חובת התלמידים חלק א' | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חינוך

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

השבוע נחזור ללימוד נושאים שיילמדו בחוברת הקרובה – מבוא למשנת הראיה חלק ב'. נעסוק בנושא חינוך . את הלימוד נפתח ביסודות מתוך משנתו החשובה של האדמו"ר מפיאסצ'נה, ר' קלונימוס קלמן שפירא, שמשנתו החינוכית נחשבה לפורצת דרך בימיו והיא רלוונטית כמובן גם לימינו אנו. האדמו"ר מפיאסצ'נה היה נצר לאדמו"רים ידועים. היה רב העיר פיאסצ'נה שמדרום לוורשה והקים בה ישיבה. במלחמת העולם השנייה נלכד בוורשה בכיבוש הגרמנים ובהפגזות נהרגו חלק גדול ממשפחתו. למרות האסון האישי והצרה הכללית, סירב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. עשה מאמצים רבים לשמור על מסגרת החיים הדתיים בגטו. הדרשות שאמר בפני חסידיו קובצו על ידו לספרו הידוע "אש קודש". נרצח בשנת תש"ג, יחד עם שאר יהודי המחנה.
אחד מספריו הידועים הוא "חובת התלמידים". הספר מתייחד בכך שהוא חושף את שיטת חינוכו היחודית שהיוותה חידוש גדול בדורו, בכך שהיא פונה באופן אישי ו'נשמתי' אל "התלמיד". בתחילת ספרו הוא מסביר מה משמעות המילה חינוך. ההסבר אותו אומר האדמו"ר מפיאסצ'נה מתחיל ממש בבסיס הראשוני ביותר – על פי המקומות שמופיעה המילה בתנ"ך, מהי משמעותה המילולית:

" שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר בְּמִשְׁלֵי (כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". זֶה הוּא עִקַּר הַחִנּוּךְ שֶׁלֹּא בִּלְבַד בְּשָׁעָה שֶׁהַנַּעַר נַעַר, וְיַד אָבִיו עוֹדָהּ תַּקִּיפָה עָלָיו יִשְׁמַע לוֹ וַיַּעֲשֶׂה כְּמִצְוֹתָיו, רַק גַּם כְּשֶׁיִּגְדַּל וְהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. כִּי הַחִנּוּךְ לֹא צִוּוּי לְבַד הוּא, שֶׁמְּצַוֶּה אֶת בְּנוֹ אוֹ תַּלְמִידוֹ עֲשֵׂה כָּךְ וְכָךְ, גַּם לֹא הֶרְגֵל בִּלְבַד הוּא, שֶׁמַּרְגִּילוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים, יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פּוֹעֵל מִן הַצִּוּוּי וּמִן הַהֶרְגֵּל הוּא הַחִנּוּךְ, וּשְׁנֵי אֵלֶּה הַצִּוּוּי וְהַהֶרְגֵּל רַק כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ הֵם, שֶׁהַמְחַנֵּךְ מֻכְרָח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לְצַוּוֹתוֹ וּלְהַרְגִּילוֹ, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּדֶרֶךְ ד'.
כִּי אֶת תֵּבַת ׳חִנּוּךְ׳ מְפָרֵשׁ רַשִׁ"י זַ"ל (בדברים כ, ה) עַל הַפָּסוּק: "בָּנָה בַּיִת וְלֹא חֲנָכוֹ" – ׳חִנּוּךְ לָשׁוֹן הַתְחָלָה'...
רַק עַל מִי שֶׁבָּא לִלְמֹד עַצְמוֹ אוּמָנוּת וְעַל תַּשְׁמִישׁ הַבַּיִת שֶׁכְּבָר נִבְנָה נוֹפֵל לָשׁוֹן חִנּוּךְ. וְזֶה דִּיּוּק לָשׁוֹן רַשִׁ"י ׳...שֶׁהוּא עָתִיד לַעֲמֹד בָּהּ׳, לֹא עַל הָאוּמָנוּת וְהַמְּלָאכָה רַק עַל הָאָדָם, עַל הַהַכְשָׁרָה אֲשֶׁר נִמְצְאָה בְּכֹחַ בְּקֶרֶב הָאָדָם לִמְלָאכָה זוֹ אוֹ זוֹ, וְעַל הַכְשָׁרַת הַבַּיִת וְהַכְּלִי לְתַשְׁמִישׁ זֶה אוֹ זֶה, נוֹפֵל לָשׁוֹן חִנּוּךְ. תֵּבָה לְעַצְמָהּ הִיא תֵּבַת חִנּוּךְ, וְנֶאֶמְרָה עַל הוֹצָאַת הַהַכְשָׁרָה אֲשֶׁר בָּאָדָם אוֹ בַּכְּלִי מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, אִם לֹא נוֹצִיאָהּ תִּשָּׁאֵר בְּהֶעְלֵם וּצְרִיכִים אָנוּ לְהוֹצִיאָהּ וּלְחַנֵּךְ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה שֶׁיֵּעָשֶׂה לְבַעַל מְלָאכָה זוֹ, וְהַבַּיִת אוֹ הַכְּלִי לְתַשְׁמִישָׁם, כָּל חֶדֶר לְתַשְׁמִישׁוֹ אֲשֶׁר הוּא מֻכְשָׁר וְהַכְּלִי לְתַשְׁמִישׁוֹ אֲשֶׁר הוּא מֻכְשָׁר.

