בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמיני
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
8 דק' קריאה
אחווה מביאה השראת שכינה
צריך טהרת הלב
משה רבנו מצווה את אהרון ואת בני-ישראל להכין קרבנות ליום השמיני, הוא יום חנוכת המשכן, והוא גם יום ראש חודש ניסן, "שנטל עשר עטרות" (רש"י). מוסיף משה ואומר להם "זה הדבר אשר תעשו – וירא אליכם כבוד ה"'.
התרגום יהונתן מסביר שכאשר משה אמר להם "זה הדבר" – כוונתו הייתה, שבזה שהם מביאים קרבן הם עדיין לא ראויים לגילוי שכינה, וקרבן לא מספיק, אלא הם צריכים להסיר את יצר הרע מהלב, היינו לעשות תשובה, ובזה יזכו לראות שכינה.
הוסיף האור החיים הקדוש, שרצה משה לומר להם: העבירו את היצר הרע מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, ושתהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, כמו שכתוב "ומלתם את ערלת לבבכם וגו' ואם עשיתם זה – וירא עליכם כבוד ה'".
עוד הרחיב לומר בעל אור החיים הקדוש, שכדי לזכות לגילוי שכינה, צריכים כל בני ישראל להכין את עצמם ולהשלים את החסר שבהם, שזו בחינת השגת תכלית השלֵמות, ואז יהיו מוכנים לעמידה לפני ה'.
ברכת כוהנים בלי שכינה
בהמשך כתוב שאהרון הכהן הקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כוהנים, ועם זאת, לא שרתה שכינה. דבר זה גורם לבני ישראל להתרעם על משה. הם אומרים לו: כאשר אתה, משה, עבדת בשבעת ימי המילואים, לא שרתה שכינה. אמרת: "כי אהרון אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה השכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו" (רש"י בפסוק כג).
גם כשאהרון עבד לא שרתה שכינה. לפי גודל ענוותנותו. אמר אהרון: "בשבילי לא ירדה שכינה לישראל". בגלל שהייתי שותף בחטא העגל. אם כן, מתי תשרה השכינה? וכי כל העבודה שעשינו בבניין המשכן לשווא הייתה?
מתי שורה שכינה?
אם כן, אימתי ירדה שכינה? דווקא כששני האחים נכנסו וביקשו רחמים, אז ירדה שכינה לישראל. לפי האור החיים הקדוש, המשמעות שנכנסו שניהם היא שמידת החסד של אהרון ומידת הגבורה של משה התלכדו ונכנסו יחדיו, ובזכותן ירדה שכינה.
כדברי המדרש "תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום". אם ישראל יהיו באחווה כמשה ואהרון – תרד השכינה ואז יצא יצר הרע מלבם. אם רוצים שכינה, לא מספיק קרבנות ולא בניין המשכן, אלא האהבה והאחווה, השלום והרעות הם שמביאים את השכינה. וכשעובדים את ה' ביחד, זהו ביעור היצר הרע הכי חזק, ואז שכינה שורה ושוכנת על הכלל ועל הפרט.

