הולך במקום סכנה והוא חושש לעצור ולהתפלל שמונה עשרה. דינו הוא שיתפלל תפילה קצרה. שיטת רבי אליעזר בנוסח התפילה הקצרה היא: "עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה' שומע תפילה".
שלושה חלקים לתפילה זו. בחלק הראשון אנו מבקשים שהקב"ה ייטיב עִמנו, שהרי רצונו של הטוב להיטיב. בחלק השני אנו מבקשים שאותו טוב אלוהי גם יעשה לנו נחת רוח ושמחה. שהרי ייתכן שהטוב המוחלט לא תמיד נעים לנו, משום שטוב אלוהי הוא מושג אוביקטיבי. לכן אנו מבקשים שהטוב גם יֶעֱרַב ויעשה לנו נחת רוח. בחלק השלישי אנו חוזרים לבקש שהעיקר יהיה רצון ה', הטוב המוחלט, ולא רק שנרגיש נחת רוח. בזה מבואר שרבי אליעזר תיקן לבקש בתפילה שהקב"ה יבחר מה לעשות ולא אנחנו.
אפשר לראות בשלושת החלקים השונים של התפילה ביטוי משתנה בהדרגה: שמים, יראיך, בעיניך. בתחילה אנו מבקשים על הרצון השמימי של ה' שהוא הטוב המוחלט. בהמשך אנו מתפללים עלינו, שיהיה הטוב גם נעים ליראי ה'. לבסוף הביטוי הוא 'עיניים': עיניים מבטאות השגחה, הסתכלות, בעיניים יש ראיה לרחוק וגם לקרוב. לכן בסיכום התפילה אנו מבקשים שההשגחה על העולם תהיה ברחמים. בלי לסור מהמטרה, אך גם בלי התעלמות מעובדי ה' ויראיו, זו המדרֵגה השלישית.
לכן יותר מדויק להתפלל ולבקש על הטוב הכללי שלו אנו מצפים. שהרי זו המטרה ואליה אנחנו שואפים. תפילה על דבר מסוים לא משאירה כביכול מקום פנוי לקב"ה להעניק לנו את מה שבאמת טוב לנו.
אנו מתפללים מתוך ענווה, ומבקשים מה' שימלא משאלות ליבנו, כך התפילה מבטאת תנועה של כיסופים ותחינה. לא מגיעים לה' עם פתרונות ורעיונות איך לעשות את הטוב, משום שבזה יש הטלת דופי בה' וביכולתו. בפסוק נאמר: "לַה' הַיְשׁוּעָה", אנו סומכים עליו שהוא יבחר את הדרך להושיע אותנו. "עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶלָה" – לנו נשאר רק להודות לו ולברכו.

הרחבות
• עשה רצונו כרצונך
שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ בַּשָּׁמַיִם בְּעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה נַחַת רוּחַ מִתַּחַת לְיִרְאֵי ה'. רבי יוסף אלבו אומר כי יש להתפלל במילים המורות על כך שה' יעשה את רצונו (של הקב"ה) ולא רק כפי בקשתנו, ובאופן זה בודאי יזכה האדם לטוב. הרב חיים כהן 'החלבן' מסביר את מקומו של הרצון בתפילה:
"התפילה היא עבודה שבלב, והיינו ברצון. לפיכך עיקר הממשות של התפילה תלוי בהתקשרות האדם אל ההויה של רצונו הפנימי . ככל שיתמלא האדם ויתעשר בחיי רצונו, כן תתמלא התפילה בממשות ומשמעות. ואילו ככל שירחק מאור חיי רצונו, כן תתרחק התפילה מהלב, וכל מהותה ופעולתה תהיה מטושטשת וחסרת רגש וחיים". ממשיך החלבן ומבאר: התפילה פועלת בעולם מצד מציאותו של הרצון, כמו שהידיים והרגליים מניעים את גוף האדם כך הרצון מניע את לב האדם, ואת לב העולם לאותם עניינים הנזכרים בתפילה.
"התפילה מלשון קשר כפתיל מאחדת את רצון האדם ברצון יוצרו ומדביקה אותם להיות אחד ממש. כך מתעצם רצונו של האדם כרצון יוצרו ומתמלא עז וגבורה חיים ברכה וכבוד הבאים ממקור הרצון העליון מאור רצון חי העולמים". [טללי חיים, ויחד לבבנו, עמ' רסב].

