חינוך חלק ט"ז | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מבוא למשנת הראי"ה

קטגוריה משנית

337

4 דק' קריאה

העיקר הוא היגיעה
"אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנָּאי: מַאי דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ל, לג): "כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה" וְגוֹ', בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה? בְּמִי שֶׁמֵּקִיא חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ עָלֶיהָ" . רַבִּים הֵם הַפֶּדָגוֹגִים* הַמִּתְנַשְּׂאִים לְהָבִיא דְּרָכִים לְהָקֵל אֶת עֹל הַלִּמּוּד, וְחוֹשְׁבִים שֶׁיָּבִיאוּ בְּרָכָה לָעוֹלָם בְּהַקְנוֹתָם אֶת הַיְדִיעוֹת וְהַלִּמּוּדִים הַתּוֹרִיִּים*, בְּאֹפֶן קַל שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הָאָדָם לִהְיוֹת עָמֵל בָּהֶם. תּוֹעֶלֶת הַדָּבָר אֵינָהּ אָמְנָם אֶלָּא מַתְעָה, כִּי הַיְדִיעוֹת לֹא תִּמָּדַדְנָה עַל פִּי כַּמּוּתָן כִּי אִם עַל פִּי אֵיכוּתָן, עַל פִּי עֹמֶק הַהֲבָנָה וַחֲרִיפוּת הַשִּׁמּוּשׁ* בָּהֶן לְכָל חֵפֶץ, בְּיוֹתֵר לִמּוּדֵי הַתּוֹרָה עַל פִּי גֹּדֶל הָרֹשֶׁם שֶׁפּוֹעֲלִים עַל הַלּוֹמֵד, לְעִנְיַן הַתְּכוּנָה שֶׁל הַמּוּסָר, הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְיִרְאַת ד' הַטְּהוֹרָה, וּבָזֹאת יִהְיֶה מוֹעִיל רַק הַלִּמּוּד שֶׁאֵינוֹ בָּא בִּדְרָכִים קַלִּים וְנוֹחִים לִקְלֹט, כִּי עַל יְדֵי הַיְגִיעָה וַעֲבוֹדָה שִׂכְלִית מִתְעַלֶּה הָאָדָם לְמִדּוֹת נַעֲלוֹת, וְלִהְיוֹת נוֹטֶה אֶל הַשֵּׂכֶל וְאֶל כָּל דִּבְרֵי קֹדֶשׁ בְּאַהֲבָה וְחֵפֶץ לֵב, וְהַלִּמּוּד פּוֹעֵל עָלָיו לִהְיוֹת כֻּלּוֹ נָתוּן וּמָסוּר לְלִמּוּדָיו. עַל כֵּן יֵצֵא מֵהַלִּמּוּד שֶׁעַל יְדֵי הַיְגִיעָה דַּוְקָא - עֹמֶק הַהֲבָנָה וְהַיְדִיעָה הַבְּרוּרָה* עִם הַפְּעֻלָּה הָרְצוּיָה לַעֲבוֹדַת ד' וְיִרְאָתוֹ וְכָל טָהֳרַת