הכשרות דורשת תיקון ולא הריסה | הרב אליקים לבנון | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
כשרות

קטגוריה משנית

498

3 דק' קריאה

כשרות עממית או ממלכתית
לפני כמעט 70 שנה זכינו לחוות את המאורע ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל. כאשר אנו סוקרים את המדינות, הקרובות והרחוקות, אפשר לראות שחוסנה של מדינה נמדד בהתאם לאחריותה ודאגתה לאזרחיה.
מדי פעם מתפרסמות ידיעות על אנשים שמתים מרעב בהמונים, מפני שהמדינה שבה הם מתגוררים אינה דואגת לספק להם מזון בעתות מצוקה. מדינה זכאית לגבות מיסים, לחוקק חוקים ולאכוף אותם, למען טובתם ושלומם של אזרחיה.
כל נהג יודע שכאשר הוא נתקע מאחורי משאית שמשרכת דרכה באיטיות מעצבנת, קו ההפרדה הלבן הופך להיות האויב. לו רק היה מותר לעקוף בקו לבן כמה מאושר היה נהג זה, לאותו רגע כמובן, כי ברגע הבא אם חלילה היה נמחץ תחת גלגלי רכב כבד שבא ממולו, היה הופך הרגע המאושר לאסון נוראי. לכן ברור שחובתה של מדינה היא לאכוף חוקים, גם אם באותו רגע הם אינם נעימים, וזאת למען החיים והסדר.
בכל התחומים, ברור שהמדינה היא הריבון: בחוקי הרפואה והתנהלות בתי החולים וקופות החולים, במיסים וגבייה מהאזרח, בתחבורה ובכבישים, בחינוך, בניהול מכסות חקלאיות, ועוד ועוד. אותו עיקרון נכון גם לנושא הכשרות. מיליונים מאזרחיה של מדינת ישראל, ומאות אלפי תיירים בשנה, דורשים וצורכים כשרות במוצרי מזון. נכון, לא כולם, לצערנו, אבל סקרים מלמדים אותנו שרוב תושבי המדינה, דתיים ושאינם דתיים, מעוניינים ורוצים כשרות זו, ברמות שונות. זו חובתה של מדינה לתת לאזרחיה שירות זה, וזו גם זכותה להקים מערכת ממלכתית שתיתן מענה לאזרחיה.
לכל נושא במדינה יש אחראי, משרד או גוף שמטפל. כמו שבענייני בריאות או ספורט יש שר ממונה על מתן השירותים לאזרח, כך חובה לנהל את הכשרות באמצעות משרד ממונה. הרבנות הראשית לישראל הוקמה עוד טרם הקמת המדינה, וגם כיום היא בנויה כיחידת סמך של המשרד לענייני דת, זאת כדי שלא תהיה כפופה בשאלות המהותיות לדרג הפוליטי, ותוכל לקבל החלטות כמתבקש מדעת תורה.

לא לפרק את החבילה
אכן במהלך השנים התעוררו נקודות ביקורת רבות על התנהלותה של הרבנות הראשית בכלל, ומערכת הכשרות בארץ בפרט. לא בכדי קמו בד"צים למיניהם אשר באו לתת מענה לציבור שביקש יותר (ובמאמר מוסגר - לא בכל בד"ץ הוא אכן מקבל יותר).
גם מבקר המדינה בדו"חות הביקורת שלו מצא כשלים במערך הכשרות, כך שאין ספק שהמצב הנוכחי דורש תיקון, והשאלה הניצבת לפתחנו היא כיצד לבצע את התיקון. כאשר בעל ואישה לא מסתדרים ביניהם, הפתרון שנראה קל ופשוט הוא לפרק את החבילה. באותו אופן כאשר יש פגם בהתנהלות מערכת הכשרות של הרבנות, באים אנשים נמהרי לב ומציעים את ההצעה שכבר נידונה לפני שלמה המלך: "גזורו" - לנטוש את הממלכתיות ולבנות מערך כשרות פרטית. לא זו הדרך.
ארגונים פרטיים רבים אורבים בפתח, ורק ממתינים לרגע שבו יחליט מאן דהוא על הפרטת מערך הכשרות. או אז יצוצו כשרויות כפטריות אחר הגשם. כל "רב" רפורמי, או "רבה", יוכל-תוכל להקים מערך כשרות. מי ששמירת הכשרות אינה בנפשו ישמח על כך, שהרי זה קל הרבה יותר, בדיוק כפי שיש מי שקוראים להתיר סחר בסמים שונים באופן חופשי ללא ביקורת גורמי בריאות ורווחה, כי זה קל יותר, מושך וקורץ, ונראה מאוד "מתקדם". כפי שמוטלות מוגבלויות חוקיות על סחר בסמים, קל וחומר שיש להישמר מפריצת מערך הכשרות.
הכיוון צריך להיות לא להרוס, אלא לבנות מחדש. כיצד? מדינת ישראל משופעת בתלמידי חכמים העוסקים בכשרות יומם ולילה. לצדם ישנם אנשי מעשה מוכשרים, אשר ייטיבו לבנות מערך כשרות ארצי, שמור ומפוקח. המערך צריך לכלול שתיים או שלוש דרגות כשרות: כשר למהדרין, כשר, וכשר בדיעבד.
אפשר וצריך לקבוע קריטריונים הלכתיים מדויקים יחד עם נהלים מסודרים. יצרן או ספק מזון שיעמוד בתנאים מחמירים יקבל כשרות מהדרין, יצרן שאינו מעוניין להשקיע הרבה יקבל כשרות רגילה. אחרים, שרק בדיעבד אפשר להתיר את מוצריהם (ע"י ביטול ברוב וכדו') יסתפקו בכשרות בדיעבד.
במקביל, מבחינה מנהלתית חובה להפריד בין המפעל דורש הכשרות ובין המשגיח שנותן את הכשרות וגורמי הפיקוח על הכשרות. מבקר המדינה אף הוא העיר שהמצב שבו המשגיח כפוף מנהלתית לבעל המפעל, יש בו ניגודי אינטרסים. ניתן לעשות זאת, למשל, באמצעות חברה ממשלתית שתעסיק את עובדי הכשרות בכל הארץ, או באמצעות פתרונות אחרים שיוצעו על ידי מומחים למינהל ארגוני.
כל המערכת הזאת תובל על ידי הרבנות הראשית, וכך נפתור את סוגיות הכשרות בפריסה ארצית, באופן שבו הכשרות תהיה ממלכתית, המעסיקים לא יוכלו ללחוץ על המשגיחים והמפקחים, ונוהלי הכשרות יהיו אחידים וכל רב מקומי יהיה כפוף לנהלים אלה. באופן זה כולנו נאכל מזון בריא יותר, טרי יותר, זול יותר וכשר יותר.

מתוך העיתון בשבע.