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ר' נחמן מברסלב חלק א'
משנה: ד' טבת התשע"ז

היום ומחר ננסה להעמיק בכמה ציטוטים מרבי נחמן (חלקם מהמובא אתמול), ועל ידם ננסה להבין מעט את השקפתו של רבי נחמן לגבי התפילה.
נחלק את הלימוד לשלשה שלבים:
א. לנסות להבין מה אופיה של התפילה לפי רבי נחמן. כיצד היא נראית ומה הם התכנים שבהם היא אמורה לעסוק.
ב. להבין מה מטרתה של התפילה במשנתו.
ג. להבין את השורשים ה"פילוסופיים" של גישתו.
כמובן שאת שלושת השלבים הללו נצטרך לעשות בצורה תמציתית ויש עוד הרבה מה להעמיק, הדברים ארוכים ועמוקים לאין שיעור.
א. אופיה של תפילה

"הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה עֶלְיוֹנָה מִן הַכּל, דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּקָרְבֵהוּ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת"
"טוֹב מְאד מִי שֶׁיָּכוֹל לִשְׁפּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו כִּי הֲלא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּבָר קְרָאָנוּ בָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים י"ד) : "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלהֵיכֶם" עַל כֵּן טוֹב מְאד לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ וְצַעֲרוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּבֵן שֶׁקּוֹבֵל לִפְנֵי אָבִיו בִּתְנוּעוֹת שֶׁל חֵן וְרַחֲמִים (שֶׁקּוֹרִין פְּיֶעסְטִין) וְאַף אִם נִדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁלְּפִי מַעֲשָׂיו אֵינוֹ כְּבֵן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עִם כָּל זֶה הֲלא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קְרָאָנוּ בָּנִים כַּנַּ"ל"

בשני הקטעים הנ"ל אנו מוצאים תפילה נפשית רגשית, היחס שלנו עם השם יתברך משול להרבה מערכות יחסים כעבד ואדון, כדוד ורעיה, וכאן אנו מוצאים הדגשה יתירה על היחס של אב ובן.
התפילה היא זמן של התלהטות הרגש והגעגוע מתוך תחושה של תלות מוחלטת בהשם יתברך, כבן שנתלה באביו ומתוך תחושה של אהבה רבה, וכפי שעולה משני הקטעים הבאים:

"אָמַר שֶׁעִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּשְׁלֵמוּת הוּא כְּשֶׁיְּפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ כָּל כָּךְ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ מְאד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁכִּמְעַט יִגְוַע חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁלּא תִּהְיֶה נִשְׁמָתוֹ קְשׁוּרָה בְּגוּפוֹ כִּי אִם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה מֵעצֶם צַעֲרוֹ וְגַעְגּוּעוֹ וְכִסּוּפָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת"

אנו רואים כאן געגועים וכיסופים, ובקטע הבא תלות:

"אָמַר צָרִיךְ כָּל אָדָם לִצְעק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִשָּׂא לִבּוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ הוּא בְּאֶמְצַע הַיָּם תָּלוּי עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה וְרוּחַ סְעָרָה סוֹעֵר עַד לֵב הַשָּׁמַיִם עַד שֶׁאֵין יוֹדְעִין מַה לַּעֲשׂוֹת וְכִמְעַט שֶׁאֵין פְּנַאי אֲפִלּוּ לִצְעק אֲבָל בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי אֵין לוֹ עֵצָה לִמְנוֹס כִּי אִם לִשָּׂא עֵינָיו וְלִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִצְעק אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְכָךְ צְרִיכִין בְּכָל עֵת לְהִתְבּוֹדֵד וְלִצְעק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי הָאָדָם בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה מְאד בְּזֶה הָעוֹלָם כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בְּנַפְשׁוֹ"