אורה של מרים "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים".
אני עובדת היום ב"יד לאחים" ועוזרת בעיקר לאחיות יהודיות שנפלו בידי ערלים רח"ל. נשמות קדושות של בנות מלכים שחובקות אשפתות. תפקידנו להסביר להן את כוחם ומעלתם של ישראל, שלהן. כוח עצום של קדושה שאסור לו ליפול בידיים של טומאה רצוצה.
בעברי הייתי רחוקה מתורה ומצוות והתפרנסתי ממשחק בתיאטרון ובקולנוע. שם, בעולם ההוא, שמי היה אור. זה לא היה השם שקיבלתי בעת לידתי. ההורים קראו לי מרים. אבל אני בחרתי את השם אור.
זה קרה לפתע פתאום. חשתי שגופי בוגד בי וכולו כואב. נישאתי על כנפי התהילה, אבל הכאבים כנראה לא מושפעים ממחיאות הכפיים של הצופים, והם אכלו בי בכל פה. הבדיקות שעשיתי רק החמירו את התחושה. יש לך סרטן, קבעו הרופאים. את צריכה הקרנות. סדרות של טיפולים מכאיבים שאין שום הבטחה כי בסופם יימצא לך מזור.
או אז נזכרתי שיש אלוקים. האמת היא שגם קודם ידעתי, אבל הסתדרתי טוב בלעדיו. לא היו תפילות ולא ברכות. הכול היה מובן מאליו. אולי ההצלחה סחררה את ראשי. פתאום הבנתי שהכול הוא ממש סתם. העיקר חסר מן הספר. יש לי מחיאות כפיים, ועוד מעט אין לי חיים.
שבתי אליו בבת אחת. לא קיימתי את כל המצוות שזכרתי מבית אבא. אבל הלב היה שלו. בכיתי אליו והתפללתי. חישבתי את כל דרכי. חזרתי להדלקת הנרות. שבתי הביתה. שבתי באמת, למרות שהמחלה לא ממש עזבה אותי. הרגשתי שצריך עוד עזרה. אולי של צדיקים. נזכרתי שיש לי קרוב משפחה שמקורב לרב מרדכי אליהו זצ"ל והתקשרתי לטלפון הנייד שלו. הוא בדיוק נסע עם הרב ברכבו, וסיפרתי לו שיש לי המחלה הארורה. ואני לא יודעת מה לעשות. מתברר שהשיחה הייתה על הדיבורית של הרכב והרב שמע על הבעיה שלי ושאל מה שמי. אמרתי לו: מרים. הרב אמר לקרוב משפחתי: היא צריכה להוסיף את השם אור. אם הייתי עומדת על סולם, הייתי נופלת ממנו במקום. מאיפה רוח הקודש הזאת? איך הוא יודע את שמי? זו הפעם הראשונה שאני מדברת אתו ומיד הוא מכוון לשם שבחרתי לעצמי. עוד לא הספקתי לשאול את הרב על כך, והוא המשיך ואמר: שתעשה שינוי שם עם ברכה בבית-הכנסת והכול יהיה בסדר.
כך עשיתי. ביקשתי שיברכו אותי בבית-הכנסת בשם החדש שלי. ומאז נקראתי מרים אור. והנה היום אני לא רק בריאה בגוף. גם הנפש שלי מצאה לעצמה מנוחה. היום אני מרגישה שכל הכישרונות שאלוקים נתן לי משמשים לפעולת קודש אמיתית. כל כוח השכנוע וציור הדברים, כל כוח ההשפעה שלי מכוונים להעצים בנות יהודיות. שידעו שהן הבנות של האמהות הקדושות. שהן הבנות של אברהם, יצחק ויעקב. שהן הבנות של ריבונו של עולם.

ספירת העומר - למה האבלות עד היום?
הקלקול עלול להמשיך עד ימינו
ספירת העומר מתאפיינת בין השאר במנהגי אבלות, והפוסקים (שו"ע וטור תצ"ג) מסבירים כי אבלות זו באה משום מיתת תלמידי רבי עקיבא. הגמרא ביבמות (סב) אומרת: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת, אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה". השאלה היא מדוע אנו נוהגים גם היום, אלף ושמונה-מאות שנה אחרי האירוע הנורא, מנהגי אבלות, כשלצערנו היו לעם ישראל צרות גדולות מאלה במשך הדורות ובית ישראל לא קיבל על עצמו מנהגי אבלות בגללן.
צריך לומר שהסיפור של תלמידי רבי עקיבא שמתו הוא סיפור שעד היום לא תוקן בשלמות, ועל כן צריך לקרוא אותו בהקשר אלינו. ואכן, במדרש (רבה קהלת יא' ה') מסופר שרבי עקיבא חשש שלחמשת התלמידים החדשים יקרה מה שקרה לראשונים. מה עשה? "אמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה". מכאן אנו למדים שהתורה של חמשת התלמידים האחרונים הייתה תיקון לעשרים-וארבעה אלף שמתו.
מחמשת התלמידים יצאה תורה לכלל ישראל
לאחר שתלמידי רבי עקיבא הסתלקו מן העולם, הייתה תקופה שוממה מבחינה רוחנית, וכפי שהגמרא אומרת "והיה העולם שמם". מסביר ה"פרי חדש" (תצ"ג) שחמשת התלמידים החדשים מילאו את הארץ תורה לא רק באותו דור, אלא בכל הדורות האחרים עד ימינו, ומהם יצאה תורה לכלל ישראל. כל המשנה והגמרא, כל המדרש והזוהר נכתבו על ידיהם.
כך אומרת הגמרא בסנהדרין (פו ע"ב): "אמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא". כלומר, "ממה שלמדו מר' עקיבא אמרום". כך גם מובא במדרש: "אילו לא עמד שפן בשעתו, עזרא בשעתו, רבי עקיבא בשעתו, לא הייתה תורה משתכחת? ואומר 'ודבר בעתו מה טוב', דבר שאמר זה, שקול כנגד הכל".

שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם, שֶׁלָּהּ הוּא
שמעתי פעם מחכם מנשה שלו זצוק"ל, ששמע מגאון עוזנו ותפארתנו בעל הרב בן איש חי זצוק"ל, שהייתה אישה אחת שקוראים לה "חתון", שזה בערבית "מלכה". בעלה ובניה היו תלמידי חכמים חשובים, בקיאים בש"ס ובפוסקים.
אחרי מאה-ועשרים שנה היא הגיעה לבית-דין של מעלה והביא לה מלאך אחד גמרא גדולה ואמר לה: תקבלי גן-עדן על הלימוד שלך בספר הזה. אחר כך בא מלאך אחר והביא לה ספר של "טור" גדול וכבד ואמר לה אותו דבר. אחר כך בא מלאך שלישי והביא "שולחן ערוך" גדול ואמר לה שגם עליו מגיע לה עולם הבא. אמרה להם: טעיתם. זאת חתון אחרת. זה לא שלי. אני בעולם הזה הדחתי כלים ושטפתי רצפה. אמרו לה: פה עולם האמת אין טעויות. את עזרת לבעלך ולבנך ודחפת אותם ללמוד תורה – את תקבלי שכר על התורה שלהם.
זה מה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו על אשתו: "הָנִיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ הוּא". דהיינו לא רק תורתו של רבי עקיבא שלה, אלא גם התורה של כל תלמידיו היא שלה. ואם כן, כמה גדול שכרה! ועוד לדעת, כי ברבות הדורות יש לרבי עקיבא רבבות אלפי תלמידים, וכמה שכרה הולך וגודל. ודברי רבי עקיבא לא היו לתפארת המליצה, אלא האמת לאמיתה.

ברכנו - ותן טל
לט. החל מיום ראשון של חול המועד פסח מפסיקים לבקש גשם ומבקשים רק טל. הספרדים משנים את כל נוסח הברכה ובימות החמה אומרים "ברכנו". האשכנזים נוהגים לומר בתוך הברכה "ותן טל" במקום "ותן טל ומטר".
מ. מי שבקש גשם בקיץ \כל אחד לפי הנוסח שלו\ ונזכר שטעה, אם הוא עדיין בתוך הברכה, צריך לומר לשתוק כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך יתחיל מחדש את ברכת השנים כראוי. ואפילו אם אמר כבר "ברוך אתה" ולא אמר "ה'" - יעצור ויאמר כן.
מא. אם אמר "ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך" ויחזור לתחילת ברכת השנים. אמנם אם סיים את הברכה ולא התחיל "תקע", יחזור ויחזור לתחילת ברכת השנים. אם התחיל "תקע" ונזכר אחר כך, יפסיק במקום שנזכר, ויחזור ויחזור לתחילת ברכת השנים וימשיך את סדר הברכות.
מב. אם נזכר לאחר שאמר "יהיו לרצון אמרי פי" האחרון הסמוך ל"עושה שלום" - חוזר לראש העמידה אפילו אם עדיין לא עקר את רגליו.