הַמִּדּוֹת. אֲבָל הַלִּמּוּדִים הַנִּכְנָסִים בְּאֹפֶן קַל בְּלֹא יְגִיעָה וַעֲבוֹדָה כַּבִּירָה, יִשָּׁאֲרוּ לְעוֹלָם שִׁטְחִיִּים וּקְפוּיִים*, עוֹמְדִים מִחוּץ לְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם הַפְּנִימִית, וּפוֹעֲלִים מְעַט עַל מַעֲשָׂיו וְעַל יִצְרֵי לְבָבוֹ. עַל כֵּן חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה, הַבָּרוּר וְהַמֻּבְחָר שֶׁבָּהּ, הָעִקָּרִי הַמְחֻוָּר בְּעֹמֶק רַעְיוֹן וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וְהַמַּרְבֶּה אֹמֶץ הַנֶּפֶשׁ בְּיִרְאַת ד' וְדַרְכֵי קֹדֶשׁ בְּמִי תִּמָצֵא, רַק בְּמִי שֶׁנִּתְגַּדֵּל עַל עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה בְּעָמָל, וְקָנָה אוֹתָהּ בִּדְרָכִים כְּבוּשִׁים שֶׁעַל יְדֵי יְגִיעָה וַעֲבוֹדָה רַבָּה, שֶׁעָמְדוּ לוֹ לְהִתְרַחֵק מִן הַיַּלְדוּת וְכָל גַּעְגּוּעֶיהָ, לְבִלְתִּי קְנוֹתָם בְּדֶרֶךְ שַׁעֲשׁוּעֵי יְלָדִים, כִּי אִם מֵקִיא חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ עָלֶיהָ, עַל יְדֵי רֹב עָמָל וִיגִיעָה יִהְיֶה לוֹ הַמָּזוֹן הַקַּל וְהַנּוֹחַ לְמֹרַת רוּחַ וּכְמוֹ שֶׁיָּקוּץ הַגָּדוֹל בְּהַמָּזוֹן שֶׁל הַיּוֹנֵק, עִם כָּל קַלּוּת עִכּוּלוֹ וּמְהִירוּת הַשָּׂגָתוֹ, כֵּן יָקוּץ הַמִּתְרַגֵּל בִּיגִיעָה וַעֲבוֹדַת עִיּוּן, שֶׁשָּׂמֵחַ בָּזֶה וְהוּא כָּל תַּעֲנוּגוֹ וּמְשׂוֹשׂ נַפְשׁוֹ, בַּלִּמּוּדִים הַנִּקְנִים כֻּלָּם עַל יְדֵי דְּרָכִים קַלִּים, אֲבָל עִם זֶה הֵם מְחֻסָּרִים עֹמֶק וְכֹחַ רֹשֶׁם חָזָק בַּנֶּפֶשׁ.
(עֵין אַיָּה, בְּרָכוֹת ב, פֶּרֶק ט, פִּסְקָה שדמ)
____________________
הַפֶּדָגוֹגִים – המחנכים. הַלִּמּוּדִים הַתּוֹרִיִּים – לימוד התורה. וַחֲרִיפוּת הַשִּׁמּוּשׁ וכו' – היכולת להיעזר בתוכן הנלמד ולהשתמש בו גם במקומות נוספים. וּקְפוּיִים – צפים, חיצוניים.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