לסיכום אנו רואים כי לתפילה על פי רבי נחמן יש אופי מאוד אישי ורגשי מלא בכיסופי אהבה וגעגועים אך גם מלא בכנות ופשטות, וכפי שעולה גם מן הקטע הבא:

"צָרִיךְ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַל כָּל מַה שֶּׁיֶּחְסַר לוֹ בְּכָל עֵת, הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה חַס וְשָׁלוֹם, בְּבֵיתוֹ וְצָרִיךְ רְפוּאָה וְכוּ', עַל כֻּלָּם יִהְיֶה עִקַּר עֲצָתוֹ רַק לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ר' נחמן מברסלב חלק ב'
משנה: ה' טבת התשע"ז

אתמול עסקנו בתיאור דמותה של עבודת התפילה לפי רבי נחמן, היום ננסה להעמיק ולראות את השורשים וההשקפות שמהם נולד אופיה תפילה זו.
ב. מטרת התפילה
וודאי שרבי נחמן רואה בתפילה השתדלות ראויה ופועלת, וכך הוא אומר ב'השתפכות הנפש':

"וְיַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא טוֹב לַכּל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב טוֹב ה' לַכּל, הַיְנוּ לְכָל הַדְּבָרִים הֵן לִרְפוּאָה הֵן לְפַרְנָסָה הֵן לְכָל הַדְּבָרִים, כְּשֶׁמַּאֲמִין כָּךְ, בְּוַדַּאי יִהְיֶה עִקַּר הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ בָּתַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלא יִרְדּף אַחַר תַּחְבּוּלוֹת רַבּוֹת, כִּי רֻבָּם אֵינָם מוֹעִילִים כְּלוּם וּמְעַט דִּמְעַט הַמּוֹעִילִים אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְמָצְאָם אֲבָל לִקְרא לְהַקָּדושׁ-בָּרוּךְ-הוּא זֶה טוֹב וּמוֹעִיל לְכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם וְזֶה יָכוֹל לִמְצא תָּמִיד כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בַּנִּמְצָא תָּמִיד"

אולם מעבר לפעולת התפילה שוודאי היא ענין מרכזי בדברי רבי נחמן, ישנה בחינה נוספת והיא פעולת התפילה על האדם והתחושות שהיא באה לפתח ולבסס בנפש האדם וכפי שכתוב משמו:

"אָמַר כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה הוּא דְּבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

כאשר כל דבר שקורה לאדם, כל מאורע שעובר עליו וכל תחושה או געגוע שהוא מרגיש, ההופך לנושא לשיחה עם השם יתברך, כפי שרבי נחמן מדריך לעשות ב"התבודדות", כל חייו של אדם הופכים לרצף של התקשרות ודביקות עם השם יתברך.
אולם יש לשוב ולהדגיש, את אופי הקשר שנוצר, הקשר הוא קשר של אב ובן, קשר של הרגשת תלות, דומה לתחושה שעולה מפרקים רבים בתהילים: "כגמל עלי אמו" (תהלים קל"א) "ואני בער וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (תהלים ע"ג):

{א} לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר, יְהוָה חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע: {ב} אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי, בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק: {ג} אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ, וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה: {ד} כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי, הֵן יְהוָה יָדַעְתָּ כֻלָּהּ: {ה} אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה: {ו} פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי, נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ: {ז} אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: {ח} אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: {ט} אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: {י} גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ:
(תהלים קל"ט)

לסיכום: מטרת התפילה לפי רבי נחמן, מעבר לנסיון לפעול על ידה, היא הדביקות השלימה בהשם.
אולם יכול לשאול השואל, כיצד גישה זו מסתדרת עם היסוד הגדול שהאדם הוא יצור אחראי עם בחירה שאמור לקחת אחריות על עצמו? מדוע אדם צריך לפתח כל כך את התלות שלו בהשם? לכאורה ניתן היה לומר שאדרבה - הקדוש ברוך הוא נתן לאדם בחירה חופשית על מנת שישתמש בה ועל האדם לפעול על מנת לרומם את העולם ואת עצמו!
ידוע גם שלפי הרמח"ל כל מטרת הבחירה החופשית היא כדי שתהיה לאדם התחושה שהוא פעל בעצמו את היותו טוב שאז ישמח בזה יותר?
על כך נראה אי"ה מחר בחלק השלישי שיעסוק ביסודות הפילוסופיים של שיטת רבי נחמן.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ר' נחמן מברסלב חלק ג'
משנה: ו' טבת התשע"ז