וּכְשֶׁנֶּאֶמְרָה תֵּבָה זוֹ עַל חִנּוּךְ הַבָּנִים, אָז הַכַּוָּנָה הִיא לְגַדֵּל וּלְפַתֵּחַ אֶת טִבְעוֹ וְהַכְשָׁרָתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁנִּמְצְאָה בוֹ בְּמִדָּה קְטַנָּה אוֹ בְּכֹחַ אוֹ בְּהֶעְלֵם לְבַד וּלְגַלּוֹתָהּ. וְכֵיוָן שֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי עוֹד בְּיַלְדוּתוֹ רוּחַ ד' נִשְׁמַת שַׁדַּי טְמוּנָה וּגְנוּזָה בוֹ. צְרִיכִים לְגַדֵּל וּלְחַנֵּךְ אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ לְגַלּוֹתָהּ וּלְהַפְרִיחָהּ וְהָיָה לִיהוּדִי נֶאֱמָן עֹבֵד ה', בְּתוֹרָתוֹ מֵעַצְמוֹ יֶחְפָּץ, וּמִדַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר, וְהַמְּצַוֶּה אַף הַמַּרְגִּיל אֵינוֹ בָּטוּחַ שֶׁהַבֵּן אוֹ הַתַּלְמִיד הַמְּצֻוֶּה וְהַמִּתְרַגֵּל יַעֲשֶׂה כְּמִצְוָתוֹ, גַּם כְּשֶׁיִּגְדַּל וְיִהְיֶה בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ. וְעַל זֶה צִוָּה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ "חֲנֹךְ לַנַּעַר" וְכוּ' תְּחַנְּכוֹ, אֶל קִרְבּוֹ תַּחְדֹּר, וְאֶת קְדֻשַּׁת הַיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בּוֹ בְּהֶעְלֵם – תְּגַלֶּה, וְרַק אָז גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".
(חובת התלמידים, הקדמה, שִׂיחַ עִם הַמְּלַמְּדִים וַאֲבוֹת הַבָּנִים)

האדמו"ר מפיאסצ'נה שולל את ההבנה שחינוך הוא ציות לציווי של סמכות כלשהי או אפילו הרגל של האדם לדבר מסויים. ההרגל הוא כלי בידו של המחנך - אך לא זו המטרה. הוא לומד מדברי רש"י שחינוך היא פעולה הנעשית על דבר שכבר נגמרה ההכנה שלו וכעת הכוחות הטמונים בו יוצאים אל המציאות בפועל. זו בעצם העשיה בחינוך ילדים – ללמד אותם שידעו באופן עצמאי כיצד להוציא את כוחותיהם שלהם למעשה, באופן מלא ושלם.
והאדמו"ר מפיאסצ'נה מוסיף שכשמדובר ביהודי, המשימה עוד יותר קדושה ועליונה – ללמדו כיצד להפריח את נשמת אלוקים שבקרבו. כלומר לגלות לו את עצמו! אם נכוון לכך ואכן נפעל נכון – אז גם בעתיד, כשיזקין הילד, הוא לא יסור מהדרך שחונך, כיון שהיא – עצמו. בעצם העובדה שיבטא את עצמו, שיחיה – זו הצלחת החינוך.