איך מבערים את החמץ שבלב? | רבנים שונים | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

121

3 דק' קריאה

חוֹפֵשֹ חדרי בטן
הרב דוד מאיר דרוקמן רב העיר קרית מוצקין
'לגשש באפלה' אינו סתם ביטוי מטפורי, זוהי מציאות. כשאין אור – לא מבחינים במכשולים, וגם לא מזהים יתרונות, ובהעדר דיאגנוזה - תוהים - בוהים באפלה.
ניסן הוא חודש של אור. הקדוש ברוך הוא מרעיף עלינו השפעות מאירות ומעירות; הוא יתברך מקדש אותנו, למשל, באמצעות הקרצופים שלקראת פסח, וזאת לא רק כדי שהבית יהיה מצוחצח, אלא גם שכלי הנפש יהיו זכים.
"קדש ורחץ" אלה מילות הפתיחה של סימני הסדר. מלמעלה עושים לנו "קדש" – מקדשים אותנו, ואילו אנו צריכים לפקוח את הלב והעיניים ולהפנים את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, וממילא מתקיים ה"ורחץ" – אנו מתרחצים ומתנקים מכל טומאותינו.
וכך זה בבדיקת חמץ:
חז"ל המשילו את היצר הרע לשאור – "מי מעכב? שאור שבעיסה מעכב". החמץ – האגו המנופח ממיט טומאה על עשרת כוחות הנפש. כנגדם אנו מפזרים עשרה פתיתי חמץ, ואז בסיוע הנר – הלא הוא נר הנשמה המקרין אור של קדושה - נקל יותר לבער את הכוחות השליליים שבתוכנו הנובעים מה'אני' החמצי. איך אומרים? "אור (השמש) הוא החיטוי הטוב ביותר".
על רקע אור הקדושה, אחרי ההתבוננות שאנו - במיוחד בחודש ניסן – "בני אור", מואסים אנו בחושך ומתמלאים בגאווה חיובית על השתייכותנו לאור.
אור נר הקדושה מסייע לבדיקת החמץ והיצר הרע, וחושף חדרי בטן - מגלה אפוא גם את המתרחש לטוב ולמוטב שבאישיותנו.
כלומר, ההתבוננות במהות הפנימית של בדיקת חמץ מביאה אותנו לקביעת הדיאגנוזה הרוחנית שלנו - ולמסקנות.
וכך מצאנו אצל רבנו הגדול בעל התניא, שבדיקת החמץ שלו התארכה כל הלילה! למרות שלא היה לו אז אלא רק חדר אחד. כשבודקים גם את הנפש – לא די בשעה קלה בלבד.

אור הנשמה ממקד
הרב קלמן בר רב העיר נתניה
שאלת השאלות: מהיכן מתחילים?
סבי זקני האדמו"ר בעל ה'בית יעקב' מאיז'ביצה התייחס לכך בספרו 'ספר הזמנים' על הגדה של פסח. הוא ביאר כי המשנה הראשונה במסכת פסחים העוסקת בדיני ביעור חמץ פותחת "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". המשנה פתחה במילה "אור" לומר לך כי כשם שלמציאת החמץ הפיזי אנחנו זקוקים לאור, כך גם אנו זקוקים לאור "נר ה' נשמת אדם" לשם מציאת החמץ שבלב. ובליל בדיקת חמץ מאיר הקדוש ברוך הוא לכל אדם את שורש נשמתו.
המשנה במסכת סנהדרין אומרת "להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא - שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר 'בשבילי נברא העולם'". לאמור, האדם נברא יחידאי כדי שידע שהוא בן יחיד של בורא עולם – ויש בו כוחות ועוצמות מיוחדים.
בלילה הזה גורם ריבונו של עולם לכל אדם להתחבר לשורש נשמתו ולהכיר את פנימיותו מתוך מקום של קבלה עצמית, להכיר להיכן הוא עשוי להגיע. כאשר מראים לאדם את מהות תפקידו הוא מכיר גם את 'חמצו' – מה שעוצר אותו להגיע ליעד. כאשר יודע האדם את ייעודו האישי, נקל לו לעבור את המכשולים והמשוכות שבדרך.

אחרי המעשים
הרב שמואל ששון ראש גרעין שעלים הדר, חיפה
נדמה שהמשימה אינה בת ביצוע. מי יכול לומר ניקיתי את לבבי ואין בי ישות והרגשת גאווה?
נתחיל עם משימת ביעור החמץ הממשי. לכאורה משימה קלה. אם כן, למה צריך גם לנקות, גם לבדוק, גם לשרוף, גם לבטל ולהפקיר ולמי שצריך גם למכור לנכרי? מכיוון שגם ברובד ההלכתי הבעיה איננה רק הפיתה אלא גם האדם והתודעה המפעילה אותו.
כל השנה מותר ורק שבוע אחד אסור, וזה מבלבל. אנו עלולים לשכוח שאמרנו "כל חמירא" ומרוב תיאבון לרצות חטיף או עוגייה. הציווי להשבית הוא על האדם. זהו חיוב פוזיטיבי. אם לאדם יש בית נקי ללא חמץ, כותב ה'מנחת חינוך' שיהיה עליו ללכת לקנות חמץ ולהשבית. ואם בחמץ הממשי חובה עלינו לפעול אקטיבית ולהשבית, קל וחומר שבמשימת ביעור החמץ שבלב חובה עלינו לפעול ולעשות.
בחמץ שבלב אין פיתה מוגדרת, הבעיה היא האדם והתודעה המבלבלת. לא קל לצאת מעצמנו. לאישיות ואפילו לאגו יש גם מקום חיובי, ורק מרף מסוים והלאה הריכוז פנימה הופך לגאווה פסולה, וזה מבלבל. גם כאן, הפתרון יבוא מתוך אקטיביות ומתוך עשייה.
עלינו לצאת מעצמנו. בחוץ, בעולם, נצליח לפרוץ את גבולות האגו, נפסיק להישאר מרוכזים בעצמנו הגשמי או הרוחני, ונעזור לאחרים. כך אנו מצווים ב'קמחא דפסחא' ובהזמנת אורחים לסדר. אם נדמה לנו שאנו עושים ופועלים גדולות ונצורות, וגם אם באמת כך אנו עושים, הציווי לפני הפסח הוא לפעול ולצאת מתחושת הגאווה והישות על ידי פעולה ממשית של נתינה ועזרה. לא נסתפק בכוונות ובאמירות, גדולות ככל שיהיו. לא נסתפק במעשינו הטובים 'בשוטף'. עלינו ליצור השתדלות מעשית של חסד מיוחד לקראת החג.