אתמול סיימנו בשאלה, כיצד מסתדרת הגישה של רבי נחמן שעל האדם להתפלל להשם יתברך על כל דבר בחייו, ולכאורה בכך הוא מסיר מעצמו את האחריות להיות אקטיבי ולפעול בעולם, עם העיקרון של הבחירה החופשית הנותנת לאדם אוטונומיה, ומטילה עליו אחריות כבדה למעשיו ותוצאותיהם?
על כך ניתן לענות בשני אופנים:
א. באופן הפשוט יותר ניתן לטעון שעצם המצב הנפשי שהתפילה (על פי ר' נחמן) שמעמידה את האדם, כאדם מלא בענווה והתבטלות כלפי העוצמה האלוקית, הופכת אותו לאדם טוב יותר. הוויתור המוחלט על האני וה"כוחי ועוצם ידי" הוא מצב שמעדן את האדם ואת מידותיו מאוד מאוד.
ניתן להאריך בתיאור הדמות הנעלה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה רוחנית, שמתעצבת מתוך החיים המלאים שיחה מתמדת עם בורא עולם מתוך הכרה בשלטונו המוחלט. (וכפי שידוע מסיפור חייהם של זקני חסידי ברסלב) משום כך באמת יש פה עבודה אקטיבית מאוד מאוד, אם לא במישור המעשי אז לכל הפחות במישור הנפשי.
אולם עדיין איננו עונים על עומק השאלה - מהו באמת היחס שבין ההישענות על השם והידיעה שאין עוד מלבדו, שלכאורה כוללות גם את המרחב של הבחירה החופשית האנושית (כפי שהסברנו שצריך לבחור להתפלל ולהביא את עצמי למצב של ענוה והתבטלות), לבין חופש הבחירה והאחריות הכרוכה בו.
ב. על כך נעיין נא בקטע המופלא והעמוק הבא:

"כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ. וְאִם לא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ? וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי (העולם הגשמי מתואר כאן כנקודת אמצע על עיגול גדול, תיאור זה לקוח מקבלת האר"י הקדוש, המתאר בצורה מטפורית את הוצאת העולם מן העולם העליון ביותר עד העולם השפל ביותר), כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ. וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְרא אֶת הָעוֹלָם לא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּל אֵין סוֹף, עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי וּבְתוֹך הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים בִּתְחִלָּתוֹ)"

עד כאן יש תיאור קבלי (תיאור זה מקורו בכתב האר"י והוא מוסכם בעולם הקבלה) של הצמצום, אך מכאן ואילך באה מחשבתו המחודשת של רבי נחמן:

"וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ''ל, וְזֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא, כִּי צָרִיך לוֹמַר בּוֹ שְׁנֵי הֲפָכִים, יֵשׁ וָאַיִן, כִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם שֶׁכִּבְיָכוֹל צִמְצֵם אֱלקוּתוֹ מִשָּׁם וְאֵין שָׁם אֱלקוּת כִּבְיָכוֹל, כִּי אִם לא כֵן אֵינוֹ פָּנוּי, וְהַכּל אֵין סוֹף, וְאֵין מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּלָל; אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּוַדַּאי אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן אֱלקוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, עַד לֶעָתִיד לָבוֹא"

