"אשר נתן לַשֶׂכְוִי בינה.." | הרב משה צוריאל זצ"ל | בית המדרש

משנה וגמרא

קטגוריה משנית

2580

3 דק' קריאה

"כי שמע קול תרנגולא לימא "ברוך וכו' אשר נתן לַשֶׂכְוִי בינה להבחין בין יום ובין לילה".
צ"ע מדוע חז"ל קראו לעוף זה בשם המשונה "שֶׂכְוִי" ולא הסתפקו במלה השגורה "תרנגול"? והרי מלת "תרנגול" מופיעה בגמרא 36 פעמים ובמשנה סדר טהרות עוד ב' פעמים, ומלת "תרנגולת" עוד 13 פעם. אבל מלת "שכוי" רק כאן, ועוד פעם במסכת ראש השנה דף כו ע"א שם העיד רבי שמעון בן לקיש "כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי, ולתרנגול שכוי" משמע שהיא מלה זרה. ובכן מדוע לא השתמשו חז"ל במלת "תרנגול"? ועוד צ"ע מדוע הקדימו "יום" לפני "לילה"? הרי בזמן קריאתו הוא עדיין מוחזק ובא להיות לילה, והוא מבחין בביאה הקרובה של היום. לפי ההגיון היה ראוי יותר לברך "בין לילה ובין יום", כי הקודם קודם תחילה.

ונראה שיש כאן סוד גנוז בענין גאולתנו הנוכחית הממשמשת ובאה לקראתנו.

ראשית כל יש לשים לב שקריאת התרנגול היא לא בנץ החמה, ואף לא בעליית כוכב השחר, אלא אפילו מחצות הלילה ואילך (כדברי ספר הזוהר ח"א י ע"ב). ויש לשאול, זהו הנקרא "בקר"? אלא כשרונו של התרנגול הוא במה שמבחין באיכות של אפילת החושך, וחש בחושיו היחודיים שהאור כבר מתנוצץ, אמנם במדה זעירה ביותר, בתוככי החושך.

זה נקרא "סכה" (לראות) כמו שבטא רש"י (בראשית יא, כט) על שרה אמנו הנקראת "יסכה" שֶׁסוֹכָה ברוח הקודש, כלומר רואה ברוח הקודש. וכך לשון חז"ל ("בתי מדרשות" ח"ב, בעריכת רש"א ורטהיימר, מדרש שלשה וארבעה, אות
נ"ה): "ולמה נקרא שמה 'יסכה'? שהכל סוכין בה שנאמר (בראשית יב, טו) 'ויהללו אותה אל פרעה'. דבר אחר, יסכה שהיתה סוֹכָה בנבואה. עכ"ל.

וכן העיר "מוסף הערוך" לר' בנימין מוספיא (דבריו מובאים ב"ערוך השלם", ערך "סכוי") כי מלה זו ענינה "צפיה" (ראיה). שהוא צופה ומבחין גם בלילה.
וכן מצאנו בקונקורדנצית מנדלקורן על הפסוק "שְׂכִיוֹת החמדה" (ישעיה ב,
טז) שהם אבני חן הנחמדים למראה העין.
ובזה נבוא אל הענין. לילה ויום הם משל לגלותנו ולגאולתנו.
אמרו חז"ל: "מאי דכתיב 'הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם יום ה'? הוא חשך ולא אור' (עמוס ה, יח). משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?"
(סנהדרין צח סוף ע"ב).

כתב שם מהרש"א "למה זה לכם יום כו'. 'יום' בכמה מקומות נאמר על הגאולה, ו'לילה' על הגלות" עכ"ל.
כחו של התרנגול שהוא תוך-כדי-חושך הלילה כבר חש את התקרבותו של היום, כלומר הגאולה. הוא "שכוי" רואה הנסתרות. ולכן יש להקדים מלת "יום" שהוא עיקר. הוא רואה "יום" למרות שיש גם עכשיו אפלת הלילה.

ובזה היה גדול כחו של מרן הרב אברהם קוק. תוך כל מאפלי צרותינו, הוא כבר עכשיו הבחין נצנוצי זהר של הגאולה, וראה בצרות הכנות לגאולה. כך לשונו:
"אחת מההופעות שהאורה העליונה השמיימית מופיע בהן על הארץ קשורה באורו של משיח, שהוא אור הגאולה. מראשית צמיחתה של אורה זו היתה לוּטָה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. וכן הולכות התעלומות בכל המדריגות עד אשר ביסוד הבית השני שנבנה על ידי עזרתו של כורש הפרסי, אותו הגוי שהחמיץ (=הערת המעתיק: ראש השנה ג ע"ב) גם כן, גם בו אור המשיח התנוצץ במסתרים.
וכו' וכו'. ובימינו אלה אין שום ספק שעוד הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו. ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי החושך, עד כדי הסתרה נוראה, שהיא הולכת ונמשכת מאז..." (מאמרי הראי"ה, עמ' 171).

ולכן נקרא הרב בראשי תיבות "הראי"ה" כי ראה, מאז בזמנו, מה שלא ראו רבים וטובים אחרים. ולכן גם שם משפחתו "קוק" (לשון אידיש של "ראיה"). הוא היה המבחין בין יום ובין לילה. תוך כדי צרותינו, והן רבות קשות ותקיפות, הוא הבחין שהם עצמם סימני הגאולה, הבא מתוך הנסיגות הללו שאנו עדים להם היום (וכמו שהוא עצמו כתב, מאמרי הראי"ה, עמ' 360). עוד עיין "דעת תבונות"
לרמח"ל, פסקא נד.

ולאלו שיש להם קצת ידיעה בעניני קבלה, אוסיף מה ששמעתי ממו"ר הרב שמואל טולדנו, כי "תרנגול" בחשבון של שבע שמות קודש. ארבעה מילואים של שמות קודש (ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן), ושלשה מילואים של שמות אהי"ה (קס"א, קמ"ג קנ"א) ועוד ב' כוללים של עצם השמות. דוק ותשכח. אותו תרנגול, שיש לו מוחין של חכמה ובינה, הוא המבחין תוך החושך את האור המוכרח להופיע. "להבחין בין יום ובין לילה".