129 - חינוך חלק ט"ו

130 - חינוך חלק ט"ז

131 - לימוד שבועי באמונה כט תמוז - ו אב תשעז

טען עוד

ביאורים
כפי שהרחבנו בימים הקודמים, התפיסה המקובלת בעולם היא שמטרת החינוך היא להקנות לאדם כלים שבאמצעותם יוכל להילחם את מלחמת החיים החומרית. לפי תפיסה זו, אין כל-כך ערך למאמץ שהאדם משקיע, אלא העיקר הוא הידיעות שאותן הוא קולט ושאותן הוא יכול לצטט. יש כאלה שחושבים שגם בתורה הדבר הוא כך. עלינו להקל בלימוד עד כמה שאפשר, כדי שנוכל לקלוט כמות גדולה יותר של ידיעות בתורה.
הרב קוק מוכיח מדברי חז"ל שהדרך היא הפוכה – למאמץ של הלומד יש ערך מרכזי! המאמץ הוא היסוד והבסיס כדי שלימודו של האדם ייספג בקרבו, ויחולל בתוכו שינוי. ככל שהאדם יתאמץ יותר, הוא יגיע למדרגות גבוהות יותר, הוא יזכה 'להידבק' בדברי התורה הקדושה ולרכוש חיבור חי, אמִתי, משמעותי ופנימי לדברי התורה.
משל למה הדבר דומה? להבדל שבין חלב אם, ממנו ניזון התינוק, לבין אוכל רגיל. בלא ספק קל הרבה יותר לתינוק לאכול חלב – הוא לא צריך ללעוס, זהו אוכל שהרבה יותר בריא ומתאים לגופו. לעומת זאת, האוכל של הבוגרים דורש עמל והשקעה: לעיסה, עיכול וכדומה. אף על פי כן, אם האדם הבוגר ינסה ללמוד מהתינוק ולאכול את חלב האם, הוא יחוש סלידה נוראה וייתכן שאף בריאותו תיפגע. ההסבר לכך הוא פשוט – מכיוון שהאדם הבוגר כבר הכשיר את עצמו לאוכל מפותח יותר, הדורש פעולה מצד האדם בעת האכילה, הוא לא יכול לוותר על השלב הפועל הזה, ולכן הוא גם סולד מאכילת אוכל כזה, שאינו מתאים למערכת העיכול 'הבוגרת' שלו.
כך קורה גם ביחס לבניין האישיות ולבניית הרגלי העמל בתורה. מי ש'התבגר' וחווה את השפעת היגיעה על הנפש, מחפש בלימוד את היתרון העצום של לימוד ביגיעה – מזון לנשמה שמספק עומק ועצמה, ויכולת לחולל שינויים בחיים. על כן הוא ודאי ימאס בלימוד שנעשה בלא יגיעה, שהוא אמנם קל, אך אינו מספק את הרצונות העמוקים של הנשמה – להעמיק, להשתנות, להתקדש. ההישג הגדול בלימוד אינו נמדד בכמות הידיעות בלבד, אלא בעומק החדירה שלהן אל נפשו של האדם, והעמקה זו אינה באה אלא כאשר הלומד משתחרר מפינוקים מיותרים, ו"מקיא חלב שינק משדי אמו".

הרחבות
 עמל בלימוד התורה
עַל כֵּן יֵצֵא מֵהַלִּמּוּד שֶׁעַל יְדֵי הַיְגִיעָה דַּוְקָא – עֹמֶק הַהֲבָנָה וְהַיְדִיעָה הַבְּרוּרָה. הרב קוק מסביר שהעמל חשוב בלימוד התורה כדי שאפשר יהיה לקנותה באופן עמוק. המהר"ל , בספרו 'דרך חיים', מרחיב בנושא בעקבות המשנה במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל... כי התורה היא שכלית והאדם בעל גוף חומרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החומרי, שאיך יהיה אל התורה שהיא שכל, קיום בגוף החומרי כיוון שהם הפכים ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד. ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל לא הגוף ואז יש קיום אל התורה, שאין הגוף החומרי מונע אל התורה כלל ... ומפני זה אמר כאן 'כך היא דרכה של תורה', כי כך ראוי זה אל התורה, במה שהיא תורה שכלית שלא יהיה נמשך כלל אחר התענוגים שהם תאוות הגוף, ואז יש קיום אל התורה" [דרך החיים למהר"ל מסכת אבות ו, ד].
לפי דבריו, אין כוונת המשנה שהאדם צריך לגרום לעצמו סבל באופן מגמתי 'כי חשוב לסבול'. כוונתה שישקיע בתורה מכוחו וממשאביו ויתמסר אליה. המשנה כתבה זאת בנוסח שמקצין כל כך את הצער, כיוון שהיא מסתכלת על הדברים מצד הרעיון המוחלט ולא מהצד המוחש והארצי. בהסתכלות כזו התורה היא רוחנית, כי זה עצם מהותה, ולעומתה לאדם – יש גוף, והוא חומרי וגשמי. הרוח והחומר הפוכים ולכן הם 'מתנגדים' במובן המופשט המוחלט שלהם.

לעילוי נשמת נפתלי הרצקא בן אלתר אברהם ז"ל
לעילוי נשמת רפאל פרג'י רובר גז ז"ל בן ברוך חי ורחל ז"ל