זאת אומרת שהעולם שלנו מתקיים בשני מישורים מקבילים שהם אכן פרדוקסלים. מצד אחד העולם כולו אלוקות וכל מה שקורה נעשה על פי רצון השם. מצד שני יש "חלל" פנוי מהאלוקות כביכול, שבו אפשר ואף צריך לפעול, והאחריות על מה שקורה שם היא על בני האדם הפועלים שם בלבד.
אם שני הדברים נכונים הרי שהאדם יכול לבחור היכן "לשים" את עצמו, האם הוא בוחר לראות את עצמו כחלק מהמרחב האלוקי, כאשר כל מציאותו היא בעצם רצון השם בלבד - עמדה נפשית וגישה מעשית זו נולדת על ידי השלכה עצמית גמורה על השם יתברך. ואפשר אף לפעול בתוך המרחב הבחירי, המלא באחריות ועשיה.
שתי נקודות חשוב להדגיש לסיום ענין זה:
א. אפשר לחיות בשני המרחבים שהזכרנו או אף לשלב ביניהם, אך יש להיות כנה ואמיתי, אני לא יכול לסמוך על השם כשנוח לי ולהקל מעלי את האחריות, אך מאידך לייחס את ההצלחות שלי לעצמי באופן מוחלט, או להשתדל בתחבולות מעשיות ומציאותיות מעבר לרגיל כשיש משהו שאני מאוד מעוניין להצליח בו.
ב. באיזשהו מקום כל מי שחי על פי תורה חי במידה מסוימת עם שילוב בו זמני של שתי הגישות, וכל ההבדלים בין הזרמים ביהדות הם בעיקר במינונים, ואף בשם רבי נחמן אמרו שהבחירה החופשית היא כפשוטו ממש, זאת אומרת: רוצה יעשה לא רוצה לא יעשה. וכמובן שכל מתנגד או ליטאי גם הוא מתפלל שהשם יפתח לבו בתורתו אפילו שזה חלק מהמרחב המובהק של הבחירה החופשית, שכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ניתן לומר שיש להשתדל בענייני עבודת ה' כאילו אין גזירה עליונה והכל תלוי בבחירה, ולאחר שהצלחנו ב"ה בהשתדלות שלנו, להכיר בכך שעלינו להודות לה' ולהתפלל אליו כי הכל בגזירתו.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: בעל התניא חלק א'
משנה: ז' טבת התשע"ז

בימים האחרונים נגענו מעט בעניינה של התפילה לפי ר' נחמן. היום נעבור בעזרת ה' לשיטתו של האדמו"ר הזקן – בעל התניא. בעוד שאצל רבי נחמן התפילה היא בעיקר רגשית ומלאה בגעגועים והשתוקקות, הרי שאצל חב"ד מדובר בחוויה שכלית. אך יש להדגיש, מדובר בהחלט בחוויה, אולי אף חוויה סוערת, אך שכלית בעיקרה! נתאר "איך זה עובד" לשיטת האדמו"ר הזקן באמצעות קטע מספר התניא:

"וביאור הענין, כי הנה השכל שבנפש המשכלת, שהוא המשכיל כל דבר, נקרא בשם חכמה, כ"ח מ"ה. (כאן כוונת המושג 'חכמה' הוא הרעיון הראשוני שעולה בדעתו של האדם) וכשמוציא כוחו אל הפועל, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו, נקרא בינה (זאת אומרת שמעיין ברעיון שעלה בדעתו והוא מדייק אותו , מנסחו כראוי ומגדיר אותו היטב) והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו".

עד כאן האדמו"ר הזקן מתאר תהליך של חשיבה שנכון לכל מחשבה ולימוד שהם. ראשית עולה רעיון, ואחר כך מעיינים בו היטב. המשך התהליך הוא שהלב נמשך אחרי המסקנות של המחשבה.
לדוגמא: אם אני שם לב שמישהו רימה אותי וגרם לי להפסד, בשלב ראשון אחרי שדבר זה מתברר לי אני מברר היטב בדעתי - מה הוא חשב? מה הוא רצה להרוויח? כיצד עשה זאת? ככל שאני מרבה מחשבות בכיוון זה, לאט לאט הן "זוחלות וגולשות" לכיוון הלב ורגשות של כעס הולכים וגואים בי. אם כך הדבר במחשבות של כעס, בוודאי שגם במחשבות של אהבה וחיבה הלב נמשך אחרי המחשבה השכלית.
עכשיו האדמו"ר הזקן ממשיך את הרעיון, אולם הוא מתאר את התהליך לא בכעס או אהבה שבין בני אדם, אלא ביחס למחשבה על האלוקות.