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ט', כ"ג)
רבינו 'אור החיים' הקדוש הסביר מדוע משה ואהרן ברכו את העם: "אולי כי כן נצטוו בנבואה, או שברכה זו במקום תפילה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר בירכם אהרן – טובים השנים, לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזים בב' בחינות האחים, כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה". יש להוסיף על פי פירושו: בעם ישראל ישנם אנשי חסד רכי לב. אותם אנשים אינם יודעים לעמוד בגבורה כאשר צריך לנהוג בגבורה ובתקיפות לכבוד ה'. לעומתם, יש אנשים גיבורים שאינם יודעים להטות כלפי חסד בשעת צורך ורצון. משה ואהרן הצטיינו בשתי תכונות אלו: משה בגבורתו ואהרן בחסדו. כעת באו שניהם כאחת לברך את ישראל. מי שצריך תוספת חסד – יקבל אותה בברכה, ומי שצריך תוספת גבורה – יקבל. בזה טובים השניים מן האחד.

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (י"א, ב')
"דתני דבי ר' ישמעאל: 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא' – שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב: 'הוא'"
השליט בעולמו הוא המקדש את האדם, הוא הבדיל בין ישראל לעמים ושידד מערכות תבל ללמדנו שבמניעת אכילת הדברים הטמאים והאסורים אנו נמנעים מטומאה וטמטום וזוכים להתקדש ולהתעלות בזה ובבא.
מי שנזהר במאכלו ואינו אוכל מן הטמאים אלא מהטהורים, עליו הכתוב (י"א, מ"ד) אומר: "והייתם קדושים כי קדוש אני". "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה; מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה; בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא ל"ט ע"א).
אבל אם אינו נזהר בכך, עליו הכתוב אומר ומזהיר: "ולא תטמאו בהם, ונטמאתם בם"; ודרשו חז"ל (שם): "אל תקרי 'ונטמאתם' אלא ונטמטם", לומר שהעבירה מטמטמת (=אוטמת) את ליבו של האדם. ועוד אמרו (שם): "אדם מטמא עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה; מלמטה – מטמאין אותו מלמעלה". למדנו מכאן, שאדם שרוצה להתקדש יכול לעשות זאת לא בסיגופים, בצומות ובתעניות, אלא במניעת אכילת מאכלים אסורים.

נר ה' נשמת אדם – באור פניך
בעניין נר נשמה סיפר הרב, שלאחר פטירתה של הסבתא הרבנית שמחה ע"ה, היו נאספים בני המשפחה מדי שנה ביום השנה, ללימוד ואזכרה, לעילוי נשמתה. שנה אחת, באמצע הלימוד, נכנסה כלתה, נוות ביתו של רבי יהודה צדקה ע"ה, ובבהלה סיפרה, שהרבנית שמחה באה אליה למטבח, בהקיץ, ואמרה לה: "למה לא הכינו לי מקום?" אז ראו והבינו, ששכחו להדליק נר לכבודה! "מכאן", היה אומר הרב, "נלמד מה זה נר נשמה".

בכורה בטרם קיץ
כשהדפיס הרב אביהו שוורץ שיחיה את שיעורי הרב צבי יהודה ע"ה בספרו "התורה הגואלת", הלך ישירות מההדפסה להביא לרב את הספר. השעה הייתה תשע בערב, והרב עדיין לא היה בביתו באותה שעה. השאיר הרב שוורץ את הספר בבית הרב, ולמחרת בתשע בבוקר בא לשאול את הרב שאלה בהלכה. הרב קיבל את פניו בשמחה רבה ואמר לו: "יישר כוחך, דברים נפלאים, לא הנחתיו מידי עד שכיליתיו, עודה בכפו יבלענה. מי שיקרא את השיעור האחרון של הרב יראה שהרב ידע את יומו, יום פטירתו" (בספר כמאתיים-חמישים עמודים! בחצי לילה הרב סיים! הרב הוסיף שראוי לשים את תמונת פני קודשו וצילום כתב יד קודשו בתוך הספר).

לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר. עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. מרדכי חי בן ברכה יהודית. יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס . מלכה רג'ינה חיה בת שמחה. תמר ורות בנות אורנית. ר' חנוך בן רבקה.
שבת שלום ברכת אביב וקיץ ברוכים תרבחו ותסעדו



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il