"כי השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה', איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב (איך הוא ממלא את כל העולמות וסובב את כל העולמות והכל לפניו חשוב כאין) נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו. ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא"
(תניא פרק ג')

עד כאן תיארנו את קצה-קצהו של תהליך ה"התבוננות" החבד"י (שהוא נושא מרכזי מאוד בחשיבה החבד"ית, ונידון באריכות ובסוגי התבוננות שונים, וממילא סוגי יראה ואהבה שונים הנולדים מהם, עד כדי דקויות על דקויות של תחושות נפשיות) אולם טרם נגענו בנושא התפילה.
כעת נראה כי עיקר עניינה של התפילה בחב"ד הוא תהליך זה של ההתבוננות.
"...כמו בשעת קריאת שמע ותפילה, שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה (שעה שיש בה גילויים עליונים של האלוקות), וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקושר חכמה בינה ודעת (כל כוחות השכל) שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבליבו, לדבקה בו בקיום התורה ומצוותיה מאהבה"
(תניא, פרק יב)

פה האדמו"ר הזקן מגלה דעתו (כפי שמבואר בעוד מאמרים רבים שלו) כי התפילה היא היא הזמן המיועד להתבוננות שכלית במציאות האלוקית, במטרה לעורר את האהבה והיראה כראוי.
מחר נראה ציטוטים (אחדים מני רבים) כיצד האדמו"ר הזקן מפרט רעיון זה על סדר התפילה.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: בעל התניא חלק ב'
משנה: ח' טבת התשע"ז

אתמול עשינו "היכרות" עם תהליך ההתבוננות, היום נראה כיצד נראה כיצד הוא משולב במבנה התפילה:
"שטעם אמירת פסוקי דזמרה קודם קריאת שמע כי קריאת שמע ואהבת הוא מחמת התבוננות בפסוקי דזמרה שהוא ספור שבחיו של מקום יוצר משרתים ואשר משרתיו"
(תורה אור פרשת ויחי)

"ועל דרך זה תקנו פסוקי דזמרה להקדים שבחו של מקום כדי שיתפעל הלב. וכן יוצר אור וענין קדושת המלאכים איך כי והאופנים ברעש גדול כו' הכל הוא בבחינת ממטה למעלה, בבחינת רינה לצאת מנרתיק הגוף ולבושי נפש הבהמית כו', ואח"כ היא עבודת השמחה בגילוי אור אין סוף ברוך הוא ממש על נפשו בקריאת שמע וכו'"
(תורה אור, פרשת מקץ)

"לדבקה בו בקיום התורה ומצוותיה מאהבה, שזהו עניין המבואר בקריאת שמע דאורייתא. וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן, הן הכנה לקיום הקריאת שמע"
(תניא פרק י"ב)

העולה מקטעים אלו, שבעצם התפילה בנויה בצורה של סולם ששיאו הוא קריאת שמע שהיא המדרגה האחרונה לעלות אל העמידה מול השם ממש בתפילת שמונה עשרה.
ונבאר את התהליך ב- 4 שלבים:
1. פסוקי דזמרה : האדם ביום יום אינו נותן דעתו על גדלות הבורא, אלא על ענייניו היומיומיים. משום כך, אם באופן פתאומי יתחיל האדם לחשוב אודות מציאות הבורא, לא תוליד בו המחשבה שום התעוררות או התפעלות שכן הוא רחוק מדי מהנושא. משום כך תקנו חז"ל סולם שבו המדרגה הראשונה היא התבוננות בבריאה המהווה חלק נכבד מפסוקי דזמרה, כך הוא מתבונן בדברים פיזיים ומוחשיים – בבריאה, דברים הקרובים לעולמנו היום-יומי. כדי שיוכל לבוא לידי התפעלות מגדלות הבורא. וכלשון האדמו"ר הזקן לעיל: "לצאת מנרתיק הגוף ולבושי נפש הבהמית כו'" - היינו להתעלות מעל לעולם החולין.
2. ברכת יוצר : לאחר מכן כשהלב כבר יותר פתוח, מתעלים מגדלות הבורא כפי שהיא מתגלית בעולם הפיזי אל עבודתם העוצמתית של המלאכים - ברכת יוצר אשר בה אומרים פסוקים המתארים את האופנים וחיות הקודש.
3. כעת, כשהאדם כבר מלא יראה ואהבה נוכח עוצמתו האינסופית של השם יתברך, הוא מתמלא בהשתוקקות להתבטל אליו ולהבלע באורו, דבר המתבטא בייחוד השם בקריאת שמע המצהירה שהשם אחד בכל המציאות וכולה בטלה לאחדותו, ואף כל יהודי באופן אישי מקבל עליו למסור נפשו עבור ייחוד השם.
4. התוצאה של כל זה היא ההתייצבות מול השם בתפילת שמונה עשרה.

לסיכום: יש לשים לבנו כי ישנו צד שווה וצד שונה בין עבודת התפילה החב"דית ועבודת התפילה הברסלבית. אמנם התפילה הברסלבית היא תהליך נפשי בעיקרו והתפילה החב"דית היא תהליך שכלי שאמנם מוליד בסופו גם רגשי לב, אולם עלינו לשים לב כי אלה גם אלה נתרחקו מהתפיסה הפשוטה של תפילה כאמצעי שעיקרו להשיג מבוקש כלשהו כגון פרנסה או בריאות; שתי השיטות רואות בתפילה סוג של התקשרות להשם ולא של בקשות ממנו.
אף על פי שעלינו לנסות ולהבין לאן נעלמה ההשקפה הפשוטה (שרואים אותה היטב בתפילת שמונה עשרה) שתפילה נועדה כדי לבקש בקשות מהשם יתברך, הרי שכאשר מתבוננים מעט זה די מתבקש כאשר האדם בכל קטנותו עומד בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, האין סוף. במידה והוא אכן מצליח להרגיש שהוא עומד בפני האינסוף, הוא אמור לכאורה לשכוח למה בכלל הוא "הגיע לכאן" ולהתמקד בחוויה המטלטלת של הפגישה עם השם יתברך.
אין זה מעניינו של לימודנו היום מדוע למרות הכל התפילה בנויה סוף כל סוף מבקשות ספציפיות מאוד, אולם בקיצור נאמר, שגישה כללית בכל תחומי היהדות היא: לעולם הרוחניות והדביקות האלוקית אינה נשארת מנותקת ומרחפת, תמיד סופו של כל תהליך רוחני חייב להתבטא גם בעולם טוב ושלם יותר.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: בעל התניא חלק ג'
משנה: ט' טבת התשע"ז

לאחר שראינו את שיטת האדמו"ר הזקן בעניין התפילה וראינו את אופיה השכלי, נעמיק היום בתופעה שנולדה בדור שלאחר האדמו"ר הזקן - בימי הרבי האמצעי רבי דוב בער, תופעה שלכבודה הוא חיבר קונטרס בשם "קונטרס ההתפעלות". כמובן שאיננו מעוניינים במסגרת זו בפן ההיסטורי, אלא שעל ידה נעמוד ביתר דיוק על עבודת התפילה בחב"ד.
כיוון שהאדמו"ר הזקן הדריך (בניגוד לשיטות אחרות ביהדות) שכל התלהבות שאינה בנויה על התבוננות שכלית אינה אלא דמיון חולף, עם הדורות נוצר הרושם שכל התרגשות נפשית בתפילה היא דבר שלילי (אגב, הסוגיה שנעסוק בה היום נוגעת לסוגיה רחבה בקיום תורה ומצוות – מהו היחסה להנאה מעבודת ה '? האם זו בעיה או דווקא יתרון? האם עבודת ה' צריכה להיות דווקא מתוך התמסרות מוחלטת ללא תענוג עצמי או דווקא מתוך תענוג? באיזה מצב ההנאה מעבודת ה' כבר אינה טובה?).
אולם כדי להבין באמת את התפיסה הזו - שנוצרה בטעות, והאדמו"ר האמצעי בא לפרוך אותה - יש להבהיר כי שורשיה של תפיסה זו אינם נעוצים רק במשנתו של האדמו"ר הזקן אלא גם בתובנה אמיתית: כאשר אדם מתרגש ומתפעל מן הקשר עם השם יתברך בשעת התפילה, הדבר מסב לו עונג עמוק ונפלא שהוא לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, והוא עלול להתמכר לחוויה במקום לעבודת השם. התחושה היא שכאשר אדם מתחיל ליהנות אזי הוא בסכנה להפוך את התפילה לחוויה אגואיסטית ככל התאוות, וכפי שכותב בהקדמה לקונטרס:

"(שיש חסידים שהפנימו את הצורך בעבודה שכלית אוביקטיבית ללא נגיעות רגשיות) וזהו אצלו עיקר החסידות והקבלה בנפשו בהפעלות (זאת אומרת תחושת התפעלות נפשית) וכל שכן בלב (זאת אומרת אם הוא מרגיש ממש התרגשות) איסור גמור אצלו, עד שישאל ויבקש עצה איך לפטור (להפטר) מהתפעלות שנעשה פתאום בלי בחירה כי (בעיני החסידים הנ"ל) זהו נקרא הרגשת עצמו (בלשון ימינו: תחושת תענוג אגואיסטית) שזהו מן העוונות החמורין המאבדים הנפש כדרכי הישנים"

האדמו"ר האמצעי יצא נגד ההתרחקות מההתפעלות, אך אנו גם רואים שהאדמו"ר האמצעי עצמו נותן ביקורת לתפילה והתבוננות מתוך רצון לחוות את העוצמה שבהתפעלות:

"ה(מדריגה) א': הגרוע שבכולם הוא שכל עיקר חפצו אינו רק להיות מתפעל לבד ויהיה לו מזה חיות שזהו בערך המדרגה הפחותה מכולם...
מדרגה הא׳ הנ״ל מה שאינו חפץ רק בהתפעלות בלתי התבוננות באלקים כלל זהו קרוב לאש זרה"
אך יחד עם זאת, ההתפעלות וההתחברות הנפשית היא יסוד גדול בעבודת השם בכלל ובתפילה בפרט על פי החסידות. יתירה מזו - אם אדם עובד את השם ללא התלהבות זה מעיד שהעבודה נעשית באופן חיצוני ובלי חיבור אמיתי לדברים.
ואם כן עולה בכל חריפותה השאלה כיצד אנו מייצרים חוויה חזקה ועוצמתית - כפי שאנו מאוד מעוניינים שתהיה התפילה, אך בלי להתמכר לחוויה ולהפוך אותה לאגואיזם רוחני:

"ויובן זה על דרך דוגמה ממה שאנו רואים התפעלות פתאומיות שאדם מתפעל בשמחה רבה בהגיע לו איזה בשורה טובה וכהאי גוונא (וכדומה), שבוודאי מורגשת התפעלות זאת בלבו עד שיעשה תנועות חזקות ממילא והיא הסיפוק בידו (מחיאת כפיים) כידוע, והוא בלתי בחירה ורצון כלל רק מאליו וממילא מספק (מוחא כף), והוא האות על היות שאינו מרגיש עצמו כלל אם מתפעל הגם שמורגשת בלבו אבל כאלו אינו יודע כלל מזה והיא להיות שההתפעלות היא אמיתית רק מצד עצם הדבר הטוב שנפשו קשורה בה"

זאת אומרת שההתלהבות וההתפעלות היא דבר חיובי ויסודי מאוד בחסידות, אך בתנאי שהוא שקוע בתוך ההתבוננות וההתלהבות באלוקות, ולא בעובדה שהוא נהנה או חווה. ניתן לסכם ולומר שהנאה בעבודת ה' היא בעצם ביטוי של החיבור הפנימי לה' ולמצוותיו, והיא מורה על כך שהאדם מחובר בכל נפשו ומאודו לדבר שאותו הוא עושה - שזהו דבר נפלא. אולם אם היא הופכת למטרה אז היא בעצם חיבור לעצמי ולתענוג אגואיסטי.
יש לציין לסיום הלימוד היום, שהדרגה שנדרשת על פי "קונטרס ההתפעלות" של נקיות גמורה מכל התמקדות בעונג עצמי גם כאשר זה עונג רוחני, היא דרגה גבוהה וקשה. אף על פי כן ראוי ללמוד את הדברים כדי לא להיגרר בטעות לעבודה עצמית במקום לעובדת השם.